01/05/2026
ארבע שנים בלי האיש הענק הזה.
תחילה חשבתי להעלות פוסט על כל מיני ניתוחי ברכיים שעשיתי, אבל ככל שהתקרב יום האזכרה שלו, היה לי ברור שהפוסט יהיה על פרופ' מתן.
במידה מסויימת הוא עדיין מאד כאן. קו הטלפון שלו עדיין זמין, אפילו שלא בטוח שתקבלו מענה אם תתקשרו אליו; בִּיתו עפרי היא צורפת בחסד, ממנה קניתי כבר פעמיים תכשיטים בהזמנה אישית; התמונה שלו תלויה גם במשרדי המחלקה בה"צ וגם בחדר הישיבות בע"כ, ולפעמים אני מדבר אליו דרכה; ובעיקר, בעיקר – לא עובר יום בלי שאנחנו מזכירים אותו בחדר ניתוח. "יואב היה עושה ככה"; "יואב תמיד היה אומר ש...."; "ראית את יואב עושה את זה מליון פעמים אז תעשה כמוהו" הם ביטויים שעד היום לאורם אנחנו מנתחים ומלמדים את המתמחים שלנו.
לא היה תחום בחיים בו לא היה לו מה להגיד. קיבלתי ממנו עצות בענייני שיפוץ בית, טבעות יהלום ואיך לא – אוכל. אי שם באמצע ההתמחות, כאשר טסתי לאיטליה ועברתי במרפאה להגיד לו שלום, יואב הוציא את הארנק מהכיס, שלף שטר של 20 אירו ואמר "קנה לי בוראטה". לא היה לי אז מושג ירוק מה זה בוראטה. הלכתי לברר, קניתי, ואיך שחזרתי מהטיסה נסעתי אליו הביתה להביא לו את זה הכי טרי שיש. היום זה אחד המאכלים האהובים עלי.
אתמול הייתי במפגש שעסק בחינוך הרפואי, הראשון מתוך סדרת מפגשים למובילי חינוך במחלקות אורתופדיות. אחת ההבנות שיצאתי איתן משם היא שהוראה וחינוך זה שני דברים מאד שונים. הוראה זה העברת ידע - טכניקה ניתוחית, אנטומיה, המאמר האחרון שיצא בנושא זה או אחר. חינוך זה דוגמה אישית, זה אופי, זה דרך חיים. זה יואב שמתקשר למחלקה בשבע בערב לשאול למי יש חום; זה יואב שמריץ אותי בעשר בלילה לוודא שפנימאי מסתכל על משטח שתן של חולה לראות אם יש זיהום; זה יואב שמצלצל לרופא משפחה לברר למה חולה קיבל אנטיביוטיקה בלי שדיברו איתו. זה כבר לא הוראה. זה חינוך.
ארבע שנים, יואב, ואתה מאד חסר לנו.
