03/09/2025
כשהערבים הירושלמים מתחילים להיות קרירים זה הסימן שלי לכך שחודש אלול הגיע.
אתמול הייתי במשמרת ואמרתי את זה לאחד הדיירים אצלנו בבית. הוא סיפר לי שהוא שומע תקיעת שופר דרך הפלאפון. "אני יודע שזה לא תופס מבחינה הלכתית, אבל זה מעורר לי את הלב".
ניהלנו שיחה על דת ועל אלוהים ועל ייסורים. לעיתים יוצא לי לשוחח עם דיירים על אלוהים. פעמים רבות כשאדם נמצא במשבר נפשי, המשבר גם מתבטא באמונה באלוהים. יש מי שהנפש נשברת והאמונה נסדקת יחד איתה. אחרים, דווקא בתוך השבר, מוצאים עוגן ונחמה באמונה. ישנם גם אלו שנעים בין הקצוות, לפעמים כך ולפעמים אחרת, אפילו בתוך יום אחד.
לא אשכח את הפעם ההיא שליוויתי את אחד הדיירים שלנו לכותל המערבי בליל שבת. גשם זלעפות ירד ושטף את הכל. מעט המתפללים שהיו שם עמדו במקומות מכוסים בתקרה כדי לא להירטב. רחבת הכותל היתה ריקה למעט אותו דייר שליוויתי. הוא צעד מצד אל צד ברחבה, סידור ספוג מים בידיו והוא התפלל בקול בהתלהבות ובדבקות עצומה. אני הבטתי בו מרחוק ונדבקתי בהתלהבות שלו. בחור צעיר, בעל פנים רכות, שר לכה דודי לקראת כלה וטיפות מים נוטפות מפיאותיו המסתלסלות. הרגשתי בתוך סיפור חסידי.
לאחר שחזרנו מהכותל, בסעודת ליל שבת, שרנו יחד זמירות שבת ולבסוף ברכנו ברכת המזון. איך שהוא סיים לברך הוא הסתכל עלי ואמר לי "עכשיו אני אלך לראות איזה סרט". הבחור עלה אל פינת המחשב וצפה בסרטי אנימה לאורך הלילה, עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
היתה גם את הפעם ההיא בה הגיע אלינו בחור חמוד להתנדב והציע לעשות וידאותרפיה. יחד עם הדיירים הם צילמו כל מיני קטעי וידאו מרגשים ומעניינים. הוא צילם את אחד הדיירים נושא מונולוג נוקב כלפי אלוהים. הוא צעק על אלוהים, הטיח בו האשמות וכעסים שיצאו מתוך נפשו הפצועה במשך כעשרים דקות תמימות. זה היה קטע קורע לב שנחקק אצלי עמוק בזיכרון.
זה חלק ממה שאנחנו מנסים לעשות בבית. לתת מרחב שמאפשר לפרוק ולצעוק, להתפלל או להפסיק להתפלל, להוריד את הכיפה או לשים אותה, אפילו כמה פעמים ביום. גם אלו חלק מהמסע לריפוי הנפש. העיקר שיבוא הריפוי, רק שיבוא.
