19/10/2025
אנחנו מחפשים מלווים לסוטריה השרון.
כמה זה לא פשוט להסביר מה אנחנו מחפשים ומה זה אומר ומי היינו רוצים שיגיש מועמדות...
השתתפתי בראיונות בשבוע שעבר. כמו כל דבר אצלנו, גם תהליך המיון שלנו שונה ממה שקורה במקומות אחרים. לא ביקשנו מהמועמדים קורות חיים אלא ביקשנו מהם למלא טופס בסיסי מאוד ששואל במה הם עוסקים עכשיו ולמה היו רוצים לבוא לעבוד בסוטריה.
את השאר השארנו לראיון מתוך תפיסה שפחות חשוב מה הבן אדם עשה ויותר היינו רוצים לפגוש את מי שהוא.
בראיונות ישבנו שלוש מראיינות- מנהלת הבית ועוד שתי מלוות. היה ברור לנו שלפחות מלווה אחד יצטרף לראיון, גם כי הוא ידע להסביר הכי טוב מה העבודה, וגם כי מעט מאוד דברים אצלנו מונחים "מלמעלה" דרך ההנהלה והיה חשוב שמי שמהשטח, ויעבוד עם הבן אדם בפועל יהיה שותף להחלטה.
הראיון, מן הסתם, היה דו צדדי, הרבה מהמועמדים לא ממש ידעו לאן הם מגיעים וניסו גם הם, להבין מאיתנו את מהות התפקיד או מה יתבקש מהם. כמה שזה מסובך להסביר...
כי הנתונים היבשים הם פשוטים יחסית:
נמצאים בבית בין 10 ל12 שעות.
דואגים להתנהלות הבית מבחינת הכנת ארוחות וקצת נקיונות.
נמצאים עם הדיירים במרחב ומנסים לעזור במה שאפשר.
אבל לך תסביר מה בכלל קורה בזמן הזה. כי בפועל, זה להיות אמא ואבא של 10 דיירים. 10 דיירים שכרגע בנקודה מאוד מורכבת בחיים שלהם. ומה זה בכלל להיות הורה טוב?
ובכל זאת, תוך כדי ראיונות כמה דברים התנסחו לנו קצת יותר בבהירות.
הראשון הוא שכלי העבודה המרכזי שלנו הוא הנפש שלנו. המלווה האידיאלי יודע לזהות מה הוא מרגיש, מוכן לקבל את כל מה שהוא מרגיש וגם למצוא איך להתנהל עם זה בצורה מיטיבה.
העבודה פה מפגישה אותנו עם כל קשת הרגשות האנושית: לחץ, התרגשות, כעס, אהבה, פחד, פליאה, חוסר אונים, בלבול, שמחה, בדידות, שייכות ועוד. כמו שאמרנו למועמדים: אם יש נושא שלא מעובד אצלך, תהיה בטוח שהוא יעלה.
אין פה ציפיה שתהיה משהו מסויים. שתעמיד פנים ותהיה תמיד במיטבך. להפך. יש פה ציפיה לאותנטיות וכנות. אבל כן יש ציפיה שתדע לעבוד עם מה שאתה מרגיש: לא להתפרץ בכל פעם שאתה כועס או להיסגר כשאתה חסר אונים אלא להצליח לדבר את הדבר, ולעבוד בתוך הקשר על מה שעולה.
כמובן שאף אחד מאיתנו הוא לא המלווה האידיאלי וכמובן שלפעמים אנחנו מגיבים לא כפי שהיינו רוצים, וגם לזה יש מקום, כי בסוף אנחנו אנושיים, ויש בעבודה הזאת גם צורך לדעת לסלוח (לעצמך ולאחר) ולתקן. להסביר. לנסות שוב.
זה לא פשוט. זה לא מאפשר לשקוט על השמרים והנפש נמצאת פה בתנועה כמעט כל הזמן.
הדבר השני הוא היכולת לעבוד בצוות, וגם כאן, הכוונה היא לא רק טכנית כי הקשרים ביננו הם עוד אחד מכלי העבודה שלנו. האפשרות לברר אם מה שאני מרגישה הוא רק שלי, וקשור אלי ואל החוויות שלי או משהו שעוד אנשים חווים, ואז אולי קשור לבן אדם שמולי, הוא כלי משמעותי בעבודה שלנו.
הקשרים ביננו הם גם רשת הבטחון שלנו. אי אפשר לעבור את כל הטלטלות האלה לבד. וככל שיש לך יותר אפשרות לשתף בכנות, לקבל עזרה ותמיכה, לשמוע שיקופים, דעות וביקורת תוכל לעמוד בהן טוב יותר. האפשרות להיתמך ברגעים קשים היא חיונית פה כמו אויר לנשימה ובכלל, ככל שהחיבור בין אנשי הצוות במשמרת חזק יותר הם יכולים להחזיק ביחד מצבים מורכבים יותר.
גם החיבור הצוותי הוא לא תמיד ענין פשוט כי מדובר באוסף של אנשים שונים מאוד אחד מהשני, בסגנון החיים שלהם, בתפיסת עולמם ובצורת ההתנהלות שלהם. זה כח גדול מאוד בצוות שלנו שמאפשר המון זוויות על כל דייר ומאפשר לכמעט כל דייר למצוא מישהו להתחבר אליו אבל גם מציב בפנינו כל מיני אתגרים. גם אישיים וגם טיפוליים. כי קורה שאתה חושב שצריך לפעול כך ומישהו אחר מאמין בדיוק להפך. וכמו שכבר אמרתי, מעט מאוד דברים מונחים מלמעלה ויש מקום לשתי התפיסות.
אז למה לעזאזל שמישהו ירצה לבוא לעבוד בעבודה כזאת שמטלטלת כל כך את הנפש ומציבה מליון אתגרים והתמודדויות ועוד בשכר ממש לא מתגמל?
כי יש כאלו, שהחסרונות האלו הם גם יתרונות בשבילם. אנשים שגם ככה הנפש שלהם כל הזמן בתנועה. אנשים שקשה להם להביא למקום העבודה רק חלקים מסויימים בנפש שלהם וכמהים למשהו הוליסטי יותר, אנשים שלהשתייך לקבוצה של אנשים רגישים, כנים ומתפתחים תמידית נשמע להם כמו חלום.
וגם איכשהו במרחב הזה שמתקבצים אליו המון אנשים רגישים, אכפתיים, אמיתיים (ובואו נודה על האמת, גם קצת משונים..) נוצרים רגעים של קסם שמאפשרים ריפוי, התפתחות והשתנות. לדיירים ולצוות.
אם איכשהו אתה אחד מאותם אנשים נשמח אם תגיש מועמדות...
בואו תמלאו את הטופס הבא ונחזור אליכם:
https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSdRC9RZbLuPreIijzFXK0NHdNNKeKIx4qp4LYQh_sckgKLdcQ/viewform?pli=1
מאת: סלעית
🌿
בתמונה: סלון הבית המאזן
