17/01/2025
הילד הכועס בסכמה-תרפיה: להבין את הכעס, להקשיב לצורך
כשמדברים על "הילד הכועס" במסגרת סכמה-תרפיה, אנחנו מתייחסים לאותו חלק פנימי בילד (וגם בבוגר) שחווה כעס עז על כך שצרכים רגשיים בסיסיים שלו אינם מתמלאים. זהו מצב שבו הילד מביע, לעיתים בצורה עוצמתית או לא מותאמת, תחושות של תסכול, עלבון, או חוסר צדק.
בתחילת הדרך, בפגישות הראשונות עוד, ילדים ולפעמים גם הורים לומדים לתת מקום לילד הכועס, בטיפול ולאחר מכן גם ביומיום, ומבינים עד כמה הוא חשוב וכדאי לשים לב אליו: הילד הכועס אינו אויב, אלא שומר סף של צרכים רגשיים מהותיים. הוא מתעורר כאשר צרכים כמו קשר בטוח, תחושת מסוגלות, ביטחון עצמי, או הזכות להביע רגשות ומחשבות, אינם זוכים למענה. הכעס שלו נועד לשדר מצוקה ולדרוש שינוי – הוא משמש כסימן לכך שמשהו חשוב חסר או לא מתוקן.
התעלמות או דיכוי של הילד הכועס עלולים להוביל לכך שהכעס יתעצם, יהפוך לבלתי נשלט או יתפרץ בדרכים לא בריאות. במקרים אחרים, הכעס עלול להיכנס ל"הדחקה", ולעבור עיבוד לכאבים פנימיים שיבואו לידי ביטוי בדפוסי התמודדות מזיקים בבגרות, כמו חרדה, דיכאון, קושי ביצירת קשרים בריאים או נטייה לריצוי יתר.
במקרים אחרים, במיוחד כאשר הילד חווה אירוע קשה, הוא מרגיש כה פגוע וחסר-אונים שהילד הכועס מגיע לקדמת הבמה ונשאר שם כל הזמן. הוא הופך להיות כה דומיננטי ומשמעותי עד שנראה שכל מה הילד משדר הוא כעס, כוח וחוסר סבלנות כלפי אחרים. הוא בעצם אומר לאחרים: "אתם יותר לעולם לא תפגעו בי, ואני לעולם לא אהיה שוב חסר אונים!"
בשני המצבים, הילד עלול להתקשות לקבל עזרה, מתוך חשש מביקורת והצפה רגשית של הכאב הנפשי. הוא ינסה לשמר את המצב הקיים כדי להגן על עצמו, גם אם המשמעות היא שצרכים רגשיים אחרים שלו לא מקבלים מענה. זהו שומר הראש שלו, וזאת הדרך הטובה ביותר שהוא מצא כדי להגן על עצמו מפני דיכאון, ייאוש וחרטה. המחיר שהילד עלול לשלם בהמשך יבואו לידי ביטוי ביכולת שלו להיכנס ולשמור על קשרים משמעותיים במהלך חייו וכן היכולת שלו להסתגל למסגרות ולהתקדם בהן. מצד שני, הוא חייב את הילד הכועס, כמו כל אחד מאיתנו, כחלק ששם גבולות בינו לבין העולם שמסביבו. לכן, חשוב לשים לב אליו ולשאול: מה הצורך שמאחורי הכעס הזה? מה הוא מנסה לומר לי?
ילד המביע כעס כלפי הורה שמציב חוקים נוקשים מאוד עלול לשמוע משפטים כמו: "אסור לך לדבר ככה!" או "אם תמשיך להתנהג ככה, תלך לחדר!" במצב כזה, הילד לומד שהכעס שלו אינו לגיטימי, ויתכן שיפתח דפוסים של הדחקה או נטייה לריצוי, מתוך פחד להכעיס אחרים.
במקרה אחר, ילד שמביע כעס כלפי הורה שאינו קשוב לצרכיו – לדוגמה, על תחושת חוסר תשומת לב – עשוי לשמוע תגובות כמו: "אין לי זמן עכשיו, תסתדר לבד" או אפילו התעלמות מוחלטת. ילד כזה עלול להרגיש שאינו מוערך, ולפצות בהתפרצויות זעם גדולות יותר או בפיתוח דפוסי ניתוק רגשי.
כאשר צרכיו של הילד אינם זוכים להכרה ולמענה, הכעס עלול להתפתח לצורות מזיקות של התפרצויות זעם בלתי נשלטות, ריצוי יתר של סביבתו, מה שעלול לפגוע ביכולתו להשיג נפרדות ועצמאות, או ניתוק רגשי, כך שהילד עלול "לכבות" את רגשותיו, להדחיק את כאביו, ולאבד קשר עם הצרכים הפנימיים שלו.
הצעד הראשון הוא להקשיב. להבין שהכעס הוא סימן לצורך שלא נענה. שאלו את עצמכם או את הילד:
• מה חסר לך?
• מה יכול לעזור לך להרגיש טוב יותר?
• איך אני יכול/ה לעזור לך להביע את עצמך בצורה בטוחה?
הכרה בכעס והבנת המקור שלו יכולים לאפשר לכם כהורים ומטפלים לתמוך בהתמודדות בריאה ולחזק את תחושת הביטחון, העצמאות והמסוגלות של הילד. בסופו של דבר, "הילד הכועס" אינו בעיה שיש להעלים – אלא קול שזקוק להקשבה ולתשומת לב.
במסגרת הטיפול זה אחד הדברים שננסה לעשות: להקשיב ולתת מקום לילד הכועס. פעמים רבות ילדים עשויים לשמוע כבר בפתח הפגישה את השאלה "מי הרגיז אותך השבוע?" כדי לעודד אותם לפתוח רגשות לא נעימים ולקבל לגיטימציה לבטא אותם בחדר, כדי שיוכלו לשמוע קול אמפתי ומבין למצוקה שלהם. פעמים אחרות אני אבקש מהילד הכועס את הוקרת התודה שלי כלפי על כך שהוא מגונן על הילד ושומר עליו שלא ייפגע, ושאני מבקש את רשותו לשוחח עם הילד הפגיע (עליו בפוסט נפרד) כדי להבין מה הוא צריך: כעס יכול להביא אותנו עד נקודה מסוימת, אבל הוא אוטם אותנו לשינויים, למידה או צמיחה, ומנסה לפעמים לשמר מצב קיים או לשנות מצב כך שלכל היותר לא נפגע, אבל לאו דווקא נחווה רגשות עמוקים יותר של הדדיות, אמפתיה, עלבון או אכזבה.
ישנם מקרים, לאחר עבודה מקדימה ודיאלוג בחדר ועם ההורים, שבו אנחנו נרצה לילד לבטא באופן חופשי את הילד הכועס שבתוכו, ולאפשר לו לגעת בחוויות הכואבות באמת תוך כדי ההגנה של הילד הכועס: אם הייתי יכול להכניס אותו למכונת זמן, ולהחזיר אותו לרגע שבו הוא הכי נפגע, כיצד הוא היה פועל? כיצד היה עומד ומגונן על הילד הפגיע שהיה אז? מה הוא היה צריך לשמוע?
כדי לעשות זאת ולאפשר את עיבוד החוויה הטראומתית לצד הביטחון שבמלאך השומר שלו, אנחנו מתנסים בחוויה יחסית חדשה וייחודית: חדר זעם. מדובר על חדר מיוחד, האטום לרעש ולסביבה, בו הילד, בסביבה מוגנת ומאפשרת, מכלה את כעסיו על חפצים שונים בתוך החדר. לבוש ביגוד מגן וחמוש באמצעים שונים, הילד בוחר פריט לאחר פריט אשר ניתנים במסגרת החבילה שרכש, ו-'מלביש' על כל פריט חוויה או אדם מסוים מעברו. הוא מתאר את החוויה או את אותו אדם, ולאחר מכן מכלה באותו פריט את כעסיו, חובט בו עד אשר הוא שובר אותו לרסיסים, תו"כ שהוא צועק לעברו את כל מה שרצה לומר באירוע המקורי. מדי פעם אנחנו משנים את הכללים או את תוכן הדברים: למשל, במקום לקלל או יכול לצעוק את הכל הדברים שהילד מרגיש שהוא חזק בהם, או במקום להתגונן הוא יכול לצעוק את כל האנשים הטובים בחייו שמשמשים עבורו כעוגן.
מדי פעם, אנחנו מסירים את קסדות המגן ופוגעים עם הילד – כיצד הוא מרגיש באותו רגע? האם הוא חווה הקלה? שמחה? ביטחון? האם הוא מרגיש יותר נסער? פגוע? עצוב? כל רגש הוא רלוונטי ורצוי, ומשמש עבורנו פתח לחוויה רגשית עמוקה יותר. כמו שכבות של בצל, אנחנו 'מקלפים' את הילד משכבות ההגנה שלו ומאפשרים לו לגעת ברגשות הכואבים ולשחרר את ה-'סתימה' שנוצרה בפנים, כדי שיוכל לסגור מעגל ולהמשיך הלאה בחייו, ולהחליף חלק מדפוסי ההתמודדות שלו הלא-בריאים, שעזרו לו אולי בעבר, בדפוסי התמודדות חדשים, מורכבים יותר, מסתגלים יותר, בריאים יותר, אשר מאפשרים יותר מגע של החלקים השמחים שבו עם העולם שבחוץ ויותר יכולת לקבל ולא רק להדוף.
את התהליך בחדר הזעם אנחנו נשלים כמובן בהדרכת הורים ובהתערבות מערכתית במסגרות החינוכיות במידת הצורך, על מנת לעורר מודעות לחוויות הרגשיות של הילד ולהקנות כלים לשיח אמפתי ובריא יותר לצרכיו של הילד, מבלי לבטל או להדחיק את צרכיו של ההורה או של הסביבה: אנחנו רוצים להפוך אותם למודל לחיקוי כיצד לאזן בין צרכים בכדי שהילד יוכל להרגיש בטוח לאמץ גישה כזאת גם עבור עצמו.
בסוף, המטרה בכל טיפול היא אחת: לאפשר לאדם הפונה איכות חיים טובה יותר ומענה מותאם יותר לצרכיו הרגשיים, תוך כדי תחושת סיפוק ומסוגלות עצמית. אם ניתן מקום לילד הכועס ולא נתעלם ממנו, האדם ירגיש בטוח יותר בחלקיו השונים ויצליח לגעת ולחבר ביניהם.
