גבי מינצברג - להקשיב לגוף Gaby Munzberg

06/05/2026

למה תגובות של אנשים קרובים לנו יכולות כל כך לערער אותנו?
איך להבין ולהתיידד עם מערכת העצבים דרך התיאוריה הפולי־וגאלית
לפעמים אנחנו מגיבים לבן זוג, לבן משפחה או לאדם קרוב בצורה שמפתיעה אפילו את עצמנו. מילה קטנה, טון דיבור או תנועה מוציאים אותנו משיווי משקל ומתחילים ספירלה של רגשות, מערבולת של כעסים ורגשות פגועים. דווקא אנשים קרובים יכולים ברגע לערער אותנו, כאילו משהו גדול קרה. זה לא מקרי, זה לא רק רגשי, זו תגובה אוטומטית של מערכת העצבים למה שהיא קולטת כאיום.
מערכת העצבים שלנו מכוונת לקשר. היא בולשת, מחפשת וקוראת סימנים מהסביבה, ובעיקר מהאנשים הקרובים והחשובים לנו, ומפרשת אותם כביטחון או סכנה. איום, או מה שנתפס כאיום, גם אם הוא מאוד עדין ומרומז, מפעיל תגובות הישרדות: דריכות, התקפה, התרחקות או קיפאון.
אלו הן התגובות של מערכת העצבים האוטונומית. בלי להבין את זה, קל לפרש את התגובות שלנו או של האחר כאישיות, כבחירה או כבעיה. אבל בפועל, אלו מצבים פיזיולוגיים אוטומטיים. כשנבין את זה, נוכל לשנות את נקודת המבט על עצמנו ועל אחרים, ולהפחית את השיפוטיות ואת תגובת הנגד שלנו.
להתיידד עם מערכת העצבים זה לעבור מניסיון לשלוט או לתקן, ליצירת קשר וקשב למה שקורה. מה התעורר, מה התכווץ, איפה יש תנועה, ומה יכול לעזור להרגיש יותר בטוח.
הדרך בה אנחנו נעים בעולם, פתוחים או נמנעים, מתקשרים או מתרחקים, מופעלת על ידי מערכת העצבים. אם ספגנו הרבה חוויות של חוסר התאמה, היא תהפוך למומחית בהישרדות. קשרים תומכים, רגישים ומכווננים זה לזה יחזקו אותה ויהפכו אותה לחסונה. מכל קשר המערכת לומדת ובונה דפוסים של חיבור או התגוננות.
תגובות רבות הן אוטומטיות ואדפטיביות, מתחת לרמת המודעות. זה לא רק המוח שמחליט, אלא מנגנונים חכמים שתפקידם לדאוג שנשרוד.
דווקא בקשרים קרובים, התגובות יכולות להיות חזקות יותר. שם מערכת העצבים “משקיעה” הכי הרבה, ושם גם הרגישות לסימני סכנה גבוהה יותר. חוסר הסכמה קטן יכול להתפרש כאיום על הקשר והביטחון, ולהפעיל תגובת התגוננות.
אבל יש גם כיוון הפוך.
חוויות חדשות יכולות לעצב אותה מחדש. רגעים של תיאום, של הקשבה ושל נוכחות מאפשרים למערכת לזהות סימנים של ביטחון ולהירגע.
מערכות העצבים שלנו משפיעות זו על זו. אנחנו מווסתים מחדש אחד את השני כל הזמן. גם רגעים קטנים יכולים להיות נקודות מפנה לכיוון של חיבור וקשר. סימן קטן יכול לשנות אותנו ברגע.
התיאוריה הפולי־וגאלית מציעה מסגרת להבנה הזו ועוזרת לנו לזהות באיזה מצב אנחנו נמצאים ברגע נתון, ואיך אפשר לנוע לעבר יותר ביטחון וקשר.
כשנכיר את מערכת העצבים נוכל לראות את התגובות שלנו ושל אחרים בחמלה ובהבנה.
נלמד לעבוד איתה: להבין, להרחיב קיבולת, לווסת את מערכת העצבים ולעזור לה לחזור למקום של ביטחון וקשר, ולספר את הסיפור שלנו ושל מערכות היחסים שלנו מחדש.

בסוף חודש מאי יתחיל קורס שבו נוכל ללמוד, לחקור ולהעמיק, וגם לקבל כלים מעשיים ולתרגל. הקורס מיועד למטפלים ומאמנים שרוצים להעמיק את העבודה עם מערכת העצבים ככלי בעבודה עם אחרים, וגם כתהליך של הבנה, ויסות והתפתחות אישית שלהם עצמם.

כל הפרטים בקישור למטה.

25/04/2026

תודה ששיתפת 🌷

לפרטים והרשמה >>

30/09/2025

בטיול הבוקר שלי בשביל הזה בגליל הרגשתי כמה עצב הוואגוס שלי אוהב את הנוף ואת האור והאוויר לפני שנהיה חם מדי, ואיך זה משקיט ומרגיע לי את הגוף והמוח,
וגם נזכרתי להזכיר לכל מי שמתעניין בקורס ״התיאוריה הפולי-וגאלית״, שעוסק כל כולו בוואגוס ובמערכת העצבים, הבא שיתחיל בסוף אוקטובר, שההרשמה במחיר המוזל במיוחד מסתיימת היום.
קישור לפרטים על הקורס התגובה הראשונה.

13/06/2025

Most people have no idea the tongue connects to the nervous system in a way that directly impacts the heart and lungs.

Here’s how it works.

The trigeminal nerve connects your jaw, teeth, and tongue to parts of the brain that control how you breathe, how your heart beats, and how your body responds to stress.

The vagus nerve travels from your brainstem to your lungs, heart, and gut. It controls your rest, digest, and recovery state.

If your tongue is low, your jaw is off, or your bite is misaligned, that sends bad input to the brain. It disrupts the vagus nerve. Your body starts compensating.

That means shallow breathing, poor digestion, irregular heart rhythm, and constant tension. Your nervous system gets stuck in fight or flight.

Change the tongue, change the input, and the whole system rebalances.

This is not a dental issue. It’s a brain issue.
Want daily tools that actually work, subscribe to Posturepro+, link in bio 👆

27/05/2025

היי לכולם,
מאמר שכתבתי בעקבות שאלה של תלמיד ותיק:

* * * העיניים, עצב הוואגוס והקשר ביניהם: שער לרווחה וויסות עצבי * * *

*העיניים, ביטחון והנוירוביולוגיה של קשר*
העיניים נחשבות ל"מראת הנפש". הן איבר החישה המרכזי שלנו, ולמעלה משליש מפעילות המוח מוקדשת לעיבוד המידע החזותי: זיהוי צורות, צבעים, תנועה, הבעות פנים ורמזים מהסביבה. הן מפנות את תשומת הלב למה שחשוב, מזהות "כהרף עין" סימנים של סכנה או ביטחון. דרך שערי העיניים המוח קולט, מפרש ומגיב למציאות סביב.

העיניים לא רק קולטות, אלא גם משדרות. שינויים פנימיים בגוף משתקפים דרכן. אנחנו יכולים לראות דרך חלונות העיניים של האחר האם הוא בריא או חולה, פתוח לקשר או נמנע.

מערכת העצבים מגיבה לשינויים פנימיים וחיצוניים, ומעלה או מורידה את רמות הסטרס בגוף. כאשר המערכת הסימפתטית מופעלת – במצבים של פחד, סטרס או עוררות – השרירים סביב העיניים מתכווצים, הגבות נדרכות והאישונים מתרחבים, כדי לאפשר לעין לקלוט יותר מידע ולעזור לנו "לסרוק" את הסביבה. גם התרגשות גדולה, כמו בהתאהבות, מלווה בהתרחבות אישונים.

וכאשר המערכת הפאראסימפתטית פועלת – כשאנחנו מרגישים בטוחים, מחוברים ורגועים – האישונים מצטמצמים, מופיעה הבעה רכה ופתוחה: הגבות נרפות, והקמטוטים סביב העיניים, "קמטי החיוך", משדרים חום, קִרבה ונוכחות. כשאנחנו סקרנים ומתעניינים, העיניים מבריקות ונוטות לנצנץ. לפי המבט בעיניים ניתן לראות אם חיוך הוא אמיתי, מהלב – או מאולץ.

*עצב הוואגוס*
עצב הוואגוס (Vagus nerve) הוא העצב החשוב ביותר במערכת הפאראסימפתטית. הוא אחראי להפעלת מצבי רגיעה, עיכול והתאוששות, ומהווה שחקן מפתח בוויסות מערכת העצבים. לכן הוא מכונה גם "עצב הרווחה" (The Well-Being Nerve).

קשר עין, נוכחות, מבט רך ומחייך או כבוי – כל אלה הם ביטויים של פעילות הענף הוונטרלי של עצב הוואגוס. זהו ענף המתווך בין המוח ללב, ומשמש כמַשְׁקֵט קצב הלב.

הקשר בין הוואגוס לעיניים הוא עקיף אך עמוק ומשמעותי. הענף הוונטרלי של הוואגוס מתווך בין המוח ללב, ופועל בתיאום עם עצבים קרניאליים (שיוצאים מהגולגולת) נוספים, האחראים על העיניים, שרירי הפנים והלעיסה, הגרון והלוע, שרירי הצוואר והכתפיים. על פי התיאוריה הפוליווגאלית של ד"ר סטיבן פורג'ס, קבוצת עצבים זו אחראית על מה שנקרא "מערכת הקשר החברתי" (Social Engagement System).

כשהעיניים משוטטות ויכולות לקלוט מראות נעימים ללא מטרה מסוימת, הטונוס הואגאלי עולה – כלומר, הוואגוס פועל ומפזר את השפעתו המווסתת בגוף. זוהי פרקטיקה שאני מציעה לתלמידי הקורסים שלי: להתבונן בסביבה ולשים לב למה שנעים לעין ברגע זה – צבע, צורה, תנועה, כמו תנועת עלים ברוח. לקחת רגע ולספוג את זה פנימה.

כשהטונוס הוואגאלי עולה, העיניים והפנים נראות רגועות, נינוחות וידידותיות, ומשדרות: "אני פתוחה, אפשר לדבר איתי". גם הקול משתנה: הוא נעשה רך, בעל פרוזודיה רחבה – טון שמשרה ביטחון, מרגיע ותומך בוויסות הדדי. כל אלה תומכים בקשר בריא בין מבוגר לילד, ביחסים בין בני זוג, ובין מטפל ומטופל.

*שורה תחתונה*
הקשר בין העיניים והוואגוס אינו ישיר, אך הוא פועל כחלק מרשת עצבית-חברתית שמסנכרנת בין תנועות הפנים, הקול והמבט. באמצעות תיאום עדין זה, מערכת העצבים מאותתת לסביבה אם אנו חשים בטוחים וזמינים – או להפך, בסכנה ונוטים לנסיגה.

*קשר עין, כלי ראשוני לוויסות הדדי*
קשר עין הוא אחד הכלים הראשוניים לוויסות הדדי (co-regulation), שבו גוף אחד עוזר להרגיע את גופו של האחר. הוא מבוסס על מערכת עצבית שמתפתחת בילדות המוקדמת, במיוחד דרך קשר עם המטפל/ת הראשי/ת. מבט חם ובטוח מגביר את הפעילות של הוואגוס הוונטרלי – כלומר, משרה רוגע, ביטחון וקשר.

*תנועות עיניים בטיפול*
הקשר בין העיניים והוואגוס הוא דו-סטרי. תנועות עיניים עשויות לתמוך בבריאות דרך גירוי טבעי של העצב הווגאלי, ולסייע בתהליך החלמה מטראומה. דרך וויסות מערכת העצבים, ניתן גם להשפיע על בריאות העיניים.
תנועות עיניים משמשות ככלי אבחוני וטיפולי, ומשולבות במספר שיטות ריפוי – כמו למשל בטיפול EMDR (עיבוד מחדש והקהיה באמצעות תנועות עיניים), SE, פלדנקרייז ויוגה.

העיניים לא רק רואות – הן גם מספרות את הסיפור של מערכת העצבים שלנו.
ברגעים של טיפול או קשר אנושי, מבע עיניים רך ומכיל מאותת לבן השיח:
"אתה בטוח איתי. אני רואה אותך. אתה לא לבד."

גבי מינצברג – טיפול סומאטי
מורה ומטפלת מוסמכת בשיטת פלדנקרייז | SE | ISP | התמקדות

15/02/2025

על פלדנקרייז ושיטתו.

13/11/2024

הדיאפרגמה, הלב והריאות, שלישיה מופלאה

https://www.facebook.com/share/v/15GjSza6kG/?mibextid=ox5AEW https://www.facebook.com/share/v/15GjSza6kG/?mibextid=ox5AEW

31/10/2024

* * * איך מערכת העצבים שלנו תופסת את המציאות * * *
באחת מארוחות החג האחרון ישבנו עם חברים, ודיברנו (בין השאר…) על איך נהיינו תגובתיים בתקופה הזאת. אנחנו נידרכים כששומעים בומים של פצצות או צופרי אזעקה, זה ברור, אבל גם מיני דברים קטנים מקפיצים בזמן האחרון, קולות, צלילים, מראות… העיניים שלי קולטות את הגנן עם כלי העבודה שלו עובד בגינה, ואני תופסת שהגוף שלי קופא ואני מפסיקה לנשום. זה מתנגש עם הדימוי העצמי שלנו. לא מתאים לי להרגיש לא נוח עם הגנן או עם העובדים במכולת, אף פעם לא הייתי כזאת.

המוח קולט סימנים מהסביבה, והגוף מגיב לפני שאנחנו יכולים לחשוב. דר' סטיבן פורג'ס, מפתח התיאוריה הפולי-וגאלית, טבע את המושג נוירוצֶפְּצְיה ( NEUROCEPTION ), או התפיסה העצבית. בשונה מהתפיסה המודעת (פֶּרְצֶפְּצְיָה PERCEPTION), הנוירוצֶפְּצְיָה מתרחשת מתחת לממלכת המחשבה המודעת. היא מערכת בילוש פנימית שעובדת ללא הרף, בודקת ומחפשת סימנים מהסביבה ומתוך הגוף, מעריכה האם בטוח לי פה או מסוכן. הרבה לפני שמודעות מגיעה, הנוירוצפציה כבר מגייסת תגובה מתאימה.

הנוירוצפציה יכולה לעורר טריגרים, זכרונות לא רצוניים מחוויות מהעבר. הטריגר לא חייב להיות מפחיד בפני עצמו, אבל הוא יכול לעורר זכרון לא מפורש של חוויה טראומטית, משהו שאנחנו כבר לא זוכרים אבל הגוף זוכר ומגיב לו. זה יכול להיות משהו לא ברור, כמו ריח או צבע או פריט לבוש, ואנחנו מוצאים את עצמנו מוצפים בתחושות לא נוחות, חרדה, דחף לברוח או להתקיף, או שיתוק וחוסר יכולת להגיב.

התגובות האלה לפעמים נראות לנו מאד לא הגיוניות. כשהמודעות מגיעה, מגיעה אתה הרבה פעמים מבוכה, שיפוט עצמי וגם אשמה ובושה, "איך יכולתי להגיב ככה" או "למה לא עשיתי…". התגובות שלנו לפעמים זוכות לביקורת וחוסר הבנה מהסביבה.

כשהנוירוספציה קולטת סימנים של ביטחון, הבלם הווגאלי, שהוא עצב הוואגוס, מווסת ומוריד את תגובות ההגנה ומאפשר לנו להרגיש רווחה, ואנחנו נעשים נינוחים ופתוחים יותר לקשר עם הסביבה ועם אחרים.

אז מה אנחנו יכולים לעשות למען מערכות העצבים שלנו?
- קודם כל להבין את מה שקורה. להאיר באור של מודעות את התגובות הלא מודעות שלנו. לכבד את תגובות ההגנה. המוח דואג להישרדות שלנו, ולכן יש לו נטיה אוטומטית להיות "שלילי", לחפש מה לא בסדר ולדאוג. במצבים של סכנה הגוף צריך להגיב במידיות ואין זמן לחשיבה, שהיא תהליך הרבה יותר איטי.

- לעצור לרגע ולשים לב לגוף ולתגובות שלו. פשוט להבחין מבלי לנסות לתקן: "כן, אני מרגישה שהכתפיים שלי מורמות ואני לא נושמת". התבוננות חומלת ולא שיפוטית מרגיעה את מערכת העצבים שלנו, ובמצב כזה של וויסות עצמי היא משפיעה לטובה על מערכות העצבים בסביבה שלנו.

- לדאוג להזין את הנוירוספציה שלנו בחוויות נעימות. לתת לחושים לקלוט דברים שנעים להם לקלוט בסביבה או מתוך הגוף. זה יכול להיות תנועת העלים ברוח, או קרן אור שנכנסת דרך הוילון. לקחת רגע לספוג את זה פנימה, ולאסוף כמה שיותר רשמים טובים.

אם אתם רוצים להבין עוד לעומק מה קורה במערכת העצבים, ואיך להוביל אותה למצב של ביטחון ובריאות פיזית ורגשית, מוזמנים למסע משותף של שבעה שבועות עם הקורס ״התיאוריה הפולי-וגאלית - מדע הקשר והביטחון״ שיתחיל ב- 21 בנובמבר 2024.

18/10/2024

קורס נובמבר 2024
קורס בן 7 מפגשים
ימי חמישי בבוקר,
5 מפגשי זום + 2 מפגשים חיים בתל אביב
מתחיל ב-21 בנובמבר 2024

הקורס בנוכחות בקבוצה של 12 עד 20 משתתפים.

שעות הקורס:
9:30 - 13:00

הרשמה סופר מוקדמת במחיר מיוחד עד יום ראשון 20.10

עוד על הקורס כאן:
https://gabymunzberg.com/course/

ולכל השאלות והבירורים הנוספים אני כאן.

שתהיה לנו שנה של שקט וחוסן פנימי 🕊

25/09/2024

https://youtu.be/zLp-edwiGUU?si=qDQYFect7wepjdXs
סרטון נחמד על איך המח של ילד מתפתח - גם של מבוגר, כי המח לא מפסיק ליצור קשרים חדשים, אז כדאי להזין אותו בדברים טובים.

Directed by "BRAIN POWER: From Neurons to Networks" is the third cloud film in the "Let it Ripple: Mobile Films for Global Change" series. Che...

22/08/2024

עוד מעט שנה, ומערכות העצבים שלנו מתוחות מזמן עד הקצה. כעס, חוסר אונים, רצון להתרחק, ומועקה. היינו מאד רוצים שהעולם יהיה אחר, אבל מה אנחנו יכולים לעשות בעצמנו בשביל עצמנו?

אם נרצה להבין את התגובות שלנו למצבים מאיימים, כדאי להכיר את התיאוריה הפולי-וגאלית (PVT) שפותחה על ידי ד"ר סטיבן פורג'ס. היא מסבירה איך מערכת העצבים האוטונומית שלנו, במיוחד עצב הואגוס, מעצבת את ההתנהגות שלנו ומגיבה למצבי איום.

ע"פ התיאוריה יש שלושה מצבי תגובה לסכנה ואיום שהתפתחו במהלך האבולוציה, ושלושתם עדיין פועלים ומפעילים אותנו:

התגובה הראשונה, העתיקה ביותר: חוסר תנועה
במצבי איום חמור וסכנה על החיים, מערכת העצבים יכולה להוביל לתגובה של התמוטטות ושיתוק. הגוף מנסה להימנע מאיום על ידי חיקוי מוות. תופעה זו נדירה בבני אדם אך קיימת במצבים מסוימים של טראומה קיצונית.

התגובה השניה: התנעה "הלחם או ברח"

במצבי סכנה, הלב מתחיל לפעום מהר יותר, מערכת העצבים הסימפתטית מופעלת והגוף מייצר הורמוני לחץ כמו קורטיזול ואדרנלין. האדם נעשה אגרסיבי או מתרחק מהאיום.

התגובה השלישית, החדשה ביותר אבולציונית: מעורבות וחיבור

המערכת מחפשת סימנים של ביטחון. קול, מבט, סביבה שמשרים ביטחון מפחיתים את התגובות ההגנתיות, של שתי הרמות הקודמות. אנחנו לא מנותקים כמו במצב אחד , ולא נמצאים במצב של "ראית מנהרה" של מצב שתיים. הגוף נרגע, אנחנו יכולים לקרוא בצורה מדויקת יותר את הפנים ואת הסימנים הבלתי-מילוליים של אחרים. אנחנו רואים את התמונה הגדולה וקל יותר להתחבר עם אחרים, להושיט יד או לקבל עזרה מאחרים. החשיבה מתבהרת והיכולת ללמוד ולהיות יצירתיים. בקיצור, כאן אנחנו רוצים להיות כמה שיותר!

אז איך נוכל להשתמש במידע הזה כדי לעזור לעצמנו ולאחרים למצוא את הדרך חזרה לתחושת חיבור וביטחון? הנה כמה צעדים:

צעד 1: הבנה
ראשית, עלינו לזהות את המצב שבו אנחנו נמצאים ולהבין את הביולוגיה שמאחורי התגובות שלנו. חשוב להכיר בכך שכל תגובה היא נורמלית ושזה בסדר להיות ברמה אחת, שתיים, או שלוש במערכת העצבים שלנו. ידיעת המקום שבו אנחנו נמצאים בהיררכיה הזו נותנת לנו את היכולת לבחור ולהשתנות.

צעד 2: תשומת לב מודעת לגוף
נתבונן בסימנים הפיזיים והרגשיים שמאותתים על חרדה. האם אנחנו מרגישים כיווץ בבטן או דפיקות לב מהירות? זהו סימן לכך שאנחנו כנראה במצב שתיים, מצב של התנעה ("הילחם או ברח"). אולי אנחנו מרגישים ניתוק או ערפול? זה מעיד על מצב ראשון של הדממה ושיתוק.

צעד 3: קבלה מוחלטת ללא שיפוט
נשים לב לתחושות הגוף וניתן להן שם. תשומת הלב המודעת, והקבלה ללא שיפוט של מה שקורה מביאים לרוב הקלה ורווחה מידית. אולי הנשימה מתרחבת, הקלה במתח בשרירים, שינוי בתנוחת הגוף, רעידות או זרמים בגוף, או אפילו פיהוקים או דמעות. אלה סימנים שהגוף מתחיל לווסת את עצמו.
צעד 4: קרקוע
בעמידה, ישיבה, או שכיבה, ננסה להרגיש את הרגליים על הרצפה ואת אזורי הגוף שנשענים ונתמכים במשהו. נרשה לגוף להרגיש את היציבות הבסיסית של האדמה מתחתיו.
צעד 5: התבוננות על הסביבה
נחפש צבע נעים לעיניים בסביבה שלנו, ונתן לעיניים זמן לספוג אותו למספר רגעים. לאחר מכן, נחפש עוד פריטים באותו הצבע. זה יעזור לנו להיות בקשר עם הסביבה כאן ועכשיו ויוציא אותנו ממצב של ראייה מצומצמת למרחבית, מה שיגיד למערכת הפנימית שלנו ש"בטוח פה עכשיו".
צעד 6: נשימה
נניח יד אחת על החזה ואחת על הבטן התחתונה, ונשים לב לנשימה שלנו. נתחיל לספור את אורך השאיפה והנשיפה, וננסה להאריך את הנשיפה (למשל לשאוף לספירה של ארבע ולנשוף לשש).
צעד 7: הזכרת משאבים
נזכיר לעצמנו את המשאבים הטבעיים שלנו. איך הצלחנו להתמודד עם מצבים קשים בעבר ומה עזר לנו. נזכיר לעצמנו את החוזקות שלנו, ואת הדברים שאנחנו אוהבים.

"לחוש, לקרוא בשם, ולזהות מה קורה בפנים – זהו הצעד הראשון להבראה.", בסל ואן דר קולק (בספר "נרשם בגוף")

בקורס "התיאוריה הפולי-וגאלית, מדע הביטחון והקשר" לומדים להכיר את שלושת המצבים יותר לעומק, איך אנחנו חווים אותם, ואיך לזהות אותם אצל אחרים, ועוד הרבה כלים ותרגילים לוויסות עצמי והדדי, שנוכל להשתמש בהם כדי לעזור לעצמנו ולאחרים .

עוד פרטים על הקורס הקרוב בספטמבר:
https://gabymunzberg.com/course/