16/08/2022
ד"ר עדינה לשנסקי
אמ;לק- אני מתה על העבודה שלי אבל לא יכולה עוד להקריב את הגוף ואת הנפש שלי בתורנויות של 26 שעות. ב-25.8 אצטרף למאות מחברי המתמחות והמתמחים ואגיש גם אני מכתב ההתפטרות.
רוב הזמן להיות רופאת ילדים מפעים אותי. אני מרגישה ברת מזל להיות איפה שאני ולעסוק במה שאני עוסקת בו.
אבל אז, מגיע היום שלפני התורנות ואני מוצאת את עצמי במרחק של שיחת טלפון מלוותר על הכל. זה קורה לי כל שבוע, לרוב פעמיים בשבוע.
ביום שלפני התורנות, כבר בזמן ארוחת הערב אני עושה עם עצמי חשבונות- מתי אני אלך לישון, כמה שעות שינה יהיו לי, מתי הכי מאוחר שאני יכולה לקום מחר בשביל לגנוב עוד כמה דקות של רגיעה לפני שאני הולכת אל הלא נודע.
התסכול הזה מהתורנות הוא לא משהו שחולף. הוא לא משהו שמתרגלים אליו, אם כבר להפך- הוא משהו שרק הולך וגובר. כל תורנות שבה אני חוזרת הביתה עם גוף ונפש מפורקים מעייפות, רעב, כאב גפיים ועוד רק הופך את החרדה של לפני התורנות הבאה, לקשה יותר.
אני לעולם לא אשכח את ההחייאה הראשונה שניהלתי לבדי. זה היה יום שישי בבוקר, הייתי תורנית בטיפול נמרץ לב, היתה תינוקת בת חודשיים ששקלה בערך 3 קילו והיתה מורדמת ומונשמת כי היה לה מום לבבי מורכב. האח נכנס לטפל בה ופתאום כל המוניטורים מצפצפים- יש לה דופק וסטורציה בערך 30 כל אחד.
אני נכנסת לחדר ומכריזה: "אנחנו בהחייאה" וישר מתחילה בעיסויים. למזלי הכוננית עוד היתה בבית החולים, תוך דקה היא כבר התייצבה בחדר והצלחנו להחזיר לילדה את הדופק ולהעלות את הסטורציה.
התחושה הזאת, של עיסויים על גוף ככ קטן ושברירי לעולם לא תצא לי מהאצבעות.
זה הקושי היחיד שצריך להיות לי בהתמחות- ההתמודדות הקשה שבאה עם העובדה שאני רופאה.
לא צריך להערים עלי עוד קשיים.
לעבוד 26 שעות ברצף לא הופך אותי לרופאה טובה יותר ולא גורם למטופלים שלי לקבל רפואה טובה יותר! להיפך! הם רוב הזמן מקבלים רופאה עייפה וחסרת סבלנות. וזה לא מגיע להם. וזה גם לא מגיע לי.
כשחלמתי להיות רופאה- לא על רפואה כזאת חלמתי .
פעמיים בשבוע בממוצע אני שוקעת בדכאונות סביב המקצוע שלי וחוסר האונים שאני מרגישה מול מדינה שלא אכפת לה ממני.
כשאני אגיש בשבוע הבא את מכתב ההתפטרות, אני רוצה שיהיה ברור לכולם- זה לא כי אני לא אוהבת את תוכן העבודה שלי או את מקום העבודה שלי. אני הכי ברמת מזל להיות במקום שאני נמצאת בו.
להיות רופאה ולטפל בילדים זו זכות אדירה!
אני מתפטרת מסיבה אחת ואחת בלבד- כי אפשר לעשות את זה אחרת! בצורה שבה אני לא אצטרך להקריב את הגוף ואת הנפש שלי בעבודה של 300~ שעות בחודש.
לו המדינה היתה רוצה- היא היתה יכולה להקל על מאות ואלפי מתמחים ולקצר לחלק נכבד מאיתנו את התורנויות עוד מחר!
אז כן, להיות רופאת ילדים היה, מאז שאני זוכרת את עצמי, החלום הכי גדול שלי. אבל כשזה המחיר, אני נאלצת לחשוב על עוד כמה חלומות שאני יכולה להגשים.
בתמונה- כוס תה של סוף תורנות, נחמה קטנה בתום לילה ארוך וקשה
מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל
