11/12/2025
מתי בפעם האחרונה יצא לך לקבל את עצמך נקודה?
נועה (שם בדוי מפורסם באישור) הגיעה אלי מותשת…. לא פיזית, נפשית. היא גדלה בבית שבו שום דבר אף פעם לא היה מספיק טוב. הציון היה 90? "למה לא 100", החדר מסודר? "פיספסת אבק בפינה", שום בחירה שבחרה לא גובתה בחיוך מעבר לביקורת שלא נפסקת.
היא עזבה את הבית, אבל הביקורת עברה דירה יחד איתה, ישר לתוך הראש. כל טעות קטנה בחיים הפכה לייסורי מצפון של שבוע. כל מבט במראה המשיך למשפט מעליב. היא הפכה להיות המבקרת הכי קשה של עצמה.
בתהליך, דבר ראשון הפרדנו כוחות. למדנו לזהות מתי הקול הזה הוא דפוס מהעבר, ומתי זה הקול האמיתי שלה שרוצה לפרוח. לאט לאט, החמלה נכנסה במקום השיפוטיות.
וזה מעלה שאלה שאני שומעת המון בקליניקה, ואני רוצה לשאול כאן: כשמבינים שהביקורת העצמית היא בעצם קול של הורה מהעבר - האם הדרך לריפוי חייבת לעבור דרך סליחה להורים? או שאפשר לשחרר גם בלי לסלוח?
מחכה לשמוע אתכם בתגובות!