יואב גבע - טיפול ואבחון פסיכולוגי בילדים ונוער

  • Home
  • Israel
  • Holon
  • יואב גבע - טיפול ואבחון פסיכולוגי בילדים ונוער

יואב גבע - טיפול ואבחון פסיכולוגי בילדים ונוער יואב גבע, פסיכולוגי חינוכי מומחה (מ.ר. 27-11701) ופסיכותרפיסט קוגנטיבי התנהגותי.מנהל השירות הפסיכולוגי החינוכי ברמלה ושותף במרכז "צעדים"

ילדים, ככל שהם צעירים יותר, קמים ונופלים כל הזמן, אבל השאלה היא במי הם נותנים אמון, מי ידבר אליהם בשפה שלהם.שמי יואב גבע, פסיכולוג חינוכי (מ.ר. 1701), המתמחה בטיפול בילדים ומשפחותיהם, אבחון והערכה, ייעוץ והדרכה של צוותים חינוכיים וצוותים טיפוליים.בהכשרתי בוגר תואר שני בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת חיפה, תכנית הכשרה בטיפול קוגניטיבי - התנהגותי מטעם העמותה לילדים בסיכון, קורס חשיפה ממושכת (PE) בהנח

יית פרופ' עדנה פואה והתכנית הלאומית למניעת אובדנות - אבחון וטיפול.במסגרת עבודתי אני עובד בשירות הפסיכולוגי של עיריית בת ים ועובד עם מגוון אוכלוסיות: מתבגרים, מחוננים, חינוך מיוחד, גילאי יסודי וגן. כמו כן, עובד כרכז התכנית "אילנות גבוהים" ראשל"צ, במסגרתה אני מרכז ומוביל צוות מדריכים בעבודה בבתי הספר בעיר בטיפול בקשיים התנהגותיים אצל ילדים.מקבל בראשון לציון, זמין עבורכם לכל שאלה, ואשמח לחלוק אתכם מניסיוני והידע שלי.

סמבה הולך לסכמה-תרפיה: מסע דרך טראומה, מצבים נפשיים וצמיחה פוסט-טראומטיתבטיפול, מטופלים רבים מגיבים לכאב כמו סמבה - בברי...
18/07/2025

סמבה הולך לסכמה-תרפיה: מסע דרך טראומה, מצבים נפשיים וצמיחה פוסט-טראומטית
בטיפול, מטופלים רבים מגיבים לכאב כמו סמבה - בבריחה. הימנעות, ביקורת עצמית וניתוק רגשי (כמו גלילה אינסופית במסכים או בידוד) הופכים ל"האקונה מטטה" שלהם. אך כמו שסמבה גילה, הריפוי מתחיל כשמפסיקים לברוח ומתמודדים עם הפצעים שאנו נושאים. הסיפור שלו הוא מטפורה חזקה למאבק המרכזי בטיפול סכמות: העימות בין מצבי התמודדות לא מסתגלים לבין הופעתו של הבוגר הבריא.
מטופלים, במיוחד צעירים, מתחברים יותר לטיפול כשהם יכולים להזדהות עם נרטיב או תוכן מוכר מעולמם. לעיתים, המפתח לעזור למטופל להתחבר לחלק הפסיכו-חינוכי הוא סיפור טוב - הסיפור הפסיכו-חינוכי. סיפורו של סמבה הוא סיפור של חוסן וצמיחה פוסט-טראומטית.
**מסעו של סמבה:**
1. **הילד הפגיע: "זו אשמתי"**
לאחר מות מופאסה, סקאר ניצל את מצוקתו של סמבה ושכנע אותו שהוא האשם. מוצף בבושה, מצב הילד הפגיע השתלט - קטן, מפוחד ומשוכנע בחוסר הערך שלו. מצב זה הוביל אותו לפומבה וטימון, שהציעו לו מקלט זמני: "אין דאגות למשך שארית ימיך". לזמן מה, סמבה אימץ את בריחתם מהמציאות, קבר את כאבו תחת שמחה מדומה.
2. **מצב ההרגעה העצמית המנותק: "האקונה מטטה" vs המצב ההורי המעניש: "אתה לא ראוי להיות מלך"**
קולו של סקאר הפך למצב ההורי המעניש של סמבה - מבקר פנימי חסר רחמים שהזין אותו בשקרים: "אתה הרגת את מופאסה. אתה כישלון". מצב זה כלא אותו, הטביע כל סיכוי לחמלה עצמית.
טימון ופומבה הציעו לסמבה מקלט: "אין דאגות למשך שארית ימיך". במשך שנים הוא אימץ את מצב ההרגעה העצמית המנותק, הרדים את כאבו בשמחה מדומה, שוטטות ללא מטרה והימנעות. כמו מטופל הגולל ללא סוף כדי לברוח מחרדה, סמבה קבר את עברו - אך הסיוטים והבידוד שלו גדלו.
עם זאת, ברגעים שקטים (כמו תחת הכוכבים), האבל הלא פתור שלו דלף החוצה. כשפומבה שיתף תובנה פגיעה, טימון לעג לו - השתקפות כיצד בושה משתיקה אותנטיות. סמבה, מוצף, ברח שוב, לא מסוגל לשאת את רגשותיו.
3. **מצב המגן הזועם: הקרב עם נאלה**
בעודו נמלט, נאלה (חברת ילדותו) תקפה את טימון ופומבה.
מצב המגן הזועם של סמבה התפרץ - עז, אימפולסיבי ונואש להגן על חבריו. הוא נלחם בנאלה בפראות, אך מיומנותה גברה על זעמו. כשהצמידה אותו, התעוררה הכרה: "סמבה? זה אתה!".
לרגע, מצב הילד השמח שלו הבזיק - הם התגוששו במשחק כמו גורים. אך כשנאלה דחקה בו לחזור הביתה, קולו ההורי המעניש של סמבה לחש שוב, והוא ברח, מבודד את עצמו מחבריו.
5. **התערבותו של רפיקי: עימות עם העבר**
רפיקי ניגש לסמבה בעקיפות שובבה, פירק את הגנותיו לפני שהציב את השאלה המכרעת: "מי אתה?" סמבה, אבוד בספק עצמי, הודה שהוא כבר לא יודע. רפיקי הנחה אותו אז לרגע האמת - אילץ אותו להתעמת עם השתקפותו בשלולית. בתחילה, סמבה ראה רק כישלון, אך רפיקי דחק בו להביט עמוק יותר: מתחת לבושה היה הילד שמופאסה אהב, ובתוך הילד הזה היה המלך שהוא נועד להיות.
ואז הגיעה החזיון של מופאסה, שאמר את המילים שסמבה הכי היה צריך לשמוע: "זכור מי אתה". זו לא הייתה נזיפה אלא תזכורת - האהבה והמורשת של אביו עדיין חיו בתוכו. חלקי הזהות השבורים של סמבה (המגן הזועם, הילד הפגיע, הבוגר האבוד).
"שכחת אותי."
"לא! איך יכולתי!" סמבה בכה (מצב הילד הפגיע).
"שכחת מי אתה - אז שכחת אותי." קולו של מופאסה היה תקיף אך אוהב. "אתה יותר ממה שהפכת להיות."
זה ניפץ את מצב ההורי המעניש (קולו של סקאר). מופאסה לא התעלם מאשמתו של סמבה - הוא סירב לתת לה להגדיר אותו:
"תפוס את מקומך במעגל החיים."
"איך? אני לא מי שהייתי!"
"זכור מי אתה."
המצבים השונים באישיותו של סמבה, לראשונה בחייו, החלו להתאחות והבוגר הבריא החל קורם עור וגידים: סמבה יכול עתה להתעמת עם עברו מבלי להיות מוצף על ידו.
**הבחירה: לברוח או ללמוד**
רפיקי הפגיש את סמבה עם הצומת שכולנו עומדים בה לאחר טראומה: הוא היכה את סמבה עם המקל שלו.
"איה! למה עשית את זה?!"
"זה לא משנה! זה בעבר!" רפיקי צחקק.
"כן, אבל זה עדיין כואב!"
"אהה, כן, העבר יכול לכאוב. אבל אתה יכול או לברוח ממנו... או ללמוד ממנו."
בכך, רפיקי אילץ את סמבה להתעמת עם הבחירה המרכזית: להמשיך להימנע או להתעמת עם האמת.
סמבה, שבוחר באפשרות השנייה, החליף את הספקות, האשמה והפחדים בתחושת מטרה. ממוקד ונחוש, סמבה שב לשלוט בחייו; דבריו של אביו והתערבותו הערמומית של רפיקי הובילו לאיפוס 'המצפן הפנימי' שלו - והם כיוונו אותו מחדש לעקוב אחר טבעו האמיתי; הוא ידע עכשיו מה עליו לעשות. בפעם הראשונה מזה שנים רבות, ה-'שדים הפנימיים' שלו השתתקו. סמבה שב בחזרה לצוק התקווה לקחת את מקומו.
**האינטגרציה: עלייתו של הבוגר הבריא**
הריפוי של סמבה לא היה במחיקת הכאב. הוא היה בשילובו:
הילד הפגיע (אבלו) זכה להכרה, לא לבושה.
המגן הזועם (הקרב עם נאלה) כוון מחדש לאומץ, לא לתוקפנות.
המצב המרגיע העצמי המנותק ("האקונה מטטה") זכה להוקרה על תפקידו בהישרדות - ואז שוחרר.
ההורה המעניש (קולו של סקאר) הושתק על ידי דברי האמת של מופאסה: "אתה בני."
הרגע הבשיל, ומצב הבוגר הבריא של סמבה תפס פיקוד:
בהירות: הוא ראה את דרכו בבירור - חזרה לצוק התקווה.
נחישות: לא עוד בריחה. הוא בחר להתעמת עם סקאר.
מטרה: הוא נלחם לא מתוך נקמה, אלא למען צדק ושיקום.
קולו של המבקר לא נעלם בן לילה, אך איבד מכוחו. המנטרה החדשה של סמבה לא הייתה "אין דאגות" - אלא "זכור".
***
**תובנות טיפוליות**
הימנעות היא מגן זמני - אך היא משאירה אותך כלוא בסבל.
עימות הוא כואב אך משחרר - ה"מקל" של רפיקי מייצג את האתגר הטיפולי.
אינטגרציה מרפאת - הבוגר הבריא עולה כשכל המצבים נשמעים, לא מושתקים.
מטרה משתיקה את המבקר הפנימי - קולו של מופאסה מייצג חמלה עצמית ומורשת.
מסעו של סמבה משקף טיפול: מבולגן, כואב, אך בסופו של דבר מטמורפוזה. כפי שרפיקי אומר: "העבר יכול לכאוב. אך מהכאב, אתה יכול לצמוח."
***
אז רגע לפני שאאחל לכם סופ"ש נעים - מזמין אתכם למצוא רגע לצפות שוב במלך האריות (המקורי, כמובן) עם הילדים ולהסביר להם שבכל סרט של דיסני יש רובד עמוק ואחד עוד יותר עמוק...

הילד הכועס בסכמה-תרפיה: להבין את הכעס, להקשיב לצורךכשמדברים על "הילד הכועס" במסגרת סכמה-תרפיה, אנחנו מתייחסים לאותו חלק ...
17/01/2025

הילד הכועס בסכמה-תרפיה: להבין את הכעס, להקשיב לצורך

כשמדברים על "הילד הכועס" במסגרת סכמה-תרפיה, אנחנו מתייחסים לאותו חלק פנימי בילד (וגם בבוגר) שחווה כעס עז על כך שצרכים רגשיים בסיסיים שלו אינם מתמלאים. זהו מצב שבו הילד מביע, לעיתים בצורה עוצמתית או לא מותאמת, תחושות של תסכול, עלבון, או חוסר צדק.

בתחילת הדרך, בפגישות הראשונות עוד, ילדים ולפעמים גם הורים לומדים לתת מקום לילד הכועס, בטיפול ולאחר מכן גם ביומיום, ומבינים עד כמה הוא חשוב וכדאי לשים לב אליו: הילד הכועס אינו אויב, אלא שומר סף של צרכים רגשיים מהותיים. הוא מתעורר כאשר צרכים כמו קשר בטוח, תחושת מסוגלות, ביטחון עצמי, או הזכות להביע רגשות ומחשבות, אינם זוכים למענה. הכעס שלו נועד לשדר מצוקה ולדרוש שינוי – הוא משמש כסימן לכך שמשהו חשוב חסר או לא מתוקן.

התעלמות או דיכוי של הילד הכועס עלולים להוביל לכך שהכעס יתעצם, יהפוך לבלתי נשלט או יתפרץ בדרכים לא בריאות. במקרים אחרים, הכעס עלול להיכנס ל"הדחקה", ולעבור עיבוד לכאבים פנימיים שיבואו לידי ביטוי בדפוסי התמודדות מזיקים בבגרות, כמו חרדה, דיכאון, קושי ביצירת קשרים בריאים או נטייה לריצוי יתר.

במקרים אחרים, במיוחד כאשר הילד חווה אירוע קשה, הוא מרגיש כה פגוע וחסר-אונים שהילד הכועס מגיע לקדמת הבמה ונשאר שם כל הזמן. הוא הופך להיות כה דומיננטי ומשמעותי עד שנראה שכל מה הילד משדר הוא כעס, כוח וחוסר סבלנות כלפי אחרים. הוא בעצם אומר לאחרים: "אתם יותר לעולם לא תפגעו בי, ואני לעולם לא אהיה שוב חסר אונים!"

בשני המצבים, הילד עלול להתקשות לקבל עזרה, מתוך חשש מביקורת והצפה רגשית של הכאב הנפשי. הוא ינסה לשמר את המצב הקיים כדי להגן על עצמו, גם אם המשמעות היא שצרכים רגשיים אחרים שלו לא מקבלים מענה. זהו שומר הראש שלו, וזאת הדרך הטובה ביותר שהוא מצא כדי להגן על עצמו מפני דיכאון, ייאוש וחרטה. המחיר שהילד עלול לשלם בהמשך יבואו לידי ביטוי ביכולת שלו להיכנס ולשמור על קשרים משמעותיים במהלך חייו וכן היכולת שלו להסתגל למסגרות ולהתקדם בהן. מצד שני, הוא חייב את הילד הכועס, כמו כל אחד מאיתנו, כחלק ששם גבולות בינו לבין העולם שמסביבו. לכן, חשוב לשים לב אליו ולשאול: מה הצורך שמאחורי הכעס הזה? מה הוא מנסה לומר לי?

ילד המביע כעס כלפי הורה שמציב חוקים נוקשים מאוד עלול לשמוע משפטים כמו: "אסור לך לדבר ככה!" או "אם תמשיך להתנהג ככה, תלך לחדר!" במצב כזה, הילד לומד שהכעס שלו אינו לגיטימי, ויתכן שיפתח דפוסים של הדחקה או נטייה לריצוי, מתוך פחד להכעיס אחרים.

במקרה אחר, ילד שמביע כעס כלפי הורה שאינו קשוב לצרכיו – לדוגמה, על תחושת חוסר תשומת לב – עשוי לשמוע תגובות כמו: "אין לי זמן עכשיו, תסתדר לבד" או אפילו התעלמות מוחלטת. ילד כזה עלול להרגיש שאינו מוערך, ולפצות בהתפרצויות זעם גדולות יותר או בפיתוח דפוסי ניתוק רגשי.

כאשר צרכיו של הילד אינם זוכים להכרה ולמענה, הכעס עלול להתפתח לצורות מזיקות של התפרצויות זעם בלתי נשלטות, ריצוי יתר של סביבתו, מה שעלול לפגוע ביכולתו להשיג נפרדות ועצמאות, או ניתוק רגשי, כך שהילד עלול "לכבות" את רגשותיו, להדחיק את כאביו, ולאבד קשר עם הצרכים הפנימיים שלו.

הצעד הראשון הוא להקשיב. להבין שהכעס הוא סימן לצורך שלא נענה. שאלו את עצמכם או את הילד:
• מה חסר לך?
• מה יכול לעזור לך להרגיש טוב יותר?
• איך אני יכול/ה לעזור לך להביע את עצמך בצורה בטוחה?

הכרה בכעס והבנת המקור שלו יכולים לאפשר לכם כהורים ומטפלים לתמוך בהתמודדות בריאה ולחזק את תחושת הביטחון, העצמאות והמסוגלות של הילד. בסופו של דבר, "הילד הכועס" אינו בעיה שיש להעלים – אלא קול שזקוק להקשבה ולתשומת לב.

במסגרת הטיפול זה אחד הדברים שננסה לעשות: להקשיב ולתת מקום לילד הכועס. פעמים רבות ילדים עשויים לשמוע כבר בפתח הפגישה את השאלה "מי הרגיז אותך השבוע?" כדי לעודד אותם לפתוח רגשות לא נעימים ולקבל לגיטימציה לבטא אותם בחדר, כדי שיוכלו לשמוע קול אמפתי ומבין למצוקה שלהם. פעמים אחרות אני אבקש מהילד הכועס את הוקרת התודה שלי כלפי על כך שהוא מגונן על הילד ושומר עליו שלא ייפגע, ושאני מבקש את רשותו לשוחח עם הילד הפגיע (עליו בפוסט נפרד) כדי להבין מה הוא צריך: כעס יכול להביא אותנו עד נקודה מסוימת, אבל הוא אוטם אותנו לשינויים, למידה או צמיחה, ומנסה לפעמים לשמר מצב קיים או לשנות מצב כך שלכל היותר לא נפגע, אבל לאו דווקא נחווה רגשות עמוקים יותר של הדדיות, אמפתיה, עלבון או אכזבה.

ישנם מקרים, לאחר עבודה מקדימה ודיאלוג בחדר ועם ההורים, שבו אנחנו נרצה לילד לבטא באופן חופשי את הילד הכועס שבתוכו, ולאפשר לו לגעת בחוויות הכואבות באמת תוך כדי ההגנה של הילד הכועס: אם הייתי יכול להכניס אותו למכונת זמן, ולהחזיר אותו לרגע שבו הוא הכי נפגע, כיצד הוא היה פועל? כיצד היה עומד ומגונן על הילד הפגיע שהיה אז? מה הוא היה צריך לשמוע?

כדי לעשות זאת ולאפשר את עיבוד החוויה הטראומתית לצד הביטחון שבמלאך השומר שלו, אנחנו מתנסים בחוויה יחסית חדשה וייחודית: חדר זעם. מדובר על חדר מיוחד, האטום לרעש ולסביבה, בו הילד, בסביבה מוגנת ומאפשרת, מכלה את כעסיו על חפצים שונים בתוך החדר. לבוש ביגוד מגן וחמוש באמצעים שונים, הילד בוחר פריט לאחר פריט אשר ניתנים במסגרת החבילה שרכש, ו-'מלביש' על כל פריט חוויה או אדם מסוים מעברו. הוא מתאר את החוויה או את אותו אדם, ולאחר מכן מכלה באותו פריט את כעסיו, חובט בו עד אשר הוא שובר אותו לרסיסים, תו"כ שהוא צועק לעברו את כל מה שרצה לומר באירוע המקורי. מדי פעם אנחנו משנים את הכללים או את תוכן הדברים: למשל, במקום לקלל או יכול לצעוק את הכל הדברים שהילד מרגיש שהוא חזק בהם, או במקום להתגונן הוא יכול לצעוק את כל האנשים הטובים בחייו שמשמשים עבורו כעוגן.

מדי פעם, אנחנו מסירים את קסדות המגן ופוגעים עם הילד – כיצד הוא מרגיש באותו רגע? האם הוא חווה הקלה? שמחה? ביטחון? האם הוא מרגיש יותר נסער? פגוע? עצוב? כל רגש הוא רלוונטי ורצוי, ומשמש עבורנו פתח לחוויה רגשית עמוקה יותר. כמו שכבות של בצל, אנחנו 'מקלפים' את הילד משכבות ההגנה שלו ומאפשרים לו לגעת ברגשות הכואבים ולשחרר את ה-'סתימה' שנוצרה בפנים, כדי שיוכל לסגור מעגל ולהמשיך הלאה בחייו, ולהחליף חלק מדפוסי ההתמודדות שלו הלא-בריאים, שעזרו לו אולי בעבר, בדפוסי התמודדות חדשים, מורכבים יותר, מסתגלים יותר, בריאים יותר, אשר מאפשרים יותר מגע של החלקים השמחים שבו עם העולם שבחוץ ויותר יכולת לקבל ולא רק להדוף.

את התהליך בחדר הזעם אנחנו נשלים כמובן בהדרכת הורים ובהתערבות מערכתית במסגרות החינוכיות במידת הצורך, על מנת לעורר מודעות לחוויות הרגשיות של הילד ולהקנות כלים לשיח אמפתי ובריא יותר לצרכיו של הילד, מבלי לבטל או להדחיק את צרכיו של ההורה או של הסביבה: אנחנו רוצים להפוך אותם למודל לחיקוי כיצד לאזן בין צרכים בכדי שהילד יוכל להרגיש בטוח לאמץ גישה כזאת גם עבור עצמו.

בסוף, המטרה בכל טיפול היא אחת: לאפשר לאדם הפונה איכות חיים טובה יותר ומענה מותאם יותר לצרכיו הרגשיים, תוך כדי תחושת סיפוק ומסוגלות עצמית. אם ניתן מקום לילד הכועס ולא נתעלם ממנו, האדם ירגיש בטוח יותר בחלקיו השונים ויצליח לגעת ולחבר ביניהם.

בעוד העולם מסביבנו בוער אנחנו מנסים לשמור על שפיות ושגרת חיים נורמלית ככל הניתן פה אצלנו. במהלך שלושת ימי שישי האחרונים ...
14/06/2024

בעוד העולם מסביבנו בוער אנחנו מנסים לשמור על שפיות ושגרת חיים נורמלית ככל הניתן פה אצלנו. במהלך שלושת ימי שישי האחרונים יצאנו למגוון סדנאות טיפוליות אשר הדגש בהן הוא הקשר שבן ההורה לילדו, ועל ההורות עצמה.

התחלנו בשני ימי שישי בהם יצאנו לסדנת "שטח שף" – בישול של זוגות הורים וילדים בשטח, ועל כך רשמתי בפוסט הקודם. כל זוג התבקש לבחור ממגוון מוצרי היסוד שהונחו על השולחן, לתכנן מנה ולבשל אותה ביחד. הם התבקשו גם להדליק מדורה ולתחזק אותה – וזה לא מובן מאליו כמו התנור בבית. לאחר מכן, ניגשה כל קבוצה לשבת לארוחה משותפת ולעבד את החוויה יחדיו. בין לבין, הסתובבנו בין הזוגות והתערבנו. איפה שההורה לקח את המושכות אליו והילד מצא את עצמו מתבונן – החלפנו תפקידים. איפה שהילד חשש או העדיף להימנע – העברנו את 'הפיקוד' לילד. איפה שנוצרו חיכוכים בין ההורה לילדו, הצענו פשרה. גם עבור הילדים וגם עבור ההורים היציאה מאזור הנוחות לא הייתה קלה, ויכולנו להעמיק בכך ולבחון כיצד הדינמיקה במשימה שיקפה את מערכת היחסים שלהם גם בבית – והרגשות הנלווים.

בשישי לאחר מכן יצאנו לסדנת הורה וילד להתמודדות עם פחדים – בסנפלינג. פה, התבקשו כל הורה וילד להירתם יחדיו לעמדות הגלישה ולגלוש למטה בתיאום. הקטע בסנפלינג הוא פסיכולוגי ורגשי כאחד: הוא דורש ממך בניגוד לאינסטינקט והגיון בריא לסמוך על החבל שלך ולהישען לאחור כמה שיותר כדי ליצור מתיחה שתחזיק אותך יציב אל מול הסלע. הנטייה הטבעית שלנו תהיה לברוח, לצאת מהסכנה, גם אם אין באמת סכנה: הרגש חזק מההיגיון, ובסופו של יום, רגש לא נכנע להיגיון, אלא לכוח חזק ממנו. זה מאוד דומה לתפקוד שלנו במעגלי החיים השונים: דפוסים שמונעים מאיתנו הסתגלות, היווצרות של תחושת מסוגלות וגמישות: תפיסת העולם והתפיסה העצמית שלנו מובילות אותנו לתגובה אשר מונעת מאיתנו לחוות סיפוק של צרכינו הרגשיים, וזאת מובילה לתוצאה אשר מעוררת בנו בושה, אשמה, תסכול, ייאוש... מה שמחזק את התפיסות שהתחלנו איתן מלכתחילה – וכך אנחנו מקבלים את המעגל הנבזי של שלא מאפשר לנו להתקדם ולהשיג את מה שאנחנו רוצים. לפעמים, כדי לשבור את המעגל הזה – אנחנו צריכים פשוט לקחת סיכון ולנסות לפעול נגד אותו אינסטינקט, להישען לאחור, להוריד בזהירות רגל ועוד רגל – ולראות מה קורה. אני תמיד שואל את המטופלים שלי לא מה חוסם אותם כשהם למעלה, ומאיפה הם למדו את זה על עצמם – אני שואל אותם מה הם ירגישו כאשר הם יהיו למטה – וזה מעורר אצלם חיוך קטן. הם יודעים שזה לא מסוכן, אבל כמו שכתבנו, הרגש חזק מההיגיון, ולשבור את המעגל הנבזי ולהתמיד בכך – דורש המון אומץ וכוחות פנימיים. המאבק הארוך ביותר שאנחנו מנהלים במהלך חיינו.

ולמה רגשי? כי אנחנו יכולים לנסות לאשלות את עצמנו והסובבים אותנו עד מחר בתדמית שאנחנו מנסים לשדר, אבל בסופו של יום, כשאתה תלוי מעל צוק בחבל שכרוך סביב סלע ומשמש כקו החיים שלך, האני האמיתי שלך יוצא החוצה, ואתה תרגיש את מה שכולם מרגישים, לפחות בפעם הראשונה.

הרבה מההורים הגיעו עם ילדיהם סביב נושא החרדה. ביומיום הילד חווה חרדה (כללית, חברתית, לימודית וכו') וההורים מנסים לדרבן אותם כלא מבינים להתגבר על החרדה שלהם ולהפסיק לברוח ממנה. הפעם לרוב היחס היה הפוך, ואילו הילד הרגיש ביטחון מלא בצוק (שהרי הם כבר עשו זאת בעבר), בעוד ההורה שהתלווה אליו הרגיש הצפה גבוהה מפני הגובה, והמבטים שלהם התחלפו עם אלו של ילדיהם: פתאום המבוגרים לבשו ארשת פנים רצינית, מודאגת, הססנית, בעוד הילדים חייכו וצהלו דווקא. כל הורה שניגש אלי בצד וניסה למצוא שלל תירוצים למה הוא לא יכול לרדת, קיבל ממני את אותה תשובה: "עכשיו יש לך הזדמנות ייחודית לחוות את מה שהילד שלך חווה בזמן חרדה וכאשר אנחנו דורשים ממנו להתמודד ולהתגבר. תשתמש בהזדמנות הזאת במקום לברוח ממנה. זה קל מאוד לראות אדם תקוע בבור ולצעוק עליו מלמעלה "הנה סולם, תעלה בו!", אבל לפעמים נדרש אומץ לרדת אל אותו בור ולומר לאותו אדם: אני פה אתך. מפה שנינו עולים יחד. אתה מוביל, אני אחריך. זה בונה אמון ובונה מסוגלות. חוץ מזה, מה יהיה המודל לילד אם עכשיו נפרוש? איך נוכל לדרוש ממנו לתת בנו אמון? טיפול לא קורה איפה שנוח...
משם אצנו רצנו לערב אימהות במדבר. חמש אימהות אמיצות שעזבו את המשפחות והדאגות היומיומיות מאחור והתכנסו בתל ערד לארוחת ערב ושיחה פתוחה על הכל: על המשמעות של להיות יהודי והורה בתקופה הזאת, על תקווה וחרדות, על זוגיות וזמן לעצמנו, על גידול ילדים והניסיון לאזן בין כל הלחצים הפועלים עלינו ביד אומן, על שחייה נגד הזרם ("רק דגים מתים שוחים עם הזרם", לדברי אחת מהן), ועל הדרכות הורים ורמת היעילות שלהן (הומור עצמי זאת תכונה חשובה במקצוע שלנו). זאת הייתה חוויה שונה, מאתגרת ומלמדת מאוד, גם עבורי כמטפל. זה דבר אחד להנחות קבוצת הורים בקליניקה. זה דבר אחר לגמרי להעביר איתם לילה במדבר בשיחה אינטימית ופחות פורמלית.

בסה"כ, בתקופה המתוחה שאנחנו חיים בה, כאשר אין לנו ודאות מה ילד יום, הסדנאות האלו עזרו לנו לשמור קצת על שגרה, להתעסק בדברים החשובים באמת ולקחת את הטיפול למקום חוויתי אשר מעורר בנו רגשות, מחשבות ושאלות.

המחשבות עכשיו רצות קדימה. בין מחויבות למשפחה, למדינה, למטופלים. רגע אחד אני מג"ד בחזית, רגע פתאום אני עם מטופל בקליניקה שמרגיש ביטחון כאשר הוא רואה אותי נכנס עם מדים. בין רגע של בכי לרגע של התרגשות, בין רגע של חרדה לרגע של גאווה, יש לנו את הרגעים הקטנים האלו בטיפול, בין אם זה בקליניקה או שאנחנו נשענים עם המטופלים שלנו לאחור על קצהו של צוק, או בלילה יחדיו סביב המדורה. אם יש משהו שמאפיין חוויות טראומתיות זה חוסר אונים... ובדידות. לא משנה מי היה מסביבנו, באותו רגע של אימה כולנו נזכור כמה לבד הרגשנו. אבל אנחנו לא לבד. אנחנו כאן ביחד. וכל עוד נשאר ביחד, אנחנו ננצח את זה. אין לי ספק בכך. שחרור החטופים למשל הוא מעבר להישג טקטי או מדיני: הוא הישג של הרוח, הנחישות האינסופית לערבות הדדית, הזכות להעמיד את חיינו בסכנה כדי להציל את חייו של אחר, גם אם מדובר בסיכוי קלוש. הוא חלק מאוסף של רגעים שמוכיחים שלמרות שאנחנו עם של קקה לו, אנחנו ניסע מאות קילומטרים רק כדי לעזור לחייל שאנחנו לא מכירים לחזור הביתה למשפחתו. עשינו זאת בעבר ואנחנו עושים זאת גם היום, מחרפים את נפשנו בשביל להציל יהודי אחר, כי אנחנו מבינים, שאם אנחנו לא נעשה את זה, אז אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילנו. וגם, ברגעים הקשים ביותר, אנחנו מזכירים לעצמנו, שהלילה תמיד הכי חשוך רגע לפני עלות השחר...

לכל החברים, השותפים, הקולגות, האחים לנשק וכמובן למשפחתי האהובה, אנחנו ביחד, וביחד ננצח!
נתראה בשבילים!

איך עובדים על הקשר בין הורה וילד באופן חוויתי?טיפול בילדים מלווה לרוב בהדרכת הורים. הקשר בין ההורה הוא הראשון והארוך ביו...
02/06/2024

איך עובדים על הקשר בין הורה וילד באופן חוויתי?

טיפול בילדים מלווה לרוב בהדרכת הורים. הקשר בין ההורה הוא הראשון והארוך ביותר שהילד יפתח בדרך כלל במהלך חייו, והוא חשוב מאוד להתפתחותו הרגשית, החברתית והאקדמאית. הוא מהווה את הבסיס להערכה עצמית, הבנה חברתית ומערכות יחסים עתידיות.

הרבה פעמים בקליניקה אני זוכה לשמוע את החלקים הטובים והטובים פחות בקשר שבין ההורה לילדו. כעס, חרדה, בלבול, תסכול, בדידות – אלו הם רק חלק מהרגשות שמהדהדים בין כתלי הקליניקה, מכל המעורבים. לפעמים הילדים רוצים שההורים יוכלו תמיד לפתור עבורם את הקשיים בדרך וההורים לעומת זאת רוצים לראות את הילד עצמאי יותר במעגלי החיים השונים. לפעמים הילד כועס שההורים חודרים לו יותר מדי לפרטיות וההורים מנגד חוששים מלאבד שליטה. הכל צף, והורות היא הקריירה הארוכה והתובענית ביותר במהלך חיינו.

במהלך שני ימי שישי האחרונים יצאנו לשתי סדנאות הורה-ילד של בישול בטבע, בסגנון 'שטח שף': כל זוג קיבל משימה לבחור ולהכין מנה ממגוון מוצרי היסוד אשר עמדו לרשותם במזווה משותף. אם הם רצו המבורגרים – הם היו צריכים להכין מבשר טחון. אם הם רצו לחם – עמדו לרשותם קמח ושמרים. תנור? מדורה בטבע, שצריך להדליק ולתחזק. לא מובן מאליו. הכל מאפס, והכל לפי דמיונם ורצונם. המטרה של הסדנה הייתה לעבוד על הדינמיקה בין ההורה לילדו במסגרת של משימה משותפת: כיצד הם מחלקים ביניהם את העבודה ומשתפים פעולה, כיצד הם מתקשרים זה עם זה, כיצד הם מתגברים על מכשולים בדרך. לנסות לראות כמה שיותר מקרוב איך נראה ערב אחד שלהם ביחד בבית.

התוצאות – הן הקולינריות והן הרגשיות לא איחרו לבוא: חלק מההורים בלי לשים לב השתלטו על המלאכה והילדים זזו למעמד של צופה. חלק מהילדים התעקשו על מתכון מסוים והתקשו לתת להורה מקום לבטא את עצמו. חלק פרשו לצד ועבדו בשקט עם עצמם. וחלק מהזוגות בחרו לעבוד בשיתוף פעולה על מנה משותפת מורכבת יותר. כל משפחה – והסגנון שלה. בין לבין, עברנו בין הילדים והצענו את עזרתנו. שיחות אישיות בצד עם הילד, העברת המקל מההורה לילד (תרתי משמע), מתן מילות עידוד ותמיכה – והכל בסבלנות, ברוגע ובנעימות. הילדים הפתיעו: כאלו שנכוו או נחתכו ולא ויתרו – התעקשו להמשיך. או ילד למשל שמתקשה להיות עצמאי, שאמר לרגע, "זוזו הצידה, תנו לי לעשות כמו שאני רוצה ואל תחליטו עלי". רגעים שנחזור אליהם בטיפול אחר כך.

לבסוף כל קבוצה ישבה לארוחה משותפת ועשינו סיכום של החוויה. הארוחות היו מדהימות והילדים – והוריהם - עשו כשפים במוצרי היסוד שנתנו להם. הם היו מדהימים, ואני מקווה שהתובנות מהסדנה ימשיכו איתם גם לארוחות הערב בבית.

אני רוצה כמובן להודות ליובל עליאש הנהדר, שליווה אותנו וסייע להורים בכל מה שנדרש, וכמובן, לכל ההורים והילדים שנטלו חלק. השבוע, נצא לסדנה נוספת של הורה וילד – סנפלינג במצוק שילת – בה ננסה לעבוד על תמיכה הדדית, התגברות על חרדה וכיצד עובדים יחד במצבי לחץ. יהיה מעניין.

נפגש בשבילים!

ב-13 השנים האחרונות אני מטפל בילדים ומשפחותיהם כפסיכולוג חינוכי. בתחילה בשירות הציבורי כפסיכולוג בית ספר ולאחר מכן כמנהל...
13/04/2024

ב-13 השנים האחרונות אני מטפל בילדים ומשפחותיהם כפסיכולוג חינוכי. בתחילה בשירות הציבורי כפסיכולוג בית ספר ולאחר מכן כמנהל שירות פסיכולוגי במרכז הארץ וכבעל קליניקה פרטית. למדתי להעריך את יתרונותיו של הטיפול המסורתי בחדר הטיפולים, אבל להכיר גם את חסרונותיו. מתוך אהבת הארץ והתנסות אישית למדתי להעריך את הטבע ככלי טיפולי. הטבע מאפשר לנו מרחב בלתי מוגבל של הזדמנויות לצמיחה וגילוי אישי, והוא מאפשר לי לפעמים את מה שאפילו עשר פגישות בקליניקה לא מאפשרות כדי להשיג את ה-"קפיצה" הנדרשת עם מטופל. בסנפלינג אנחנו קוראים לזה "מעבר פינה".

מה שאני אוהב בסנפלינג זה כשאתה תלוי על קצה צוק מחובר בחבל כקו לחיים, זה שלא משנה מה ניסית "למכור" לי ולך בחדר הטיפולים, המסכות יורדות ו-"האני האמיתי" שלך יוצא החוצה. הרגשות, סגנון ההתמודדות, הדיבור העצמי – הכל. נדרש משהו מאוד לא טבעי להישען אחורה איפה שהגוף אומר לך לעשות ההפך, לברוח. כדי לרדת, אתה נדרש להתגבר על הדחף הראשוני, לקחת סיכון ולסמוך על עצמך ועל הציוד. משהו שהוא מאוד קשה למי שרגילים לספר לעצמם שהם גרועים ושהם ייכשלו במה שהם עושים, או שאחרים צריכים לדאוג להם ולתת מענה לצרכיהם, או שהם לא יכולים לסמוך על אחרים כי הם תמיד ייפגעו, ינטשו או ינצלו אותם. אותו מנגנון הישרדות ששומר עליך ביומיום מפני פגיעה ואכזבה יבוא לידי ביטוי גם על קצה הצוק, והאופן שבו תתמודד עם הסנפלינג קשור לאירועי עבר, מה למדת על עצמך והעולם, אילו חוויות צברת שעיצבו את האישיות ותחושת המסוגלות שלך. אצל רובנו קיימים מרכיבים בריאים יותר ובריאים פחות, כאלו שמאפשרים לנו צמיחה אבל גם כאלו שבמקומות מסוימים תוקעים אותנו במקום, ובמקום לקבל מענה מותאם לצרכים שלנו ולהעניק לנו חוויה של סיפוק עצמי, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב במעגל של אכזבה, הימנעות, נוקשות רק כי אנחנו מאמינים במשהו שהיה נכון אולי לשלב מוקדם יותר בחיינו, אבל לא כיום.

בשני ימי שישי האחרונים לקחתי את המטופלים שלי למצוק זנוח להתנסות בחוויה, והתובנות לא בוששו לבוא. 22 מטופלים אמיצים שהסכימו לתת הזדמנות לעצמם ולי. בין אם הילדים הצליחו לרדת או לא, זה לא משנה, אלא מה שלמדנו בדרך עליהם. היו כאלו שפחדו מאוד בהתחלה ולא האמינו שיצליחו לבדם, אז אחרי שהם ירדו איתי בפעם הראשונה משהו אצלם השתחרר והם רצו בהתלהבות לעשות פעם נוספת – שוב פעם ושוב פעם. לעיתים הייתי צריך לעצור אותם שלא יקפצו למטה לפני שקשרנו אותם בחבל... היו כאלו שירדו פעם או פעמיים ואז פרשו, ולאחר מכן השיח בינינו הניב תובנות עמוקות על עצמם ויחסיהם עם העולם סביבם. והיו כאלו שלמדו לשחרר שליטה או שיצאו מהמקום הרע שהם היו מקובעים בו ומשהו בהם התעורר מחדש, הם חזרו להאמין מה הם שווים. הכל עלה שם, מדפוסים בריאים שמקורם בהתקשרות ראשונית בטוחה ועד דפוסים הרסניים שמקורם בטראומות ילדות קדומות וכואבות. היה מדהים ומלמד.

כשאנחנו יוצאים עם המטופלים שלנו למסעות טיפוליים בחו"ל, בלי ההורים ורק הם איתנו בוילה או בביקתה, אנחנו מתחילים את המסע עם הספר של דוקטור סוס – "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים". הספר עבורי מדבר על כך שכדי לצמוח, להתפתח, להפוך להיות עצמאיים ומסופקים בחיינו הבוגרים אנחנו צריכים לצאת מהמקומות הנוחים שלנו אל העולם בחוץ ולהיפתח להזדמנויות חדשות. להתנסות בחוויות ולהתמודד עם אתגרים. לפעמים נצליח, לפעמים נפחד, לפעמים ניכשל. לפעמיים מתרגש ולפעמיים נחווה תסכול. ככה מתרחשת למידה וככה מתפתחים. זה לא מה אחרים יכולים לעשות בשבילך כמו מה אתה יכול לעשות כאשר אתה מתמודד עם מצבים שונים וכמה אתה מסוגל לקום ולהמשיך הלאה אחרי אכזבה או כישלון. ככה לומדים להזיז הרים.

וזה מה שילדים לומדים לעשות, כל אחד בדרכו. היותי (כנראה) על הרצף התקשורתי לא מנעה ממני להגיע לאן שרציתי כי פשוט החלטתי להמשיך לדחוף קדימה. אני מג"ד במילואים, מנהל שירות פסיכולוגי ועם קליניקה מלאה. אבל בדרך, קיבלתי לא מעט מכות אשר עיצבו ועזרו לי לצמוח.

אני מסיים את היומיים האלו מותש, אבל גם מסופק. הישג אישי חדש. לא יכולתי להצליח בכך לבד. ההורים שנתנו אמון וסייעו אחד לשני כדי שאוכל להתרכז בעבודה הטיפולית לצד הילדים על החבל וכמובן לאחד והיחיד – Aviel Madi היקר, שליווה את הילדים ברוגע, במקצועיות ועם חיוך מדהים, שהיה מעורב לאורך כל הדרך. תודה לך! לא יכולתי לבקש מדריך ומנחה טוב יותר לחוויה הזאת.

מה הלאה? עכשיו להורים נפתח התיאבון... הם התחילו לבקש סדנת סנפלינג או סדנה חווייתית אחרת בטבע לעצמם, פעילות הורה – ילד של בישול ביער כדי לעבוד על התקשורת שלהם עם המתבגר, או מסע טיפולי או לינה במדבר של הורים וילדים. הם גם שואלים על המסע הטיפולי הבא לפולין שנדחה בגלל המלחמה. האפשרויות הן רבות ואני צריך להודות כל הזמן לאמון שההורים והילדים נותנים בי. זה לא מובן מאליו. זאת הזכות שלי לעבוד אתכם ואני מודה לכולכם! אנחנו נפגש בשבילים ובהרים, ומקווה לימים שקטים ורגועים יותר עבור עם ישראל.

אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים...

"ואתה תעשה את זה יחד איתי?""יחד אתך, צעד אחרי צעד, בקצב שלך"לפעמים, כדי לעזור למטופל להתגבר על קושי, המטפל מתמודד איתו ב...
23/09/2023

"ואתה תעשה את זה יחד איתי?"
"יחד אתך, צעד אחרי צעד, בקצב שלך"

לפעמים, כדי לעזור למטופל להתגבר על קושי, המטפל מתמודד איתו ביחד. ממש כמו שכדי לעזור לילד לגלות את הכוחות שלו ולהאמין בעצמו, הוא צריך זה מבוגר אחד שייתן לו יד וילווה אותו.

"אני לא יכול לעשות את זה.""כשאתה בצרה לא נעים בכלל. לצאת מצרה זה לא כל כך קל" ד"ר סוס, הו, אם יוצאים מגיעים למקומות נפלא...
19/08/2023

"אני לא יכול לעשות את זה."

"כשאתה בצרה לא נעים בכלל. לצאת מצרה זה לא כל כך קל" ד"ר סוס, הו, אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

רבים מהילדים אצלי בקליניקה חולקים מכנה משותף: הם מאמינים שהם לא יכולים. הם נעשים מתוסכלים נורא מהר, נמנעים ממאמץ, נוטים לוותר ולדחות מטלות ומתקשים לדחות סיפוקים. הם רגילים לכך שהסביבה שלהם מספקת את צרכיהם ולוקחים זאת כמובן מאליו. כאשר האחריות עוברת אליהם הם מפגינים חוסר אונים ומפספסים הזדמנות לצמוח, לפתח מיומנות חדשה, להפגין תושייה ולגלות את החוזקות האמיתיות שלהם.

מסוגלות עצמית נמוכה מתקשרת לרוב לדימוי עצמי נמוך, חרדה ושליטה עצמית נמוכה. זה מוביל לוויתור עצמי בפתרון בעיות וקשיים בוויסות הרגשי ובמיומנויות החברתיות. ככל שזה נמשך, כך קשה להם יותר להשתחרר מדפוס ההתמודדות שהם רכשו. הם רואים את חבריהם 'ממשיכים הלאה' והופכים מיומנים יותר בזמן שהם עצמם ממשיכים להתעכב כי הם לא מאמינים ביכולות שלהם או לא מוכנים להתגבר על קשיים בעצמם. לפעמים הם מחזיקים בפרספקטיבה שלילית על העולם שסביבם ומגיבים בצורה לא פרופורציונלית. חוויות מספקות הן נדירות, ואם הן מתרחשות, הן זמניות בלבד. במקום זאת, הם מחפשים תגמולים חומריים כסמלים של להיות נאהבים ותחושת ביטחון, לעתים קרובות מאפילים על רגשותיהם האמיתיים.

דפוס ההתמודדות שלהם מזין 'מעגל קסמים': ההורים מאפשרים את התלות שלהם על ידי ביצוע משימות עבורם. הורים עלולים לפקפק ביכולות של ילדיהם, מתוך אמונה שהם לא בשלים דיים או מתוך שיקולי נוחות עצמיים. חלקם משליכים את 'השדים הפנימיים' שלהם על ילדיהם. אין כאן שיפוטיות — גידול ילדים זאת לא משימה פשוטה. אתה נדרש להאכיל אותם, להתרוצץ איתם בין חוגים, תוך כדי שאתה מנהל קריירה ומתמודד עם לחצים אישיים כדי שאלו לא ישפיעו על ילדייך. אתה לא יכול להגיד 'אני פורש' ולזרוק הכל ולהעלם. זוהי משרה מלאה ללא אפשרות להתפטר כאשר אתה מרגיש שחוק. לכל היותר חל"ת קצר...

פעם, ברכבל בהרי רילה שבבולגריה, התמודדתי בסיטואציה כזאת עם שני מטופלים. שניים ישבו יחד על ספסל פתוח (בסגנון של פעם), אבל לא הורידו את מעקה הבטיחות. כל אחד מהם ציפה ששני יעשה זאת.. הם נבהלו: מדובר בצניחה חופשית של 30 מטר ששום דבר לא עוצר אותך. אחד מהם צרח, השני הרגיע אותו, התעשת והוריד בשלווה את מעקה הבטיחות באמצעות מקל ההליכה שלו. כאשר הגענו למטה, התכוונו לשבח את התושייה שלו, אבל במקום זאת הוא האשים את עצמו. עדות לשנים של לומר לעצמו 'אני לא מסוגל; אני חלש ולכן דברים רעים קורים לי'.

"אם אתה רוצה לשנות את העולם, התחל בסידור המיטה שלך." אדמירל מקרייבן

בקליניקה וגם בטיפולים בטבע אני עובד עם הילדים על איך לסמוך על עצמם קצר יותר, למה חשוב ללכלך את הידיים מדי פעם, וכיצד לשאת ולהתמודד עם חוסר נוחות. אנחנו לומדים איך לשאול את עצמנו אחרי כל התמודדות 'מה זה אומר עלי?, ולמה חשוב לסדר את המיטה שלי מדי בוקר ולצחצח שיניים בערב. מעשים קטנים, השפעה גדולה. והכי חשוב: שאף פעם לא תפסיק ללמוד. ילד – אתה עוד תזיז הרים.

"הספרות העוסקת בטיפולים קצרי מועד בילדים וליתר דיוק בהורים וילדים, יוצרת לעיתים קרובות רושם שהתוצאות הטובות המתקבלות נוב...
06/08/2023

"הספרות העוסקת בטיפולים קצרי מועד בילדים וליתר דיוק בהורים וילדים, יוצרת לעיתים קרובות רושם שהתוצאות הטובות המתקבלות נובעות בעיקר מהניסיון הרב ומהאינטואיציה הכריזמטית של האדם העורך אותם. דבר זה עלול לעורר תחושת ייאוש מסוימת אצל מטפלים המתקשים לראות את עצמם הניחנים בתכונות אלו..." (אספסה, 1981).

הטיפול נתקע. לא מתקדם לשום מקום. כל מטפל מכיר את הרגע הזה. הוא מלווה בייאוש, תסכול, חוסר אונים. הביטחון העצמי שלך יורד, אתה מתחיל לפקפק ביכולת שלך כמטפל גם עם מטופלים אחרים, אתה חושש לאכזב את המטופל, את הוריו, את עצמך. איך זה שאחרים מציגים מקרים כל כך מוצלחים, אבל אני לא?

בשלב הזה הפיתוי לערוך חשבון נפש גדול, אבל זוהי רק הסוואה לפעמים להעברה שאנחנו חווים מהמטופל עצמו. עכשיו לא רק הוא מיואש, אלא שנינו. התוצאה תוביל את המטפל לנסות ולחקות מטפל "גדול" ממנו מבלי לעשות את הדבר החשוב באמת: לקחת צעד אחורה ולראות את התמונה הגדולה, כמו צופה במופע קסמים שעובר לספסל האחורי ומתחיל לשים לב לכל הפרטים הקטנים.

כאשר אנחנו מתחילים לראות את התמונה הגדולה אנחנו מתחילים לשים לב לדינימיקה, להעברות, לדפוסי ההתמודדות, לגורמים המשמרים והתורמים, ליחסים של המטופל עם סביבתו, למנגנוני ההגנה ודפוסי החשיבה הלא-אדפטיביים. אנחנו מתחילים להתמלא מחדש בתקווה, בביטחון, ברוגע. אנחנו מתחילים להבין מה אנחנו צריכים לעשות.

הדילמה הזאת היא רגע מכונן. הוא השלב שבו המטפל מבין באמת את מהות הבעיה ולגבש תכנית טיפולית מתאימה. הוא מבין מה תפקידו בטיפול ומה עליו לעשות כדי לעזור למטופל להשתחרר מהתקיעות שלו. הוא מצליח לעשות מה שהמטופל לא מצליח לעשות בעצמו: לגייס תושייה ולעזור למטופל לצלוח את המכשול הראשון. משם הטיפול יהפוך להיות הרבה יותר זורם, חצי דרך לגן עדן כבר מובטחת. זה מה שהמטופל שלנו היה צריך.
זה מה שנותן למקצוע המטפל כל כך הרבה סיפוק.

בתמונה: עוזרים למטופל צעיר בסנפלינג לעבור את הפינה – השלב המאתגר ביותר בירידה. במקום לעמוד על קצה המצוק ולומר לו "אתה יכול", בחרנו להחזיק אותו קרוב ולומר לו: "אני איתך. תוביל – אני אחריך".

*קבוצה טיפולית בטבע לילדים על הרצף התקשורתי*במהלך השנה הלימודית הקרובה, אנו מזמינים את ילדכם להצטרף אלינו בנס ציונה, לקב...
02/08/2023

*קבוצה טיפולית בטבע לילדים על הרצף התקשורתי*

במהלך השנה הלימודית הקרובה, אנו מזמינים את ילדכם להצטרף אלינו בנס ציונה, לקבוצה אינטימית בהנחיית פסיכולוג חינוכי מומחה, בוגר לימודי CBT.

הקבוצה מיועדת לילדים בגילאי היסודי הצעירים (כיתות א'-ג') שמרגישים בנוח לעבוד בקבוצה קטנה (עד שלושה ילדים), בשעות אחר הצהריים. דרך אווירה נעימה ותומכת, נסייע להם לפתח מיומנויות תקשורת בינאישית, כישורים חברתיים ותחושת העצמאות שלהם.

מה מיוחד בקבוצה שכזאת? אנחנו לא רק עוברים על טכניקות מוכרות, אלא גם משלבים פעילויות בטבע המעניקות לילדכם חוויית למידה משולבת וכיפית.

הפעילות תלווה במפגשים פרטניים, הדרכות הורים והתערבויות במסגרות החינוכיות במידת הצורך.

לפרטים נוספים מוזמנים להיכנס לעמוד הפייסבוק או ליצור קשר בטלפון 054-5262623, יואב.
https://www.facebook.com/beshvilam

אחת השאלות ששואל את עצמו מטפל בתחילת דרכו, מה ההבדל בין הזדהות לבין חונכות?מתי זה בסדר לישון עם המטופל שלך באותו אוהל ומ...
27/07/2023

אחת השאלות ששואל את עצמו מטפל בתחילת דרכו, מה ההבדל בין הזדהות לבין חונכות?
מתי זה בסדר לישון עם המטופל שלך באותו אוהל ומתי 'שבירת דיסטנס' יכולה להכתים את הקשר המקצועי ביניכם?

אענה במשל:
בן אדם נמצא בבור. הוא לא זוכר איך הוא הגיע לשם, הוא רק שם לב שהוא בבור - ואין שום דרך עבורו לצאת החוצה.
המדריך יוריד סולם לבור ויגיד לאדם "הנה סולם, תטפס החוצה"
המזדהה ירד עם האדם לבור, יחשוב בהתחלה להוציא אותו החוצה, אבל יתייאש ויחליט להישאר עם האדם בבור.
החונך ירד לבור, יסתכל על האדם, יסתכל על הסולם ואז יגיד: 'מפה שנינו יוצאים ביחד. אתה עולה ראשון, אני אחריך'.

בתמונה: עוד דרך לעזור למודרך / מטופל להגיע לראש מצדה כדי לצפות בזריחה, מתוך שבוע עם פצועי מלחמה אוקראינים.

יומן מסע: מישראל באהבה – מסעות הגיבורים – צעד קטן לאדםהיום השלישי של תכנית ההכשרה נפתח במאכל הישראלי עליו יש הקונצנזוס ה...
23/07/2023

יומן מסע: מישראל באהבה – מסעות הגיבורים – צעד קטן לאדם

היום השלישי של תכנית ההכשרה נפתח במאכל הישראלי עליו יש הקונצנזוס הרחב ביותר: חומוס טרי בפורדיס. אחרי ארוחת בוקר קלה אנחנו מטפסים למעלה, לבית אורן, לפגוש שם את אביאל ולהתחיל בפעילות הראשונה שלנו היום: סנפלינג. באופן כללי, סנפלינג זהו כלי טיפולי נהדר. הוא מפגיש אותך עם האינסטינקטים הטבעיים שלך בצורה הטובה ביותר שאפשר, מצריך אותך להתמודד עם פחד שאין לך שליטה עליו, ובאופן כללי מצריך אותך לשחרר שליטה, לסמוך על האדם שמולך ועל החבל שמחזיק אותך. אל הפעילות היום מצטרפת אלונה – מטפלת נוספת שעובדת עם אלכס.

השלב המאתגר יותר מבחינה טכנית בסנפלינג הוא "לחצות את הפינה" – השלב שבו אתה מתחיל לרדת עד שהחבל נוגע בקצה הצוק, נוצרת המתיחה והגלישה מטה מתחילה. אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחבורה של בעלי מגובלות גופנית אשר חוו דרך הטראומה שלהם אבדן תחושת ביטחון ותחושת שליטה – ואני מבקש מהם לא רק לפגוש בחזרה את התחושות האלו, אלא גם להתמודד עם פחד טבעי ועמוק ועם גוף שהם לומדים להכיר אותו מחדש ולסמוך עליו למרות המגבלה שלהם. אחרי תדריך בטיחות קצר והסבר על הרציונאל לפעילות אנחנו ניגשים לשפת המצוק. ראשונה לרדת היא ר'. היא מתקרבת לעמדת הגלישה, מסתכלת למטה ומשחררת קללה עסיסית ברוסית. עוד לפני הפציעה היא לא הייתה מעזה לחשוב על זה, אז דווקא אחרי הפציעה?

היא נקשרת לרתמה. אביאל מנסה להדריך אותה באנגלית, שאותה היא ממילא לא מבינה, אלכס מתרגם לאוקראינית. היא מתחילה ללכת אחורה, בפיסוק, אל עבר שפת המצוק, כולה רועדת, משקשקת, כמעט בוכה. היא מביטה את הרגל המלאכותית שלה בחשש, אין שם שריר, היא לא באמת יכולה להיעזר בה כדי לשנות מיקום או להישען עליה, היא תהיה מאוד מוגבלת שם למטה.

'את לא צריכה שתי רגלים' אני אומר לה, ואלכס מתרגם, 'את יכולה לשים את כל המשקל שלך על רגל אחת, זה אפשרי'. היא בספק סומכת עלי, אבל למדה להכיר אותי, ומשהו במה שאני, אלכס משדרים לה מעורר בה ביטחון למרות הדחף לברוח משם. היא מתחילה להישען אחורה, רוגשת, עצבנית, יודעת שמהנקודה הזאת אין דרך חזרה.

מתחילה לרדת, מביטה בנו כלפי מעלה, בתחינה – היא הרבה מעבר לאזור הנוחות שלה, היא במצוקה. מורידה את הרגל המכנית למדרגה מתחת, מאבדת שיווי משקל עם הרגל השנייה – ומהר משיגה אותו בחזרה, מתייצבת. זהו, היא כבר החליקה, עברנו את החלק הקשה. היא יורדת עוד קצת – החבל נוגע בשפת המצוק, משיג מתיחה, מושך אותה כלפי מעלה. 'תסכלי עלי!' אני קורא לה, 'זהו. האירוע נגמר. זה הכל!'. היא מתפלאת, מה זאת אומרת? היא עדיין באוויר. אבל תחושת המתיחה יוצרת ביטחון היא תלויה באוויר, בשליטה על מהירות הגלישה. 'ידיים באוויר' אביאל אומר לה, בזמן שהוא מאבטח את החבל שלה מהקצה שלו. היא קופאת במקום. מה פתאום?! 'תשחררי את הידיים. הכל בסדר!' אלכס צועק לה בתורו והיא משחררת לשבריר שניה את הידיים מהחבל. בניגוד לכל מה שהיא ציפתה היא לא נופלת למטה. היא ממשיכה להתלות בבטחה במקום.
'שוב פעם!' אנחנו אומרים לה, 'תספרי עד 10 הפעם!' והיא ממלאת את ההוראה, סופרת על 10, הספירה הכי ארוכה בחייה, ובזמן הזה ידיה מונפות באוויר, היא תלויה בין שמיים וארץ. כמה תמונות נוספות והיא גולשה למטה. היא משתחררת מהרתמה והיא כבר בדרך חזרה למעלה בזריזות להספיק לרדת שוב.

הבא בתור הוא נ', הפיזיותרפיסט של ד'. הוא צריך לרדת קודם כדי לעזור לו אחר כך להשתחרר ולעלות חזרה למעלה. נ' רועד, מתרחק כמה שאפשר משפת המצוק. היינו כל כך ממוקדים בעזרה לגיבורים שלנו ששכחנו לרגע שגם הצוות התומך שם הם בני אדם, עם צרכים, רגשות ופחדים. כמה שקופים לפעמים אנחנו המטפלים יכולים להיות. אנחנו מרגיעים את נ', עוזרים לו להירתם לחבל. הוא הולך אחורה עם המון חשש, רועד כולו, פנים עצבניות. לאן לעזאזל הבאתם אותי?

הוא מחזיק בחבל בחוזקה ומתחיל להישען אחורה בחשש. הוא בוהה באוויר בעצבנות, עוקב אחרי הוראותיו של אביאל שמתורגמות לאוקראינית ע"י אלכס. הוא מתחיל לרדת עוד צעד ועוד צעד... עד שהחבל נוגע שפת המצוק. טאצ'דאון! 'האירוע נגמר!' אני צועק לו, הוא נרגע קצת ומתחיל לגלוש למטה, עד הסוף, לא לפני שהוא מניף את הידיים באוויר לעשר שניות לפחות לתמונה המסורתית.
מכל החבורה הזאת מי שהכי הפתיע אותי היה ד'. ללא רגלים ועם יד אחת, הוא נקשר בתחילה עם היסוס. אני שואל אותו, 'מי היה לצדך כאשר נפצעת וחילצת את חברך לאחור? מי הדריך אותך לשים על עצמך חוסמי עורקים?', הוא עונה, 'החברים שלי מסביבי היו שם בשבילי'. אני עונה לו בחזרה, 'אז היום אנחנו פה בשבילך. אתה לא לבד'.

הוא מדדה אחורה על הגדמים שלו, צעד ועוד צעד, בזמן שאביאל מלווה אותו צמוד – צמוד בירידה למטה. זה אתגר שהוא מעולם לא התמודד איתו עד היום: להגליש למטה מישהו ללא רגליים קל. הבטחנו לו שאיתנו לא משעמם.
ד' גולש למטה בנקל, אמנם בלי ידיים באוויר ומתוך סכנת התהפכות, אבל בסבב הבא אביאל כבר קושר אותו גם עם רתמת חזה לחבל כדי לפטור אותנו מהתרחיש הזה. אחרון חביב גולש א', שאמנם מצבו טוב יותר מאשר ד', אך בידו השמאלית נותרו רק שתים או שלוש אצבעות שלמות, והוא נאבק לרגע עם החבל ביד האחת שלו בכדי לאבטח את עצמו באוויר. כמה רגעים לאחר מכן, גם הוא למטה.

אנחנו לא עוצרים שם. הסבב הראשון היה בשביל התרגול בלבד. הגיע הזמן להתחיל בשביל הכיף. אנחנו משמשים את התחנה השנייה ומורידים בה את ר', שניאותה להשתתף בתרגיל בהתלהבות. בשלב מסוים אנחנו 'תוקעים' אותה באוויר, כך שהיא לא יכולה להמשיך לגלוש, ועכשיו הגיע הזמן לתכנן ולהוציא לפועל חילוץ. שני הבנים נותרים למעלה לדון ביניהם במהלכים הבאים שלהם. ראשון שיורד זה ד', מגיע עד אליה ושואל אותה מה היא צריכה. היא אומרת שהיא צריכה מים. ד' מאבטח את עצמו בעזרת ידו האחת ועם אותה יד מוציא מחגורתו בקבוק מים ומעביר אותו אליה. הוא ממשיך וגולש למטה. מיד אחריו יורד א' ומשימתו – לחלץ את ר' מהמקום שבו היא נמצאת. הוא מאבטח את עצמו כדי לא להיכנס לגלישה לא מבוקרת כלפי מטה וקושר את ר' אליו באמצעות טבעת ורצועה.

עכשיו מתחיל החלק הקשה, לפחות מבחינה מנטלית. אנחנו אומרים לר' לשחרר את אחיזתה בחבל שכן היא מאובטחת אל א' והוא יוריד אותה למטה. ר' לא משחררת. אוחזת בחבל בחוזקה. השתגענו? היא צריכה לסמוך עכשיו על מישהו אחר? לשחרר את החבל? זה בניגוד לכל הקולות ההגיוניים שרצים לה בראש באותו רגע. 'שחררי!' אנחנו אומרים לה והיא משחררת לאט לאט, מקללת שוב פעם ברוסית צחה, מעבירה את משקלה מהחבל שלה לרתמה של א'. לבסוף כאשר היא משחררת לגמרי והיא תלויה באוויר – והשליטה כבר לא אצלה, היא חווה איזושהי הקלה אבל עדיין נרגשת כולה משך שאר הגלישה עד שהם מגיעים למטה סופית, לקרקע בטוחה.

החוויה הזאת חדשה להם. היא מטלטלת, סוחטת רגשית ופיזית וזה לא מובן מאליו עבורם בכלל לעשות זאת באחד החודשים הלוהטים ביותר של השנה בישראל, בעוד הם מגיעים ממדינה בה הטמפרטורה הממוצעת נמוכה בלפחות בעשר מעלות מאשר בישראל. למעלה, סיכום קצר, אחרי ש-ר' צופה בעמוד האינסטגרם של אסתי סגל, שכובשת יעד אחר יעד בעולם ללא רגל אחת, ממצה את החיים עד תום. ר' אומרת, שהיא מעולם לא חשבה לעשות משהו כזה עוד כשהייתה 'שלמה'. אני מאתגר אותה: אדם שחווה את אותה מציאות בנאלית, יום אחר יום, ללא מעוף או תקווה, הוא שלם? אילו חיים את היית בוחרת לחיות?
בדרך הביתה הם כולם נרדמים מאחור, סחוטים מעיפות, מעבדים בחלומותיהם את מאורעות היום. הם חוזרים למלון למנוחת צהרים קלה, קצרה ממש – כי הלילה עוד מצפה להם פעילות מאתגרת נוספת.

לאחר שעתיים בערך אנחנו חוזרים לאסוף אותם. הם לוקחים איתם ציוד ואלכס הבטיח להם פנינה אמיתית: לגימה מים המלח. זהו אחד היעדים האקזוטיים שמרתק מיליונים מסביב לעולם: ים באמצע המדבר, באמצע החום הלוהט. מים – שאף דג לא יכול לחיות בו. ים שאתה יכול לשכב בו, לצוף כלפי מעלה, לקרוא עיתון. אנחנו מתקרבים לים המלח, שנוצץ להם ממרחק. אלכס מסביר להם תוך כדי על התהליכים שהביאו להיווצרות המקום הזה ועל מפעלי ים המלח. כאשר אנחנו מגיעים וחונים, אנחנו יורדים את החוף והם ממהרים להיכנס ולחוות את הנס הפלאי הזה. מי שחושש להכנס הוא ד', אשר עדיין חושש מטביעה, עוד מלפני הפציעה, והעדר שלושה מגפיו אף תורם לכך. אלכס נכנס איתו, מוביל אותו בעדינות וברכות אבהית, מלווה אותו צעד – צעד. הוא שוכב אחור ואלכס תומך בו. הוא נרגע קצת, עוצם את עיניו, פורש את ידיו. הוא צף! אלכס לא מש מקרבתו לרגע. מעולם לא נהנה כל כך מלשחרר שליטה ולשכב לאחור, להנות מהחוויה. הוא רגוע.

אחרי שאנחנו מתלבשים, אוכלים ארוחת ערב קלה והולכים, אנחנו שמים פעמינו ליעד הבא: נחל צאלים. אנחנו נכנסים לחניון, מדוממים את הרכב ויוצאים החוצה. שקט. חושך מוחלט מסביבנו, העיניים מתרגלות לאט-לאט והכוכבים המעטרים את השמים בוהקים ומאירים את הרקיע כמו נורות לד קטנות. אנחנו מתחילים להבחין אט אט בתוואי השטח ובקרקע שסביבנו. החבורה מקבלת משימה: לתכנן ולהוביל אותנו במסלול עד למרפסת התחתונה בנחל. אנחנו מעמידים לרשותם מפה ממוחשבת ומצפן. ד', על קביו ורגליו המלאכותיות, מקבל את משימה ההנהגה. מהר מאוד מתחילים להתרחש תהליכים מדהימים מול עינינו: ר', באישורו של ד', תופסת את הפיקוד, מתחילה לחלק הוראות, לומדת את המסלול ומחזירה לי את המצפן והמפה. 'תודה רבה, אני לא צריכה את זה יותר'. 'באמת?' אני שואל אותה, 'את בטוחה? כי ברגע שאני לוקח את זה אני לא מחזיר. אני לא מתכוון להיות נושא הכלים שלכם לאורך המסלול'. היא מהנהנת בביטחון. בינתיים א' מתרחק מהקבוצה, מתחיל להתרחק, לחפש את תחילת המסלול. ר' פוקדת עליו להישאר קרוב, להיות איתם, אבל הוא כבר פיתח מומנט משלו. אני שואל את ר' בצורה אגבית – אם היו מציעים לך היום לצאת לקורס קצינים היית יוצאת? את חושבת שהיית מסיימת אותו בהצלחה. ר' עונה שהיא חושבת שכן. לי ולאלכס יש ספקות בעניין. היא בוסית, נלהבת, ממוקדת מטרה. האם היא מצליחה לראות את מי שסביבה? האם יש בה את מה שנדרש כדי להוביל?

מקבצים אותם למעגל: אני פונה ל-א', 'להוביל אנשים זה לא פשוט רק להגיד "אחרי!". יש בזה משהו משהו. להוביל אנשים אומר למצוא את מוקד ההנעה שלהם – ולעבוד איתו. לראות את הצרכים של מי שאתה מוביל. אני רוצה לתת לך משימה: היום את הולך בקצב של הקבוצה.' ואלכס מוסיף, 'אני לא חושב שאתה רואה את עצמך כחלק מהקבוצה'. א' דוחה את ההנחות הללו ואת המשימה שניתנה. ד' שמונה למוביל המשימה עונה גם: 'אני בסדר עם זה ש-ר' תוביל. זה דווקא נוח לי'. אנחנו מבינים מאיפה זה מגיע. ד' גדל עם אימא שנהגה לקבל החלטות בשבילו. היא תמיד ידעה מה הכי טוב לו. איך שני ערכים התנגשו בזמן הפציעה: מצד אחד ערך החיים, מצד שני ההקרבה לטובת האחר. 'אתם מרגישים שאתם מסוגלים להמשיך?', 'כן!' הם עונים כולם, ויוצאים לחפש את תחילת השביל השחור.

אחרי כמה רמזים מצדו של אלכס הם מוצאים את השביל ועולים עליו. א' רץ קדימה. כל כך קדימה עד שהוא נעלם מהעין. קוראים לו, הוא לא עונה. אלכס רץ אחריו להחזירו. חושך, לא רואים כלום בשום מקום, אדם שאינו מכיר את המסלול יכול בקלות לרדת מהשביל בלי לשים לב בכלל או גרוע יותר, למצוא את עצמו בתוך הנחל עצמו. אני נשאר עם החבורה בזמן שאלכס מדלג קדימה לאתר את א'. אלונה מעמתת את ד': 'אתה מבין מה שקורה פה כרגע? אתה בטוח שאתה שולט במה שנעשה פה?' בינתיים אלכס מוצא אותו ומחזיר אותו לחבורה. אני זורק שאלה לאוויר, 'איך שיתוף הפעולה שלכם כרגע?', 'גרוע מאוד', הם כולם עונים ואנחנו המטפלים לוקחים צעד אחורה.

'אני המוביל פה, האחריות היא עלי'. ד' פתאום התעורר, לוקח בחזרה את מה שניתן לו. 'נכון, אבל אני הולך יותר מהר. אני יכול לסייר מקדימה'. א' עונה לו. ד' מתעקש 'אבל לא ביקשתי ממך.' ר' מתערבת, 'בסדר גמור, אז אני אתן לך נתונים ואתה תקבע'. ד' מסכים. אלכס חוזר אליהם ועושה להם את תרגיל המצוק המפורסם שלו, בו הוא מבקש מהמטופלים לעצום את עיניהם ומוביל אותם תוך כדי הנחיה אל שפת מצוק מבלי שהם יידעו. רק כשהחבורה פותחת את העיניים היא מגלה את הפלא שנפרש מתחתיה: נחל צאלים הכביר בעצמו. 'תלכו לאיבוד פה, ומה שימצאו מכם למטה זה לכל היותר האוזניים שלו', הם קצת מזועזעים, אבל מתארגנים בהתאם.

אנחנו מתכננים להמשיך את הצעידה – אבל אז כשל טכני: אחת מהפרוטזות של ד' לא מצליחה ליצור ואקום מלא על הגדם. המשמעות היא שייתכן מאוד ואם נמשיך את הצעידה היא תנשור ואז אנחנו נכנסים לאירוע אחר לחלוטין. הקבוצה נכנסת להתדיינות: ר' רוצה להמשיך בכל מחיר, רוצה לסיים, רוצה להרגיש שהיא הצליחה. ד' מסביר לה שבמצבו הוא לא יוכל להמשיך מבלי להפוך עליהם לעול. הם מגיעים לכדי החלטה: הקבוצה תמשיך ללא ד', אשר יישאר מאחור בהשגחתה של אלונה. נוצרת בעיה חדשה, מי מוביל עכשיו? ר' פונה לאלכס: 'לא הגדרנו סגן מפקד'. אלכס עונה לה, 'נכון מאוד, צודקת. שאלה מצוינת, תפתרו זאת ביניכם'. היא מעמתת את א': 'יש לנו בעיה. אני ואתה לא יודעים לעבוד ביחד. אין בינינו תקשורת'. מתחילים ביניהם דיון בו מוסכם ש-א' ייצא כחלוץ קדמי, בעוד ר' מובילה את נ' ומקבלת החלטות לפי דיווח של א'. ממשיכים את ההליכה, א' רץ קדימה. אלכס פונה אל ר', 'מה המשמעות שלך כמפקדת במצב הזה? על מי את מפקדת בעצם?'

היא מתלבטת ואנחנו ממשיכים קדימה. נחושה להגיע למרפסת. אחרי עליה נוספת אנחנו עוצרים. עשינו הליכה מכובדת, אנחנו חוזרים לאחור. שם אנחנו מתאחדים עם אלונה וד'. עושים סיכום של האירוע, באמצע המדבר, שקט מסביב, אין נפש חיה.

'איך היה לכם?' שואל אלכס. 'תחושה של כישלון' עונה ר', 'לא הצלחנו להגיע ליעד'. 'מה את חושבת שהייתה המטרה האמיתית של התרגיל הזה?' אני מתערב, 'לראות איך אנחנו משתפים פעולה' היא עונה בחזרה. 'לא רק. גם לראות מה עולה מכם, אלו תכונות צפות. ישנה אמירה בעברית, לפיה המדבר חושף את טבעו האמיתי של האדם. רצינו לראות איך אתם מתמודדים עם המשימה. אנחנו יודעים מאיפה אתם מגיעים. היינו שם ואנחנו עדיין שם, עשרות שנים. מה שאתם חוויתם בתפקיד שלכם – אנחנו מכירים מצוין, אנחנו רואים את זה כל הזמן. אלו שהם סוליסטים יותר, אלו שהם להוטים יותר להוכיח את עצמם או אלו שהם שקטים. התכונות האלו לא התחילו בצבא, הם היו הרבה לפני כן'.
אלכס מתחיל לעמת את ר', שואל אותה על החוויה שלה היום: בניגוד למערה ולסנפלינג, פה היא לא הצליחה. פה היא חוותה פספוס. היא לא הצליחה להוביל. אלכס לוחץ עוד קצת, אלונה זזה באי-נוחות במקומה, היא לא רגילה לראות אותנו 'נכנסים' במטופלים או מודרכים. עבורנו, אלו המקומות ששם קורים התהליכים המשמעותיים ביותר.

ר' עונה, בעזרתו של אלכס, 'הרגשתי חלשה, לא בשליטה. אני לא רגילה לזה. מגיל צעיר אני רגילה לקבל החלטות בשביל עצמי. לא לסמוך על אחרים'. אני מוסיף לה, 'לא סתם מצאת את עצמך בתפקיד שבו מצאת את עצמך. בלב העניינים של הפעילות היחידתית. מקום שבו את מאוד משמעותית, שסומכים עלייך בעיניים עצומות'. בפעם השנייה היום ר' דומעת, בוכה. אנחנו משאירים אותה עם המחשבות האלו לרגע, 'זה למה את עוד תגיעי רחוק. את עוד תרוצי מרתון'.

אנחנו מתקפלים בחזרה לרכב, נוסעים הביתה. השעה היא שעת לילה מאוחרת, כולם מותשים, סחוטים. עלינו מדרגה היום, למדנו על "רעות" מהיי דרך הקונפליקט. למדנו לשחרר שליטה ולעשות את הבלתי יאמן. גילנו טפח נוסף על עצמנו. צעד קטן לאדם הבודד, צעד גדול לתהליך עצמו.

מרכז לטיפול רגשי רב-תחומי

Address

הרוקמים 26
Holon

Telephone

+972545262623

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when יואב גבע - טיפול ואבחון פסיכולוגי בילדים ונוער posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Share

Category

על העמוד...

שמי יואב גבע, פסיכולוג בהתמחות חינוכית (מ.ר. 1701), העוסק בטיפול בילדים, אבחון והערכה, ייעוץ והדרכה של צוותים חינוכיים וצוותים טיפוליים. תחומי העיסוק שלי הם בעיקר הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה, הפרעות חרדה, קשיים התנהגותיים, קשיים חברתיים, אובדנות, פגיעות מיניות וטראומה. כמו כן עוסק באבחון פסיכולוגי ואבחון פסיכודידקטי. בהכשרתי בוגר תואר שני בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת חיפה, תכנית הכשרה בטיפול קוגניטיבי - התנהגותי מטעם העמותה לילדים בסיכון, קורס חשיפה ממושכת (PE) בהנחיית פרופ' עדנה פואה והתכנית הלאומית למניעת אובדנות - אבחון וטיפול.

כפסיכולוג בדספלינה החינוכית אני מאמין גדול במשולש הטיפולי אשר כולל התערבות ישירה מול הילד, הדרכה וטיפול הורי וכן התערבות מערכתית במסגרת החינוכית. אופן הטיפול שלי במקרה מעט ייחודי ואני מאמין ביסודיות ושותפות בתהליך הטיפולי. במסגרת עבודתי אני עובד בשירות הפסיכולוגי של עיריית בת ים ועובד עם מגוון אוכלוסיות: מתבגרים, מחוננים, חינוך מיוחד, גילאי יסודי וגן. כמו כן, בעברי, רכז התכנית "אילנות גבוהים" ראשל"צ לטיפול בקשיים התנהגותיים אצל ילדים. מקבל בחולון ובנס ציונה. , זמין עבורכם לכל שאלה, ואשמח לחלוק אתכם מניסיוני והידע שלי.