23/07/2023
יומן מסע: מישראל באהבה – מסעות הגיבורים – צעד קטן לאדם
היום השלישי של תכנית ההכשרה נפתח במאכל הישראלי עליו יש הקונצנזוס הרחב ביותר: חומוס טרי בפורדיס. אחרי ארוחת בוקר קלה אנחנו מטפסים למעלה, לבית אורן, לפגוש שם את אביאל ולהתחיל בפעילות הראשונה שלנו היום: סנפלינג. באופן כללי, סנפלינג זהו כלי טיפולי נהדר. הוא מפגיש אותך עם האינסטינקטים הטבעיים שלך בצורה הטובה ביותר שאפשר, מצריך אותך להתמודד עם פחד שאין לך שליטה עליו, ובאופן כללי מצריך אותך לשחרר שליטה, לסמוך על האדם שמולך ועל החבל שמחזיק אותך. אל הפעילות היום מצטרפת אלונה – מטפלת נוספת שעובדת עם אלכס.
השלב המאתגר יותר מבחינה טכנית בסנפלינג הוא "לחצות את הפינה" – השלב שבו אתה מתחיל לרדת עד שהחבל נוגע בקצה הצוק, נוצרת המתיחה והגלישה מטה מתחילה. אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחבורה של בעלי מגובלות גופנית אשר חוו דרך הטראומה שלהם אבדן תחושת ביטחון ותחושת שליטה – ואני מבקש מהם לא רק לפגוש בחזרה את התחושות האלו, אלא גם להתמודד עם פחד טבעי ועמוק ועם גוף שהם לומדים להכיר אותו מחדש ולסמוך עליו למרות המגבלה שלהם. אחרי תדריך בטיחות קצר והסבר על הרציונאל לפעילות אנחנו ניגשים לשפת המצוק. ראשונה לרדת היא ר'. היא מתקרבת לעמדת הגלישה, מסתכלת למטה ומשחררת קללה עסיסית ברוסית. עוד לפני הפציעה היא לא הייתה מעזה לחשוב על זה, אז דווקא אחרי הפציעה?
היא נקשרת לרתמה. אביאל מנסה להדריך אותה באנגלית, שאותה היא ממילא לא מבינה, אלכס מתרגם לאוקראינית. היא מתחילה ללכת אחורה, בפיסוק, אל עבר שפת המצוק, כולה רועדת, משקשקת, כמעט בוכה. היא מביטה את הרגל המלאכותית שלה בחשש, אין שם שריר, היא לא באמת יכולה להיעזר בה כדי לשנות מיקום או להישען עליה, היא תהיה מאוד מוגבלת שם למטה.
'את לא צריכה שתי רגלים' אני אומר לה, ואלכס מתרגם, 'את יכולה לשים את כל המשקל שלך על רגל אחת, זה אפשרי'. היא בספק סומכת עלי, אבל למדה להכיר אותי, ומשהו במה שאני, אלכס משדרים לה מעורר בה ביטחון למרות הדחף לברוח משם. היא מתחילה להישען אחורה, רוגשת, עצבנית, יודעת שמהנקודה הזאת אין דרך חזרה.
מתחילה לרדת, מביטה בנו כלפי מעלה, בתחינה – היא הרבה מעבר לאזור הנוחות שלה, היא במצוקה. מורידה את הרגל המכנית למדרגה מתחת, מאבדת שיווי משקל עם הרגל השנייה – ומהר משיגה אותו בחזרה, מתייצבת. זהו, היא כבר החליקה, עברנו את החלק הקשה. היא יורדת עוד קצת – החבל נוגע בשפת המצוק, משיג מתיחה, מושך אותה כלפי מעלה. 'תסכלי עלי!' אני קורא לה, 'זהו. האירוע נגמר. זה הכל!'. היא מתפלאת, מה זאת אומרת? היא עדיין באוויר. אבל תחושת המתיחה יוצרת ביטחון היא תלויה באוויר, בשליטה על מהירות הגלישה. 'ידיים באוויר' אביאל אומר לה, בזמן שהוא מאבטח את החבל שלה מהקצה שלו. היא קופאת במקום. מה פתאום?! 'תשחררי את הידיים. הכל בסדר!' אלכס צועק לה בתורו והיא משחררת לשבריר שניה את הידיים מהחבל. בניגוד לכל מה שהיא ציפתה היא לא נופלת למטה. היא ממשיכה להתלות בבטחה במקום.
'שוב פעם!' אנחנו אומרים לה, 'תספרי עד 10 הפעם!' והיא ממלאת את ההוראה, סופרת על 10, הספירה הכי ארוכה בחייה, ובזמן הזה ידיה מונפות באוויר, היא תלויה בין שמיים וארץ. כמה תמונות נוספות והיא גולשה למטה. היא משתחררת מהרתמה והיא כבר בדרך חזרה למעלה בזריזות להספיק לרדת שוב.
הבא בתור הוא נ', הפיזיותרפיסט של ד'. הוא צריך לרדת קודם כדי לעזור לו אחר כך להשתחרר ולעלות חזרה למעלה. נ' רועד, מתרחק כמה שאפשר משפת המצוק. היינו כל כך ממוקדים בעזרה לגיבורים שלנו ששכחנו לרגע שגם הצוות התומך שם הם בני אדם, עם צרכים, רגשות ופחדים. כמה שקופים לפעמים אנחנו המטפלים יכולים להיות. אנחנו מרגיעים את נ', עוזרים לו להירתם לחבל. הוא הולך אחורה עם המון חשש, רועד כולו, פנים עצבניות. לאן לעזאזל הבאתם אותי?
הוא מחזיק בחבל בחוזקה ומתחיל להישען אחורה בחשש. הוא בוהה באוויר בעצבנות, עוקב אחרי הוראותיו של אביאל שמתורגמות לאוקראינית ע"י אלכס. הוא מתחיל לרדת עוד צעד ועוד צעד... עד שהחבל נוגע שפת המצוק. טאצ'דאון! 'האירוע נגמר!' אני צועק לו, הוא נרגע קצת ומתחיל לגלוש למטה, עד הסוף, לא לפני שהוא מניף את הידיים באוויר לעשר שניות לפחות לתמונה המסורתית.
מכל החבורה הזאת מי שהכי הפתיע אותי היה ד'. ללא רגלים ועם יד אחת, הוא נקשר בתחילה עם היסוס. אני שואל אותו, 'מי היה לצדך כאשר נפצעת וחילצת את חברך לאחור? מי הדריך אותך לשים על עצמך חוסמי עורקים?', הוא עונה, 'החברים שלי מסביבי היו שם בשבילי'. אני עונה לו בחזרה, 'אז היום אנחנו פה בשבילך. אתה לא לבד'.
הוא מדדה אחורה על הגדמים שלו, צעד ועוד צעד, בזמן שאביאל מלווה אותו צמוד – צמוד בירידה למטה. זה אתגר שהוא מעולם לא התמודד איתו עד היום: להגליש למטה מישהו ללא רגליים קל. הבטחנו לו שאיתנו לא משעמם.
ד' גולש למטה בנקל, אמנם בלי ידיים באוויר ומתוך סכנת התהפכות, אבל בסבב הבא אביאל כבר קושר אותו גם עם רתמת חזה לחבל כדי לפטור אותנו מהתרחיש הזה. אחרון חביב גולש א', שאמנם מצבו טוב יותר מאשר ד', אך בידו השמאלית נותרו רק שתים או שלוש אצבעות שלמות, והוא נאבק לרגע עם החבל ביד האחת שלו בכדי לאבטח את עצמו באוויר. כמה רגעים לאחר מכן, גם הוא למטה.
אנחנו לא עוצרים שם. הסבב הראשון היה בשביל התרגול בלבד. הגיע הזמן להתחיל בשביל הכיף. אנחנו משמשים את התחנה השנייה ומורידים בה את ר', שניאותה להשתתף בתרגיל בהתלהבות. בשלב מסוים אנחנו 'תוקעים' אותה באוויר, כך שהיא לא יכולה להמשיך לגלוש, ועכשיו הגיע הזמן לתכנן ולהוציא לפועל חילוץ. שני הבנים נותרים למעלה לדון ביניהם במהלכים הבאים שלהם. ראשון שיורד זה ד', מגיע עד אליה ושואל אותה מה היא צריכה. היא אומרת שהיא צריכה מים. ד' מאבטח את עצמו בעזרת ידו האחת ועם אותה יד מוציא מחגורתו בקבוק מים ומעביר אותו אליה. הוא ממשיך וגולש למטה. מיד אחריו יורד א' ומשימתו – לחלץ את ר' מהמקום שבו היא נמצאת. הוא מאבטח את עצמו כדי לא להיכנס לגלישה לא מבוקרת כלפי מטה וקושר את ר' אליו באמצעות טבעת ורצועה.
עכשיו מתחיל החלק הקשה, לפחות מבחינה מנטלית. אנחנו אומרים לר' לשחרר את אחיזתה בחבל שכן היא מאובטחת אל א' והוא יוריד אותה למטה. ר' לא משחררת. אוחזת בחבל בחוזקה. השתגענו? היא צריכה לסמוך עכשיו על מישהו אחר? לשחרר את החבל? זה בניגוד לכל הקולות ההגיוניים שרצים לה בראש באותו רגע. 'שחררי!' אנחנו אומרים לה והיא משחררת לאט לאט, מקללת שוב פעם ברוסית צחה, מעבירה את משקלה מהחבל שלה לרתמה של א'. לבסוף כאשר היא משחררת לגמרי והיא תלויה באוויר – והשליטה כבר לא אצלה, היא חווה איזושהי הקלה אבל עדיין נרגשת כולה משך שאר הגלישה עד שהם מגיעים למטה סופית, לקרקע בטוחה.
החוויה הזאת חדשה להם. היא מטלטלת, סוחטת רגשית ופיזית וזה לא מובן מאליו עבורם בכלל לעשות זאת באחד החודשים הלוהטים ביותר של השנה בישראל, בעוד הם מגיעים ממדינה בה הטמפרטורה הממוצעת נמוכה בלפחות בעשר מעלות מאשר בישראל. למעלה, סיכום קצר, אחרי ש-ר' צופה בעמוד האינסטגרם של אסתי סגל, שכובשת יעד אחר יעד בעולם ללא רגל אחת, ממצה את החיים עד תום. ר' אומרת, שהיא מעולם לא חשבה לעשות משהו כזה עוד כשהייתה 'שלמה'. אני מאתגר אותה: אדם שחווה את אותה מציאות בנאלית, יום אחר יום, ללא מעוף או תקווה, הוא שלם? אילו חיים את היית בוחרת לחיות?
בדרך הביתה הם כולם נרדמים מאחור, סחוטים מעיפות, מעבדים בחלומותיהם את מאורעות היום. הם חוזרים למלון למנוחת צהרים קלה, קצרה ממש – כי הלילה עוד מצפה להם פעילות מאתגרת נוספת.
לאחר שעתיים בערך אנחנו חוזרים לאסוף אותם. הם לוקחים איתם ציוד ואלכס הבטיח להם פנינה אמיתית: לגימה מים המלח. זהו אחד היעדים האקזוטיים שמרתק מיליונים מסביב לעולם: ים באמצע המדבר, באמצע החום הלוהט. מים – שאף דג לא יכול לחיות בו. ים שאתה יכול לשכב בו, לצוף כלפי מעלה, לקרוא עיתון. אנחנו מתקרבים לים המלח, שנוצץ להם ממרחק. אלכס מסביר להם תוך כדי על התהליכים שהביאו להיווצרות המקום הזה ועל מפעלי ים המלח. כאשר אנחנו מגיעים וחונים, אנחנו יורדים את החוף והם ממהרים להיכנס ולחוות את הנס הפלאי הזה. מי שחושש להכנס הוא ד', אשר עדיין חושש מטביעה, עוד מלפני הפציעה, והעדר שלושה מגפיו אף תורם לכך. אלכס נכנס איתו, מוביל אותו בעדינות וברכות אבהית, מלווה אותו צעד – צעד. הוא שוכב אחור ואלכס תומך בו. הוא נרגע קצת, עוצם את עיניו, פורש את ידיו. הוא צף! אלכס לא מש מקרבתו לרגע. מעולם לא נהנה כל כך מלשחרר שליטה ולשכב לאחור, להנות מהחוויה. הוא רגוע.
אחרי שאנחנו מתלבשים, אוכלים ארוחת ערב קלה והולכים, אנחנו שמים פעמינו ליעד הבא: נחל צאלים. אנחנו נכנסים לחניון, מדוממים את הרכב ויוצאים החוצה. שקט. חושך מוחלט מסביבנו, העיניים מתרגלות לאט-לאט והכוכבים המעטרים את השמים בוהקים ומאירים את הרקיע כמו נורות לד קטנות. אנחנו מתחילים להבחין אט אט בתוואי השטח ובקרקע שסביבנו. החבורה מקבלת משימה: לתכנן ולהוביל אותנו במסלול עד למרפסת התחתונה בנחל. אנחנו מעמידים לרשותם מפה ממוחשבת ומצפן. ד', על קביו ורגליו המלאכותיות, מקבל את משימה ההנהגה. מהר מאוד מתחילים להתרחש תהליכים מדהימים מול עינינו: ר', באישורו של ד', תופסת את הפיקוד, מתחילה לחלק הוראות, לומדת את המסלול ומחזירה לי את המצפן והמפה. 'תודה רבה, אני לא צריכה את זה יותר'. 'באמת?' אני שואל אותה, 'את בטוחה? כי ברגע שאני לוקח את זה אני לא מחזיר. אני לא מתכוון להיות נושא הכלים שלכם לאורך המסלול'. היא מהנהנת בביטחון. בינתיים א' מתרחק מהקבוצה, מתחיל להתרחק, לחפש את תחילת המסלול. ר' פוקדת עליו להישאר קרוב, להיות איתם, אבל הוא כבר פיתח מומנט משלו. אני שואל את ר' בצורה אגבית – אם היו מציעים לך היום לצאת לקורס קצינים היית יוצאת? את חושבת שהיית מסיימת אותו בהצלחה. ר' עונה שהיא חושבת שכן. לי ולאלכס יש ספקות בעניין. היא בוסית, נלהבת, ממוקדת מטרה. האם היא מצליחה לראות את מי שסביבה? האם יש בה את מה שנדרש כדי להוביל?
מקבצים אותם למעגל: אני פונה ל-א', 'להוביל אנשים זה לא פשוט רק להגיד "אחרי!". יש בזה משהו משהו. להוביל אנשים אומר למצוא את מוקד ההנעה שלהם – ולעבוד איתו. לראות את הצרכים של מי שאתה מוביל. אני רוצה לתת לך משימה: היום את הולך בקצב של הקבוצה.' ואלכס מוסיף, 'אני לא חושב שאתה רואה את עצמך כחלק מהקבוצה'. א' דוחה את ההנחות הללו ואת המשימה שניתנה. ד' שמונה למוביל המשימה עונה גם: 'אני בסדר עם זה ש-ר' תוביל. זה דווקא נוח לי'. אנחנו מבינים מאיפה זה מגיע. ד' גדל עם אימא שנהגה לקבל החלטות בשבילו. היא תמיד ידעה מה הכי טוב לו. איך שני ערכים התנגשו בזמן הפציעה: מצד אחד ערך החיים, מצד שני ההקרבה לטובת האחר. 'אתם מרגישים שאתם מסוגלים להמשיך?', 'כן!' הם עונים כולם, ויוצאים לחפש את תחילת השביל השחור.
אחרי כמה רמזים מצדו של אלכס הם מוצאים את השביל ועולים עליו. א' רץ קדימה. כל כך קדימה עד שהוא נעלם מהעין. קוראים לו, הוא לא עונה. אלכס רץ אחריו להחזירו. חושך, לא רואים כלום בשום מקום, אדם שאינו מכיר את המסלול יכול בקלות לרדת מהשביל בלי לשים לב בכלל או גרוע יותר, למצוא את עצמו בתוך הנחל עצמו. אני נשאר עם החבורה בזמן שאלכס מדלג קדימה לאתר את א'. אלונה מעמתת את ד': 'אתה מבין מה שקורה פה כרגע? אתה בטוח שאתה שולט במה שנעשה פה?' בינתיים אלכס מוצא אותו ומחזיר אותו לחבורה. אני זורק שאלה לאוויר, 'איך שיתוף הפעולה שלכם כרגע?', 'גרוע מאוד', הם כולם עונים ואנחנו המטפלים לוקחים צעד אחורה.
'אני המוביל פה, האחריות היא עלי'. ד' פתאום התעורר, לוקח בחזרה את מה שניתן לו. 'נכון, אבל אני הולך יותר מהר. אני יכול לסייר מקדימה'. א' עונה לו. ד' מתעקש 'אבל לא ביקשתי ממך.' ר' מתערבת, 'בסדר גמור, אז אני אתן לך נתונים ואתה תקבע'. ד' מסכים. אלכס חוזר אליהם ועושה להם את תרגיל המצוק המפורסם שלו, בו הוא מבקש מהמטופלים לעצום את עיניהם ומוביל אותם תוך כדי הנחיה אל שפת מצוק מבלי שהם יידעו. רק כשהחבורה פותחת את העיניים היא מגלה את הפלא שנפרש מתחתיה: נחל צאלים הכביר בעצמו. 'תלכו לאיבוד פה, ומה שימצאו מכם למטה זה לכל היותר האוזניים שלו', הם קצת מזועזעים, אבל מתארגנים בהתאם.
אנחנו מתכננים להמשיך את הצעידה – אבל אז כשל טכני: אחת מהפרוטזות של ד' לא מצליחה ליצור ואקום מלא על הגדם. המשמעות היא שייתכן מאוד ואם נמשיך את הצעידה היא תנשור ואז אנחנו נכנסים לאירוע אחר לחלוטין. הקבוצה נכנסת להתדיינות: ר' רוצה להמשיך בכל מחיר, רוצה לסיים, רוצה להרגיש שהיא הצליחה. ד' מסביר לה שבמצבו הוא לא יוכל להמשיך מבלי להפוך עליהם לעול. הם מגיעים לכדי החלטה: הקבוצה תמשיך ללא ד', אשר יישאר מאחור בהשגחתה של אלונה. נוצרת בעיה חדשה, מי מוביל עכשיו? ר' פונה לאלכס: 'לא הגדרנו סגן מפקד'. אלכס עונה לה, 'נכון מאוד, צודקת. שאלה מצוינת, תפתרו זאת ביניכם'. היא מעמתת את א': 'יש לנו בעיה. אני ואתה לא יודעים לעבוד ביחד. אין בינינו תקשורת'. מתחילים ביניהם דיון בו מוסכם ש-א' ייצא כחלוץ קדמי, בעוד ר' מובילה את נ' ומקבלת החלטות לפי דיווח של א'. ממשיכים את ההליכה, א' רץ קדימה. אלכס פונה אל ר', 'מה המשמעות שלך כמפקדת במצב הזה? על מי את מפקדת בעצם?'
היא מתלבטת ואנחנו ממשיכים קדימה. נחושה להגיע למרפסת. אחרי עליה נוספת אנחנו עוצרים. עשינו הליכה מכובדת, אנחנו חוזרים לאחור. שם אנחנו מתאחדים עם אלונה וד'. עושים סיכום של האירוע, באמצע המדבר, שקט מסביב, אין נפש חיה.
'איך היה לכם?' שואל אלכס. 'תחושה של כישלון' עונה ר', 'לא הצלחנו להגיע ליעד'. 'מה את חושבת שהייתה המטרה האמיתית של התרגיל הזה?' אני מתערב, 'לראות איך אנחנו משתפים פעולה' היא עונה בחזרה. 'לא רק. גם לראות מה עולה מכם, אלו תכונות צפות. ישנה אמירה בעברית, לפיה המדבר חושף את טבעו האמיתי של האדם. רצינו לראות איך אתם מתמודדים עם המשימה. אנחנו יודעים מאיפה אתם מגיעים. היינו שם ואנחנו עדיין שם, עשרות שנים. מה שאתם חוויתם בתפקיד שלכם – אנחנו מכירים מצוין, אנחנו רואים את זה כל הזמן. אלו שהם סוליסטים יותר, אלו שהם להוטים יותר להוכיח את עצמם או אלו שהם שקטים. התכונות האלו לא התחילו בצבא, הם היו הרבה לפני כן'.
אלכס מתחיל לעמת את ר', שואל אותה על החוויה שלה היום: בניגוד למערה ולסנפלינג, פה היא לא הצליחה. פה היא חוותה פספוס. היא לא הצליחה להוביל. אלכס לוחץ עוד קצת, אלונה זזה באי-נוחות במקומה, היא לא רגילה לראות אותנו 'נכנסים' במטופלים או מודרכים. עבורנו, אלו המקומות ששם קורים התהליכים המשמעותיים ביותר.
ר' עונה, בעזרתו של אלכס, 'הרגשתי חלשה, לא בשליטה. אני לא רגילה לזה. מגיל צעיר אני רגילה לקבל החלטות בשביל עצמי. לא לסמוך על אחרים'. אני מוסיף לה, 'לא סתם מצאת את עצמך בתפקיד שבו מצאת את עצמך. בלב העניינים של הפעילות היחידתית. מקום שבו את מאוד משמעותית, שסומכים עלייך בעיניים עצומות'. בפעם השנייה היום ר' דומעת, בוכה. אנחנו משאירים אותה עם המחשבות האלו לרגע, 'זה למה את עוד תגיעי רחוק. את עוד תרוצי מרתון'.
אנחנו מתקפלים בחזרה לרכב, נוסעים הביתה. השעה היא שעת לילה מאוחרת, כולם מותשים, סחוטים. עלינו מדרגה היום, למדנו על "רעות" מהיי דרך הקונפליקט. למדנו לשחרר שליטה ולעשות את הבלתי יאמן. גילנו טפח נוסף על עצמנו. צעד קטן לאדם הבודד, צעד גדול לתהליך עצמו.
מרכז לטיפול רגשי רב-תחומי
