נועה ביסמנובסקי פסיכותרפיסטית

14/07/2021

אתה יודע מה קורה לי כשאני מקשיבה לך? שאלתי..
“מה”? הוא ענה לי בקול סקרן
אני מוצאת בתוכי כוחות שלא הכרתי,
אני מבינה שיש בתוכי חיבור עמוק לעצמי, לסביבה שלי ולסובבים אותי.
אבל אני חייבת לשאול..
למה לא היית שם תמיד? היו תקופות שלא שמעתי אותך כאילו שנעלמת ממני?
“לא נעלמתי אף פעם, אני תמיד נמצא שם את פשוט בחרת שלא להקשיב”.
וכשלא הקשבתי.. למה לא קראת לי בקול חזק יותר?
“כשאני קורא בקול רם וחזק אני מזעזע את עולמו של מי ששומע אותי, זה עלול להכאיב לפעמים עד כדי חוסר יכולת להכיל את הכאב הזה”.
איך זה יכול להיות? כשאתה נוכח בחיים שלי הכל כל כך מדויק, הכל מסתדר, הכל כל כך נכון עבורי אז למה שאפחד ממך?
“כי כשאת בוחרת לנוע בעולמך מבלי להקשיב לי אני מבין שאת מפחדת, אני מבין שאם אכריח אותך אאבד אותך לתמיד, אז חיכיתי..
את ואני מכירים כל החיים וידעתי שיגיע היום שתבחרי בי, שתסכימי ללכת אחרי החלומות שאני מייעד לך, שתסכימי פשוט להיות מי שאת חולמת להיות..
סמכתי עלייך, האמנתי בך, הגעתי מדי פעם כדי שתזכרי שאני חלק ממך, פגעתי מדי פעם כדי שתרגישי אותי, הלכתי וחזרתי”.
ועכשיו? אתה כאן כדי להישאר?
“מהרגע שהסכמת להקשיב לקולי אין דרך חזרה, האוצרות שלך טמונים בתוכך, הם כבר נגלים לפנייך
כל דבר שאומר מעתה יישמע באוזנייך כניגון נעים כשעון מעורר כליטוף או אור אדום שמבקש עצירה.
את תשמעי אותי כשאת מחוברת ושלמה
ותשמעי גם אם את מהדרך טיפה סוטה.
אני כאן אני שלך.
אני כאן בשבילך.
אני כאן איתך”.
תודה לב שלי, תודה שאתה שלי, תודה שלא ויתרת עליי תודה שלא ויתרתי עליך❤️

״כל אחד על פני כדור הארץ יש לו אוצר המחכה לו, אמר לו ליבו״ - פאולו קואלו, האלכימאי.

23/06/2021

גאה להיות חלק מהקסם הזה שקוראים לו ביוסינתזה..
גיל ארד המורה והמנטור שלי במשך שנים,
על טיפול, גוף נפש ומה שבינהם..
שווה צפייה ❤️
Gil Arad
https://m.youtube.com/watch?
v=rVtIojnsHp8&feature=share

אסי זגדון מארח את גיל ארד, מטפל, מדריך ומורה בינלאומי מוסמך לביוסינתזה לשיחה על פסיכותרפיה גופנית וביוסינתזה

08/06/2021

לעמוד מהצד או להיות מעורב?
שאלה מעניינת שאני שמה לב שמעסיקה אותי בכלמיני אספקטים בחיים..

בקליניקה קיימת הבנה ברורה,
אני שם בשביל לכוון, להראות דרך, להאיר מקומות מסוימים לשקף מקומות אחרים. לתת מקום של לב, של כנות של הבנה וקבלה ואם להיות כנה אני אף פעם לא מחזיקה בדעה, משתדלת לא לבוא יודעת, משתדלת להיות דף חלק עבור המטופלים שלי ולצעוד איתם יד ביד בשבילי המסע המרתק של החיים שלהם.

ואז יש את החיים.. ובחיים שלי, במהות שלי אני מטפלת אבל יש לי שם גם עוד כמה תפקידים.
אז מה עושים כשזה נוגע לילדים שלי, לחברות ולחברים שלי, לבן הזוג שלי מה עושים כשעולים דברים שלפעמים מעלים בתוכי מקומות מאתגרים?

לפעמים אני מצליחה להיות בכובע המטפלת וזה פשוט עבורי, זה טבעי לי ואני יודעת בדיוק איך להתנהל ולפעמים זה פוגש אותי במקומות שאני מרגישה שאני חייבת להגיד משהו ולהביע את דעתי, השונה והכנה גם אם היא לא תמיד נעימה.

כשזה מגיע לילדים שלי מתחיל החלק המאתגר באמת, שמצריך ממני עבודה והתבוננות עמוקה, מתוך מקום שמבקש להסכים ולהיות בהשלמה.
זה השלב שבו תמיד עולה בתוכי אותה שאלה:
״איך לעזאזל אני עוצרת ונותנת להם להתמודד, לכאוב, להיות מתוסכלים, לחוות בעצמם את החיים״?
הרי אני יודעת ויודעת היטב שמהמקומות האלו גדלים, לומדים, מתבגרים והופכים להיות יותר ויותר שלמים .
אז איך מצליחה לעצור את עצמי, לאסוף את הכאב שלהם לליבי ופשוט להכיל, לאפשר, לחבק ולא, לא לחפש את הדרך להציל ובטח שלא להתערב..

אני לומדת את הדבר הזה יום יום וכשהם מצליחים
(והם תמיד בסוף מצליחים) זה נותן לי כוח להסכים להיות שם באותה הדרך גם בשאר האתגרים.
יום נעים, שמח, מלא באהבה לכולם❤️

04/05/2021

תדמיינו לכם שאתם נמצאים בחדר שקט
עושים את מה שלא תעשו ומתוך השקט עולה רעש חלוש של כנפיים מתעופפות..

אתם מביטים אל עבר החלון ושם רואים זבוב קטן ששורף את אנרגיות החיים הקצרות שלו בניסיון חסר תועלת לעוף מבעד לזכוכית של החלון הסגור. הכנפיים המייללות מספרות את הסיפור הנוקב של אסטרטגיית הזבוב - השתדל יותר, עוד ועוד..

המאמץ הגדול והתזזיתי של הזבוב לא מציע תקווה להישרדות. באופן אירוני, המאבק הוא חלק מהמלכודת. עד כמה שהזבוב ינסה ויתאמץ כדי להצליח לפרוץ את החלון הוא לעולם לא יצליח.
אף על פי כן, חרק קטן זה הקדיש את חייו בהגיעו למטרתו באמצעות מאמץ גולמי ונחישות.

הזבוב לא מוותר ולבסוף לצערי ימות שם על אדן החלון.

מעבר לחדר, עשרה צעדים משם, הדלת פתוחה. עשר שניות של זמן טיסה והיצור הקטן הזה יכול להגיע לעולם החיצון שהוא מחפש, לחופש שהוא כה כמהה אליו.

נסו לדמיין מה היה קורה אם רק חלק קטן מהמאמץ והאנרגיה שמתבזבזים כעת על ידיו היו מושקעים בלעצור, להתבונן, לבחור אחרת. הזבוב המסכן יכול היה להיות נקי מהמלכודת העצמית הזאת.
אפשרות היציאה שלו קיימת. זה יכל היה להיות כל כך קל.

אז מדוע הזבוב לא מנסה גישה אחרת?
משהו שונה באופן דרמטי?
עוצר שנייה ומשנה מסלול?
הזבוב ננעל כל כך ברעיון שהמסלול הזה הוא היחיד והנכון עבורו..
הוא למד כי המאמץ הנחישות מציעים את ההבטחה הגדולה ביותר להצלחה.
איזה היגיון יש להמשיך עד המוות? לחפש פריצת דרך של "עוד מאותו דבר"?
גם כשהדבר לא מיטיב עימו.

"להשתדל יותר" זה לא בהכרח הפיתרון בכדי להשיג יותר.
זוהי לא בהכרח הבטחה אמיתית להשיג את מה שאתה רוצה מהחיים.
לפעמים,
למעשה,
זה חלק גדול מהבעיה.

כאשר אנו מנסים את אותו הדבר שוב ושוב ושוב
רק שבכל פעם אנחנו מתאמצים יותר ויותר. משקיעים עוד ועוד אנרגיה גם כשכבר אין
אנו תולים את תקוותינו לפריצת דרך משמעותית בהמון ניסויונות של אותו הדבר רק שבכל פעם הוא נעשה קשה יותר, מתסכל יותר, מעייף יותר עד שלבסוף לא נשאר לנו כבר כח.
וממש כמו הזבוב אנו עלולים להרוג את סיכויי ההצלחה שלנו במו ידינו.

האם אתם מוכנים להתבונן?
לעצור
להיות
לחפש עבורכם מסלול חדש
שונה
שבסופו של דבר יעזור לכם להשיג את המטרה
רק אולי בדרך אחרת..

מה אם תוצאת פריצת דרך הייתה קלה - האם זה יהיה בסדר מבחינתכם?
כי לגמרי לגמרי אפשר גם אחרת ואם לא מהחלון אז מהדלת ואם לא כך אז אחרת..
בסוף כמו בכל דבר בחיים הכל ענין של בחירה🙏

גילוי נאות.. קיבלתי את המשל על הזבוב שכתוב אחרת.. שיניתי ושכתבתי כדי שיתאר את האני מאמין שלי.. הרעיון הכללי נשמר.
המקור באנגלית Price Pritchett.

שלישי שמח מלא באור ❤️

08/04/2021

אחריות.. איזו מילה מעצבנת נכון?
״תיקחו אחריות״,
״תהיו אחראים״׳
״למעשים שלכם״,
״למילים שלכם״,
״לדברים שלכם״,
״לכסף שלכם״,
״פשוט תהיו אחראים..״

אחרי מסע מענין עם המקום הזה בתוכי הבנתי שבמקום להתעצבן ולסבול כל מה שנדרש ממני היא אחריות שלי על עצמי, נטולת אשמה והאשמה.

אחריות בעיניים שלי היא לחיות בחופש,
לחיות בהגשמה, לשחרר את הכבלים שקיימים בתוכינו ומחוצה לנו ופשוט לחיות.
לחיות באחר- יות, זה לחיות אחרת,
ממה שכולם חושבים שאני צריכה לעשות, ממה שמצפים ממני לעשות.

זה לחיות את החיים שאני בוחרת לעצמי בכל רגע נתון.
להיות אחראית על החיים שלי זה אומר לחיות חיים מלאים, מאושרים, שלמים עבורי ולא עבור אף אחד אחר.

להיות אחראית על החיים שלי זה אומר להתמודד עם קשיים, כשלונות, עם טעויות ומכאובים שהגיעו מתוך הבחירות האחראיות שאני עשיתי עבור עצמי,
וגם אז אני אחראית לתוצאות ויכולה לשנות אותן וגם אם לא לשנות לפחות ללמוד, לצמוח ולגדול מהן.

כשאדם בוחר לקחת אחריות על כל דבר בחייו, בתפיסה שלי זה מקביל ללהשתחרר מ״כלא״ שאנחנו במו ידינו יצרנו לעצמינו כי זה נוח, מפחיד, מתיש, לא אפשרי. ה״כלא״ הזה הוא האחריות שאנו נותנים לסביבה שלנו על ההחלטות שלנו, על הנסיבות, על החיים על כל דבר שקורה לנו בעצם.

הכי קל לנו להאשים את האחר שבגללו קרה מה שקרה, להאשים את היקום שאין לי מזל, להאשים את הגיל בזה שאני עם עודף משקל, להאשים את הגננת, המורה, החבר, השכנה, ההוא בכביש, הייקום, אלוהים, הבורא.
כשאני בוחרת לקחת אחריות על כל דבר זה פשוט הרבה יותר קל, ההבנה שהכל בידיים שלי, שאני האחראית הבלעדית לגורלי, שאני יכולה אם רק ארצה ואאמין להשיג כל דבר שיעשה לי טוב,
היא משחררת,
מופלאה,
מרגשת
ומחזירה את השליטה הכל כך בריאה לכל דבר בחיים שלי.

אחריות, תחשבו על זה.. זה לא חייב להיות מעצבן ומתיש זה יכול להיות משחרר ומרגיע כל כך ❤️🙏

בתמונה: רגע של אחריות, יום חופש אחד, כמה שעות במדבר עם נשמות אהובות, שקט ושמחה כדי למלא מצברים ולחזור הבייתה מלאה באהבה.

09/03/2021

מי אני?
איזו שנה מטורפת עוברת עלינו..
כל כך הרבה אי וודאות,
מכל מקום נשמעות ספקות כן, לא.
על כל נושא שבעבר היה כל כך טריוויאלי וברור יש
מיליון דעות שונות וגם פרשנויות כדי להקשות עוד קצת..
מכל מקום יש שיסוע ושנאה וגם המון אהבה ורצון לעזרה..
הכל מבולגן, כאוטי.
מה שהיה מובן מאליו כבר לא,
השגרה הידועה התחלפה באי סדר מוחלט.
אנחנו חיים יום ביומו וגם אם מתכננים הכל נטרף ברגע ומשתנה..
ואנחנו מבלי שישאלו אותנו חייבים לזרום עם המצב החדש.
בתוך כל הסדר החדש שאין בו סדר בכלל אני מרגישה שאנחנו לפעמים שוכחים מי אנחנו,
מי היינו לפני שכל הטירוף הזה התחיל,
מה אהבנו לעשות באמת?
מה המקום השקט, הבטוח שלנו?
מהן התשוקות שלנו? הרצונות העמוקים וגם השטחיים שכולם קיבלו צורה שונה עכשיו.
בשבילי השנה הזאת היא הכל מהכל ובעוצמות גבוהות ואם אני מנסה להסתכל עליה מכל צדדיה אז בחרתי לזרום עם האי וודאות וללכת על כל הקופה, לשחרר מחויבויות ישנות שעשו לי רע ולבחור בדרך אחת שעושה לי כל כך טוב.
בחרתי להתמקד בקליניקה, התחלתי ללמד סטודנטים לביוסינתזה בברושים והשתדלתי כל כך לא לשכוח לעשות גם את הדברים שאני כל כך אוהבת שהם לגמרי שלי.
אני מתפללת שהפוסט הזה יגרום לכם לעצור לשנייה ולהיזכר מי הייתם לפני שכל הטירוף הזה התחיל?
מה אתם אוהבים?
מה עושה לכם נעים?
ומה מכל זה יישאר כשהערפל יתפזר?

בתמונה: אחד הדברים האהובים עליי (חוץ מלטפל) שמאפשר לי מקום של שקט, מקום של יצירה וזמן לעצמי, הם החברים שלי הפרחים המופלאים האלו והם מעניקים לי כל כך הרבה שלווה ואהבה.

יום שמח מלא באהבות שלכם ❤️

22/02/2021

הודעה שקיבלתי ממטופלת שלי (לשעבר)
שסיימה תהליך עמוק ומרגש...
מה עוד מטפל צריך בחיים?
יום מרגש לכם 💜

19/02/2021

אז... את הפוסט הזה תכננתי לפרסם לפני שבוע בדיוק כשציינו את יום המשפחה. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד ובכל זאת החלטתי שהוא תמיד רלוונטי לכל יום גם אם זה לא מתפרסם בדיוק ביום שמישהו החליט שיהיה היום :) מקווה שתתחברו..

מכירים את המשפט: " משפחה לא בוחרים? "
לקח לי זמן ובסוף הבנתי שכמו עוד הרבה דברים שמספרים לנו כשאנחנו ילדים, גם המשפט הזה נתון לפרשנות.
לתפיסתי : " משפחה בוחרים ועוד ואיך "
כמו בכל דבר אחר בחיים שלנו, גם כאן יש לנו בחירה והיא כולה שלנו.
משפחה אלו אותם אנשים שאוהבים אותי בדיוק כמו שאני ומקבלים אותי על כל גווני.
בני משפחה הם אלו שנמצאים שם בכל מצב, בעצב, בכעס, בשמחה, בכישלון ובהצלחה.
הם נמצאים שם כשאני בשיא וגם בתחתית.
הם רואים אותי וגם כשאני לא מבקשת הם חושבים להציע עזרה,
לפעמים פשוט אומרים מילה נעימה.
אני בוחרת בכל יום מחדש את המשפחה שלי,
בוחרת עבור עצמי להיות מוקפת רק באנשים שמסכימים לקבל אותי כמו שאני.
גם אם דעתם שונה מדעתי,
גם אם הצבע, האמונה והמהות שלהם שונה משלי.
אני בוחרת יום יום לחיות כשסביבי אנשים
שאוהבים אותי כשאני בדיוק כמו שאני
ואני אותם בדיוק כמו שכמותם.

בתמונה: הבחירה הכי טובה שעשיתי אי פעם בחיים שלי,
שממנה נוצרה משפחה שהיא כולה שלי.
סופ"ש נעים ומלא במשפחה מבחירה ❤️

05/02/2021

בטוחה שקרה לכם לא פעם...
הלכתם ברחוב ופתאום קלטתם איך הצל שלכם הולך אתכם..
הוא נראה בדיוק כמוכם,
גדל וקטן בשליטתכם,
מסתכל עליכם,
מתרחק ומתקרב.
מי מהפרסונות שלכם מסתכלת עליכם הפעם?
מי מסתתר בצל הזה שלכם?
מה הוא מחזיק עבורכם?
האם הוא מחזיק עבורכם כאב?
אולי הוא שומר עבורכם דברים שאתם מנסים להסתיר מהעולם, מעצמכם?

בתפיסה שלי,
הצל שלנו טומן בתוכו את סך כל הרגשות העזים שאנחנו מפחדים להרגיש,
את הכאב שלא תמיד בא לנו לפגוש,
הוא מחזיק את כל אותם מקומות שספק אם אנחנו אוהבים בעצמינו,
את המקומות הכי מזוקקים וטהורים שבנינו לבין עצמינו.
הוא השומר שלנו, מגן עלינו ויוצר הילה של הגנה שהולכת איתנו לכל מקום.

אבל מה קורה כאשר אנחנו לא זקוקים לו יותר? מה עושים כשהצל השומר ממשיך לשמור עלינו מפני דברים שאנו לא צריכים שיישמרו עוד?

יהודה פוליקר זמר הזיכרון הכי רחוק ועמוק שלי כתב עבורי את התשובה הכי מדויקת שיש:

״ בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים
אל חיבור דימיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בוא נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר הצל והגוף
די להמשיך לברוח
ממה שתמיד רצינו לשכוח״

תעופה נעימה ושבת קסומה
ממני ומהצל שהוא כולו שלי💜

25/01/2021

הבוקר כששתיתי קפה בחצר הקטנה שלי בקליניקה שמתי לב למשהו שעבורי הוא כל כך גדול ומשמעותי.

הבחנתי שמתוך אלפי אבני הטוף שמפוזרות פה פשוט צומחים להם צמחים ירוקים נפלאים.

איך הם צומחים מתוך אבנים קשות, אטומות, שמכסות את האדמה, את האויר, את אור השמש? כמה כח רצון יש להם לצמחים האלו, כמה תושייה וכמה כח בגבעול דק כל כך לפלס לו דרך לחיים של צמיחה.

והבנתי, אנחנו בדיוק כמותם מסוגלים לצמוח, בכל תנאי בכל מקום גם כשלא רואים את האור גם כשכבר אין לנו אויר. אם יש בתוכינו רצון מספיק חזק לשינוי ממש כמו הצמחים גם אנחנו יכולים לפלס לנו דרך, למצוא את המקום הצר הזה בין כל אלפי האבנים שבדרך ולצמוח למעלה לכיוון השמש.

הטבע המופלא הזה, כמה שהוא גאוני וכמה כיף שאנחנו חלק ממנו והוא חלק מאיתנו 💜

18/01/2021

הקליניקה שלי באוירה חורפית.. אחחחחח כמה שאני אוהבת להיות פה☺️ יום חמים לכולם ❤️

12/01/2021

היא נכנסה אליי לחדר,
רק ילדה שנראית כאילו בגרה ברגע.
עיניה היו שקועות, עצובות מספרות סיפור אימה.
היא שתקה.
התיישבה מולי הסתכלה לתוך עיניי עם עינייה הכבויות ובכתה.
״אני רק בת 17 ומרגישה מובסת אל מול האובדן.
הוא לא כאן, הוא לא יחזור אני מבינה אבל למה?
אולי לך יש תשובה?
אני לא רוצה את זה, רוצה שיעלם, רוצה שידע שקשה לי שאני שבורה. שינגב את הדמעות ויצחק יגיד שזאת הייתה סתם בדיחה גרועה, ואז נצחק ביחד ואבין שדבר לא השתנה.
וקרה, כל כך הרבה קרה, הכל נהיה קר בלי משמעות לשום דבר. הריקנות מציפה כל תא, הגוף כאילו לא זורם בו דבר ועם הזמן הוא נשאר מהלך בעולם, גוף ריק.
שמישהו ירים את הפקק, שיחזור כבר האור קיבינימט!
לא יכולה עוד, לא רוצה לזכור רק את הדקות האחרונות, את הנשימות הסופיות אלו שאומרות להתראות.
רוצה רק עוד רגע איתך, שתפקח את עינייך ותסתכל עליי, אתה שומע? תסתכל רגע ותגיד משהו, תקרא בשמי, תאהב אותי, תכעס עליי תעשה משהו שאדע שאתה עוד חיי״.
בתוך חדר קר עם אנשים זרים זה קורה, הגוף החם והנעים שכל כך אהבתי לחבק עומד להימסר. הוא בקרוב יהפוך להיות קר וכל כך זר. העיניים היפות האלו יעצמו, הידיים יישמטו והלב, למה הלב? ״אל תפסיק, בבקשה רק עוד קצת רק עוד חיבוק אחד״. והם אין להם באמת עוד מה לומר הם יוצאים מהחדר הקר והולכים לשתות קפה, חוזרים הבייתה כאילו לא קרה דבר. אבל אני ״מה עם הלב שלי״?
״חכה רגע רק עוד דקה, עוד חיבוק עוד נשיקה אל תלך ממני בבקשה״!

הוא הלך ולא חזר, מאז עברו כבר כמעט 21 שנים.
והחודש יש לו יומולדת הוא אמור היה לחגוג 70
ולהיות כבר סבא לנכדים ובעיקר אבא שלי לעוד מלא שנים.

ואני... באותם הימים הקשים עברתי כל כך הרבה דברים, הוצאתי את הלב מהגוף והתחלתי במסע הריפוי שלו, שלי, של כל כולי.
כחלק מהמסע הזה הבנתי את הדבר הכי משמעותי בחיים שלי, אני אהיה מטפלת!

בתמונה: כרבול משפחתי מלפני 30 ומשהו שנים, מתאימה לי כל כך לימי הסגר הנוכחיים☺️ רק בריאות❤️

05/01/2021

בחודשים האחרונים כשכולם קצת הפוכים יש לי שיחות עם המון אנשים:

חבר אחד שיצא לחל"ת ולא יודע אם יהיה לו לאן לחזור כשהכל ייגמר, הוא כבר 15 שנים עובד באותה חברה, עם אותם אנשים, ממש מוכשר אבל אין לו מושג מה יהיה מחר.

חברה שנשואה כבר 10 שנים ותמיד מצליחה להתגבר על כל המכשולים אבל הפעם זה אחר, הם בבית, ביחד, מתוסכלים לא מפסיקים לריב אז ניסו לדבר והחליטו להפסיק שככה עדיף לכולם ו״אולי כבר כדאי לפרק את זה כי אין באמת אהבה בעולם״.

השכנה שהילדים מטפסים עליה, על הקירות, על הגג והיא הייתה רוצה לקפוץ ממנו כל כך הרבה פעמים.. ״אני באמת לא רוצה לצעוק עליהם כל היום״ אמרה ״פשוט אין לי ממש ברירה, את מבינה הם פשוט לא מקשיבים או שאולי הם פשוט ילדים״.

ויש את החברה שלי, החברה הכי טובה שכל המצב הזה מכניס אותה לחרדה כה עמוקה שרק ההתקפים שבאים מספרים לה את סיפורה, והגוף שלה מגיב בעוצמה כל כך חזקה כי הנפש עמוסה ולא יכולה להכיל עוד אז הגוף בוגד בה לתחושתה אבל הוא לא, ״הוא שומר עליך אהובה״, הוא פורק את כל האנרגיה הקשה שאת מחזיקה.

עוד ועוד חברים, שכנים ולפעמים רק מכרים מספרים, משתפים, מתקשים ולא מאמינים איך החיים שלהם משתנים, כל יום קורים עוד דברים שמסבכים, מורידים שמשנים את ההרגלים הישנים והמוכרים ואז בצומת הזאת כשהכל נראה מעורפל בערפל כבד צריך רק לקבל החלטה להסכים להתמסר לחדש, להסכים להשתנות, לשאול שאלות ולחפש להן תשובות, לקחת אחריות על עצמי כי אני ורק אני יכול לייצר לעצמי חיים טובים יותר, שמחים, רגועים, ריפוי אמיתי שבא מבפנים.

בתמונה שצילם הצלם הפרטי המוכשר שלי Zvika Bismanovsky ערפל כבד, אבל אם מסתכלים עמוק פנימה אפשר לראות את אור השמש שתמיד נמצא שם☀️

29/12/2020

5 טיפים להתמודדות עם הסגר:

1. לזכור שזה מצב זמני, זה יעבור! אז כמו בכל דבר בחיים לנסות לחפש את הדברים הטובים, גם אם הם קטנים, תמיד יש כאלו!

2. לצאת להתאוררות, הליכה נעימה בערב, גם אם אתם לא סובלים ספורט😬 זה מעלה אנדרופינים, משחרר מחשבות, עוזר לעשות סדר ברגשות.

3. לחפש תחביב, משהו שאולי ענין אותנו פעם ולא היה לנו זמן בשבילו, בשבילנו. זה יכול להיות כל דבר שעושה לנו טוב גם אם זה אומר לצבוע בחוברת צביעה של הילדים .

4. לכתוב... לקחת מחברת ולהפוך אותה למקום הסודי שלנו, מקום שבו אפשר לכתוב הכל גם את המחשבות המרושעות והרגשות המפחידים. רק לדאוג להחביא אותה היטב☺️

5. לנשום, לנשום ושוב לנשום... כשמתעורר רגע מערער ולא פשוט מול עצמינו, מול בני הזוג או הילדים זכרו שנשימות עמוקות עוזרות להזרמת החמצן למוח, הן עוזרות לסדר את המילים בראש ואת הרגשות בלב הן עוזרות לנו לשנות את הסיטואציה בתוכינו לרגע ואז אפשר לדבר בצורה רגועה מיטיבה ואוהבת.

בתמונה: החבר הכי טוב שלי ואני מתכוננים לסגר❤️
שיעבור לכם בקלות🙏

20/12/2020

השבוע אספתי את משקפי הראייה החדשים שלי,
ברגע הראשון שאמרו לי שאני צריכה משקפיים כל מה שהצלחתי לחשוב עליו: ״זאת טעות! אין מצב!״
אני רואה מעולה, אני תמיד חדה ורואה את הכל לפרטי פרטים.
אחחח כמה שאנחנו טובים בהתנגדויות.. האמנם?

אז ״למה באת לעשות בדיקת ראיה אמר לי האופטימטריסט״?

נשמתי לרגע, בלעתי את הרוק בכאב והסכמתי להתמסר..
״אני באמת לא רואה כל כך טוב לאחרונה בגלל זה אני פה״...
אני תמיד רואה הכל מהכל, לפעמים גם דברים שלא כל כך בא לי לראות..
ניסיתי לחשוב כמה זמן אני בעצם לא רואה כל כך טוב?
מה פיספסתי כל הזמן הזה?
האם זה באמת כל כך חשוב לראות את הכל כל כך חד כל הזמן?
או שאולי מה שאנחנו רואים הוא ענין של בחירה?

הכל ענין של בחירה..
בחירה שלנו איך לראות את הדברים,
כי בתוך כל מקום כבד ושחור תמיד יש גם ניצוץ של אור.
בתוך כל אכזבה תמיד יש מקום לתיקון והצלחה.
בתוך כל סוף תמיד ייפתחו אלפי הזדמנויות חדשות אנחנו רק צריכים לראות את המעבר.

להסכים לבחור, לראות קצת אחרת ממה שהורגלנו,
לבחור לראות את האור הקטן בקצה שממנו יצמחו הדברים הגדולים גם כשזה קשה בתקופות מאתגרות.

עם או בלי משקפיים אנחנו תמיד בוחרים מה לראות.

מאחלת לכם להצליח לראות את הדברים החשובים באמת🙏
ואני.. בנתיים פה מנסה להתרגל למשקפיים החדשים שלי☺️

שבוע מופלא מלא בראייה של הטוב🤍

08/12/2020

סבתא לילי שלי, היא האדם הכי מיוחד שאי פעם תפגשו,
היא האדם שאני הכי מעריצה מאז שאני זוכרת את עצמי.
היא ניצולת שואה, אושוויץ וכל מה שמסביב,
עברה חיים איך נגיד לא ממש שוקולדים וסוכריות קופצות.

ועדיין.. כשהסתכלתי עליה בימים האחרונים שלה,
הימים האלו שהגוף כבר לא והנשמה בודקת האם להישאר או ללכת,
הבנתי שהיא עושה גמר חשבון, כזה שעושים כשמסיימים פרויקט גדול,
כשעוזבים את העבודה אחרי המון שנים.

היא הייתה צלולה עד השנייה האחרונה, חדה כסכין של השף הכי מוכשר בתל אביב.
נפרדה מכולנו באהבה, ביקשה שוב ושוב לראות סרטונים של הילדים, נישקה אותנו, אהבה אותנו.

בימים האלו הבנתי שהשאלה הגדולה ביותר היא מה הספקנו עד הרגע הזה,
איך חיינו את החיים על פני הכדור הזה, האם הגשמנו את החלומות שלנו,
את כולם? רק חלק? האם היינו מאושרים באמת? זאת המהות האמיתית.

ביום שבת נחגוג לה 94 שנים,
ביום שבת אלו גם יהיו 4 חודשים בלעדיה,
אני מקווה שלמרות הכל היא הייתה מאושרת כשעשתה את הגמר חשבון שלה.

ודווקא עכשיו כשחג האור לפנינו בא לי להזכיר לכם שבסוף הדרך לכולנו יהיה את הרגע הזה..
הרגע של גמר החשבון שלנו עם עצמנו,
מה שיהיה שם תלוי רק בנו ❤️

01/12/2020

יש רגע כזה בחיים שמשהו קורה,
זה מרגיש כמו "בום", נשמע כמו סוף העולם.
ברוכים הבא לחיים החדשים שלכם..
מה יהיה בהם? לא ידוע
לאן הולכים מכאן? אין לך מושג
מי יישאר איתי, לצידי מאחוריי?
מי יברח ויעלם ברגע מחיי?
בסוף, באמצע ובעיקר בהתחלה יש לך את עצמכם.
יש מי שייתן לכם יד - זה הלב שלכם,
יש מי שיהיה מורה דרך - זה הראש שלכם,
יש מי שיחזיק אתכם כשתיפלו - זה הגוף שלכם.
הם רק צריכים כיוון, כמו מסלול נחיתה,
הם רק צריכים להבין, לדעת איך לעבוד בשיתוף פעולה.
כי ביחד כשהם צוות, הם כוח גדול שמנצח כל מכשול.
הכוח הזה נמצא בתוכך ואם רק תדליק את האור הוא יראה לך את דרכך.
החודש בחנוכה, כאשר כל האורות סביבכם ידלקו, תנסו לרגע אחד למצוא את האור שלכם שנמצא שם בפנים, גם אם הוא קטן הוא בטוח קיים❤️
חודש מלא באור🙏

27/11/2020

כמה מרגש לחזור לפה שוב.. אותם ריחות, אותן תחושות, אותו מרחב רק כבר לא כסטודנטית..
התגעגעתי❤️ שבת מופלאה לכולם ❤️