24/01/2026
איפה בנאדם יכול לספר את שעל ליבו ולקבל הקשבה נקיה מבלי שישר ירצו לומר לו שיהיה בסדר וינסו לעוץ לו עצה ידידותית ומעצבנת?
באחד הימים שבוע שעבר ביקרתי בקצרה בחברותא, אחת מתוכניות ההמשך של סוטריה שמתקיימת אחת לשבוע בעין שמר. המפגש התחיל בכמה פרצופים מוכרים וחלק שלא, תכונה של התארגנות ברקע, אחד עושה לעצמו לשתות, אחרים כבר בסיגריה בחוץ, פה חיבוק פה חצי שיחה ראשונית ואז נאספים. יושבים במעגל, קבוצה של כעשרה, לא לגמרי ברור מי פה משתתף ומי פה מנחה והכל באווירה מאד לא פורמלית.
נכחתי בסבב הפתיחה שנערך בחצר מסביב לשולחן מאולתר. בסבב נשאל איך אני בא/ה היום ועם רצון ל-מה, מה הייתי רוצה שיקרה היום פה. ומשם סבב סבלני בין כולם. הכל לכאורה כל כך פשוט. דיבור פשוט, לא מתיימר ולא מתיפייף, דיבור שאפשר להרגיש בעדו את המצב רוח של כל אחד, את השכבות שעוד אין להן מלים. לא קצר ולא ארוך, לאט, בסבלנות, שתיקות שנשזרות בדיבור ונותנות תחושה של מרחב. הקשבה. הרבה הקשבה. כאילו כל כך פשוט – אז למה זה כזה נדיר? למה אין כזה בכל מקום?
אדם אומר את שהוא מרגיש, אין צורך להביא תשובות, אין צורך בתובנה, אין צורך בניצוץ ומן הצד השני ההקשבה איננה מתיימרת, או תובענית, הקשבה שסומכת על הזמן, על המרחב, על הרצון. מקום להניח בו את עצמך ואת שעל ליבך מבלי שזה מפעיל מיד בוכנות וגלגלי שיניים בניסיון לתת מענה, פתרון, לסתור, להסכים או להגיב. רק מקום, ועיניים טובות. וכל היופי העדין הזה זו משאת הנפש שאליה מכוונים, זה התדר שמנסים כל פעם מחדש, מנחות ומשתתפים – למצוא. יש מין הבנה כזו שברורה במרחב, שיש ימים שזה יבוא ויש ימים שזה יבושש. ונבוא שוב, ונחפש שוב והאיכות הזו תיבנה יחד דרך לבבות של מי שכבר פגש אותה ורוצה ממנה עוד.
ורק אציין שהפעם יצא לי להשתתף רק בסבב הפתיחה. יש אחר כך המשך מעניין וייחודי ששולח כל אחד לחשוב את עצמו וגם להיות חלק בשיח – אבל אכתוב על זה כשאנכח ממש בפעם הבאה.
חברותא מתכנסת פעם בשבוע בימי רביעי מ- 15 עד 19 וכוללת מפגש, שיח וארוחת ערב משותפת.
דינה
