מטיב המרכז הישראלי לפסיכוטראומה שאלות ותשובות להורים

20/04/2026

אמא שואלת: בן ה־4 שלי גמול כבר כמעט שנתיים. אבא שלו עשה כמה סבבי מילואים וספציפית עכשיו הוא בסבב מאז אמצע פברואר. בשבוע האחרון הוא התחיל לפספס פיפי פעם אחת ביום. לפעמים זה חוסר תשומת לב ולפעמים זה במהלך איזה התפרצות זעם. איך הכי נכון להתייחס? ואיך גורמים לו לחזור לגמילה שלו?

שרית עונה:
מה שאת מתארת מאוד מובן ושכיח בתוך התקופה הזו.
אחד הדברים שיכולים מאוד לעזור זה ליצור יחד עם הילד סיפור, נרטיב, למה שקורה. לא ממקום של “מה הבעיה”, אלא ממקום של הבנה.
לדוגמא, בזמן רגוע, לשבת איתו ולהגיד משהו כזה:
> “שמתי לב שבזמן האחרון התחילו לקרות פספוסים, וזה מעניין כי הרבה זמן כבר לא היה. אני חושבת שאולי זה התחיל כש… (למשל: אבא שוב יצא למילואים / כשהיו אזעקות / כשהיה שינוי גדול בבית). מה אתה חושב?”

המטרה היא לא שהוא יענה תשובה מדויקת, אלא לעזור לו לחבר בין מה שקורה לו בגוף לבין מה שקורה לו בפנים.
אפשר להמשיך ולהסביר לו בצורה פשוטה:
> “לפעמים אצל ילדים, כשהלב או הראש עסוקים בדברים גדולים כמו געגוע, פחד או כעס, הגוף עוזר ומראה לנו שמשהו מפריע. הוא כאילו אומר: תעצרו רגע, תתנו לי תשומת לב”.

במקביל, חשוב להחזיק גם את הידיעה שהוא כבר גמול ולכן המצב הזה זמני:
> “אתה כבר יודע מצוין ללכת לשירותים, וזה משהו שיחזור לגמרי. בינתיים אני אעזור לך לשים לב לגוף שלך”.

מבחינת התנהלות יומיומית אני מציעה להמשיך כמו שכתבת: בלי כעס ובלי בושה. להגיב עניינית, לעזור להתנקות ולהחליף, ולהמשיך הלאה.
במצבים של התפרצות זעם, יכול להיות שהפספוס הוא חלק מההצפה. שם הדגש הוא קודם כל על הרגש: להיות לידו, לשיים, לעזור לו להירגע. רק אחר כך מתייחסים לפספוס.

ואם את מרגישה שאת צריכה עזרה בלנהל את השיחה הזו או להבין יותר לעומק מה עובר עליו, אפשר להגיע ל"מרחב מטיב לילדים" בירושלים, ללא עלות, למפגש ממוקד של הורה-ילד סביב משחק והתבוננות משותפת.
להרשמה: https://www.surveyhero.com/c/merhav1

17/04/2026

אמא שואלת:
הבת שלנו לא מוכנה לישון לבד בשבועיים האחרונים, רוצה לישון רק בממ״ד ושנהיה איתה. עשתה פיפי בשינה בשתי לילות השבוע. אומרת שהיא לא מצליחה להירדם כי היא מפחדת. היא מדברת על מפלצות ודמויות, אבל במהלך היום כל הזמן מדברת על אזעקות ולאן תלך אם תהיה אזעקה.

שרית עונה:
מה שאת מתארת מאוד הגיוני על רקע התקופה האחרונה. הרבה ילדים לא אומרים ישר “אני מפחדת מהמלחמה” או “אני מפחדת מאזעקות”, אלא הפחד יוצא דרך מפלצות, דמויות, קושי לישון לבד, היצמדות, או אפילו פיפי בלילה. לעיתים קרובות זה לא פחד נפרד, אלא אותו פחד שקיבל צורה בשפה של ילדים.

דווקא עכשיו, כשיש כבר הפסקת אש והלימודים חזרו ברוב הארץ, חשוב לדבר על זה בגלוי. אפשר לומר לה משהו כמו:
> “אני חושבת שהפחדים התחילו בזמן המלחמה, כשהיו אזעקות והיה צריך כל הזמן לחשוב לאן הולכים. גם אם עכשיו כבר יש שינוי משמח ואין אזעקות, לפעמים לגוף וללב לוקח עוד זמן להירגע.”

המשפט הזה עושה כמה דברים חשובים יחד: הוא מחבר את הפחד למה שבאמת קרה, מוריד ממנה תחושה שמשהו “לא בסדר” אצלה, וגם נותן תקווה. יש כאן מסר ברור: היה מפחיד, עכשיו המצב השתנה, והפחד יכול להישאר עוד קצת אבל לאט לאט הוא יירגע .

כדאי גם להחזיק את שני הדברים יחד: גם אמפתיה וגם כיוון. מצד אחד, לא לבטל את הפחד. מצד שני, להזכיר בעדינות את השינוי במציאות. למשל:
> “אני יודעת שאת עדיין פוחדת בלילה. זה מובן. ובאותו זמן, עכשיו כבר שקט יותר, יש גן ובית ספר, ואין אזעקות. לאט לאט נעזור לגוף שלך ללמוד שהמצב השתנה.”

מבחינה מעשית, הייתי בונה את הערב סביב תחושת ביטחון ויציאה הדרגתית מהמצב של חירום. טקס שינה קבוע יכול לעזור מאוד: מקלחת, משהו רגוע, סיפור, מגע, אולי משפט קבוע שחוזר כל ערב. אפשר גם להגיד לפני השינה:
> “עכשיו לילה רגיל. אנחנו בבית, יש לנו מה לעשות אם צריך, ועכשיו אפשר לנוח.”

אם היא מבקשת לישון איתכם או רק בממ״ד, לא חייבים להילחם בזה חזיתית, אבל כן כדאי להתחיל לחשוב על חזרה הדרגתית. למשל, להישאר איתה עד שנרדמת, או לקבוע צעד קטן אחד של חזרה למקום השינה הרגיל. המטרה היא לא להכריח, אלא לעזור לה להרגיש שיש תנועה חזרה לשגרה.

לגבי הפיפי בלילה, גם זה יכול להיות חלק מתגובה למתח. עדיף להתייחס לזה בשקט, בלי ביקורת ובלי דרמה, מתוך הבנה שהגוף שלה עדיין מתאושש.

בקיצור, הייתי ממש ממליצה לומר לה באופן ברור: הפחדים הופיעו בזמן המלחמה, כשהיו אזעקות . עכשיו כבר יש שינוי משמח, אין אזעקות, וחזרו גם למסגרות. זה לא אומר שהפחד נעלם מיד, אבל זה כן אומר שאפשר להתחיל לעזור לו להירגע. לפעמים עצם השיחה הישירה הזו כבר עושה הרבה סדר בתוך מה שהיא מרגישה.

Metiv: The Israel Psychotrauma Center - מטיב: המרכז הישראלי לפסיכוטראומה מטיב ילדים - Metiv Kids פנדה - ויסות רגשי לילדים שרית שרם יבין - פסיכולוגית

09/04/2026

אמא שואלת: עם ההודעה המאוחרת על פתיחת מסגרות החינוך, האם זה בסדר להשאיר את הילדים בבית עוד יום?

שרית עונה: כנראה שהרבה הורים עסוקים בשאלה הזו עכשיו... כשההודעה על החזרה למסגרות מגיעה בצורה כל כך פתאומית, כמעט ברגע האחרון, אחרי תקופה ארוכה ובסוף החג, החזרה יכולה להרגיש תלושה מהמציאות. זה קשה לילדים, וזה קשה גם להורים.
יש מצבים שבהם באמת יכול להיות נכון לחכות עוד יום. למשל, אם המשפחה שהתה בימים האלה במקום אחר כדי להיות קרובה יותר למרחב מוגן, ואם החזרה לא מאפשרת התארגנות סבירה ובטוחה. במצבים כאלה, עוד יום בבית יכול להיות החלטה הגיונית.
אבל מלבד מקרים כאלה, ההמלצה שלי היא בדרך כלל כן לשלוח.
הנה כמה דגשים שיכולים לעזור לקבל החלטה:
1. יכול להיות שהסיבה העיקרית להשאיר בבית היא חשש שיהיה לילדים קשה, שהם יבכו, יתנגדו או יתקשו להיפרד. במקרה כזה, דווקא החזרה למסגרת המוכרת והמחזיקה יכולה מאוד לעזור. שגרה, מפגש עם ילדים אחרים, צוות מוכר, וחזרה ליום יום מחזירים לילדים תחושת ביטחון, סדר ושפיות, גם אם הכניסה עצמה לא פשוטה.
2. קושי לחזור לא אומר שלא כדאי לחזור. הרבה ילדים ייצמדו, יתלוננו או יאמרו שלא רוצים, אבל המעבר הזה, כשהוא נעשה עם ליווי רגיש, הוא חלק מהחזרה לבריאות.
3. אפשר גם לרכך את החזרה בלי לוותר עליה. למשל, להגיע מוקדם, להביא משהו קטן ומוכר מהבית, להיפרד קצת יותר לאט, או להכין מראש מה בדיוק יקרה בבוקר. אצל ילדים צעירים עוזרים מאוד גם טון רגוע, משפט קצר וברור, וטקס פרידה קבוע.
4. לצד הקושי, צריך לקחת בחשבון שבמפגש המחודש עם המסגרת קורה לפעמים משהו מאוד משמעותי. הילדים פוגשים שוב את הקבוצה שלהם, שומעים, מספרים, מרגישים שהם לא לבד. פעמים רבות גם הצוות עושה איזשהו עיבוד או שיחה. ילד שנשאר בבית עלול לפספס חלק חשוב מהתהליך הזה.
5. ויחד עם זאת, אם מחליטים לשלוח, זה חייב להיות מתוך החלטה מלאה, עם מסר לילדים שההחלטה על פתיחת המסגרות התקבלה מתוך שיקול דעת ושהם הולכים למקום מוגן ובטוח. שאתם מבינים שזה קשה אבל גם רואים בזה חשיבות.
אז כן, מותר בהחלט לשקול עוד יום בבית. אבל כדאי לשאול את עצמנו אם זה באמת מה שהילד צריך, או שזה בעיקר הפחד מהקושי שבחזרה. הרבה פעמים הקושי הוא זמני, והחזרה עצמה היא חלק ממה שעוזר להתאושש.

Send a message to learn more

25/03/2026

*אמא שואלת:*
הילדה שלי בת 3 בתקופה הזו מאוד נצמדת אליי. בקושי רוצה לשחק לבד, למרות שפעם ידעה לעשות את זה היטב. אפילו אם אני הולכת לחדר אחר היא ישר רצה אחריי. מה עושים?
*שרית עונה:*
מה שאת מתארת ממש נפוץ בתקופה הזו, בטח בגיל הזה. בתקופות של איום, הרבה ילדים שבדרך כלל משחקים יפה לבד חוזרים פתאום להתנהגות יותר תלותית. גם בגילאים גדולים יותר זה להרבה ילדים יש יותר צורך בקרבה, יותר קושי להיפרד ויותר הצמדות בלילה וביום. יכול להיות שזה סימן לכך שהיא מחפשת יותר קרבה וביטחון. זה מעודד כי זה אומר שאת מהווה עבורה גורם מרגיע!
מה שבדרך כלל עוזר הוא לא לנסות "לגמול" אותה בבת אחת מהצורך בקרבה, אלא לבנות מחדש תחושת ביטחון לצד עידוד עדין לעצמאות. למשל, במקום לצפות ממנה לשחק לבד בחדר, להתחיל מ"לבד אבל לידך": כשהיא משחקת על השטיח בזמן שאת יושבת קרוב, ואז את זזה קצת, ואז לרגע קצר לחדר ליד וחוזרת. חשוב מאוד להגיד מראש: "אני הולכת רגע למטבח וחוזרת עוד מעט", ואז באמת לחזור. ככה היא לומדת שאמא הולכת וגם חוזרת.
עוד דבר חשוב הוא להכניס במשך היום רגעים קטנים של מסוגלות שבהם היא עושה משהו בעצמה: לבחור משחק, להביא חפץ, לסדר בובה, לערבב בקערה, לפתוח ספר. המסר הוא כפול: אני פה בשבילך, ואת גם יכולה.
אני גם ממש ממליצה לדבר על מה שאת רואה אצלה באופן גלוי ופתוח, בצורה רגועה, לדוגמא: "בזמן האחרון, מאז שהתחילה המלחמה והאזעקות, אני שמה לב שאת צריכה אותי יותר קרוב אלייך. כנראה שגוף שלך מאוד חכם ומבין שבזמנים של סכנה, זה רעיון ממש טוב להיות ליד אמא שיכולה להגן עלייך ולהרגיע אותך". עצם המילים האלה הרבה פעמים מרגיעות, כי הילדה מרגישה שמבינים אותה ולא כועסים עליה.
מה שפחות עוזר בדרך כלל הוא להגיד הרבה פעמים "את כבר גדולה" או ללחוץ עליה לשחק לבד כשהיא מוצפת. זה עלול רק להגביר את ההיצמדות. דווקא כשנותנים מספיק ביטחון, אפשר אחר כך להרחיב בהדרגה את המרחק.
אם את רואה שזה מאוד מחמיר, או שיש גם קושי משמעותי בשינה, אכילה, פרידות, התקפי פחד או נסיגה בולטת נוספת, כדאי להתייעץ עם אשת מקצוע. אבל בהרבה מקרים, עם הרבה קרבה טובה וצעדים קטנים של חזרה לעצמאות, זה משתפר בהדרגה.

17/03/2026

הורים שואלים:
איך כדאי לתווך ולתת הסבר לילד בן 3.5 לגבי פטירת סבתו, כולל לשאלה “איפה סבתא”?
שרית עונה:
קודם כל, מצטערת על האובדן שלכם. לאבד הורה זה תמיד מאוד כואב, ונהדר שאתם רואים גם את הצורך של הילד בזמן הזה.
בגיל 3.5 חשוב לדבר פשוט, ברור, וקונקרטי. ילדים בגיל הזה עוד לא מבינים מוות כמו מבוגרים, והם גם נוטים להבין דברים באופן מאוד מילולי. לכן עדיף לומר את האמת במילים פשוטות, ולהימנע מביטויים כמו “סבתא הלכה”, “נרדמה” או “נסעה”, כי הם עלולים לבלבל ולעורר פחדים נוספים.

כדאי ליזום שיחה עם הילד אחרי שמתכננים מה להגיד, לעשות את זה כשיש לכם אפשרות לענות על שאלות ולשהות איתו.
הצעה לשיחה עם ילד בגיל 3.5:
> “אולי שמת לב שבזמן האחרון אבא ואמא דיברו הרבה בלחש, היו הרבה שיחות טלפון, ואנחנו נראים עצובים. זה בגלל שבאמת קרה משהו עצוב לסבתא. סבתא כבר היתה זקנה, והגוף שלה כבר עבד הרבה זמן. ועכשיו הוא הפסיק לעבוד. היא לא נושמת, לא אוכלת, לא מדברת. כשהגוף מפסיק לעבוד קוראים לזה למות. זה אומר שלא נוכל לדבר יותר עם סבתא ולפגוש אותה. זה עצוב, ואנחנו נתגעגע אליה.”

אחר כך אפשר להוסיף גם משפט שמחזיר תחושת ביטחון:
> “זה קורה בדרך כלל לאנשים זקנים, כמו סבתות וסבים, ולא לילדים והורים.”

כדאי לצפות לכך שהוא ישאל שוב ושוב את אותן שאלות. זה לא אומר שהוא לא הבין, אלא שהוא מנסה לעכל. ילדים בגיל הזה נוגעים רגע בנושא, ואז חוזרים לשחק, ואז שוב שואלים. זו דרך טבעית מאוד להתמודד.

חשוב גם לדעת שלא תמיד התגובה תהיה עצב כמו של מבוגרים. לפעמים תראו דווקא משחק רגיל, שאלה טכנית, או חזרה פתאומית לנושא בזמן לא צפוי. זה נורמלי. מה שעוזר הוא לענות כל פעם בקצרה, בסבלנות, ובאותו קו.

אפשר גם לתת מקום לגעגוע דרך משהו ממשי: להסתכל בתמונות, לספר סיפור על סבתא, לצייר לה ציור, או לומר יחד “אנחנו מתגעגעים לסבתא”. בגיל הזה, עיבוד דרך חוויה, תמונה וטקס קטן הרבה יותר נגיש מהסבר ארוך.
לבסוף, אבל הוא תהליך שלוקח זמן ולובש צורות שונות במהלך הזמן. ילדים שרואים שאפשר לדבר עם המבוגרים ולהביע רגשות, בדרך כלל יצליחו לעבד את האבל יותר טוב. ותמיד תמיד אפשר וכדאי להיעזר בחיבוק.

Send a message to learn more

04/03/2026

*אמא שואלת:*
בתי בת תשע וחצי. היא מפחדת מאוד וסובלת ממתח חזק, מכאבי בטן וממצב של חרדה או בהלה כשהיא שומעת אזעקות. בלילות היא מאוד דואגת, נצמדת אליי וישנה לידי, ומסרבת לישון לבד בחדר שלה מאז תחילת המלחמה.

מה עליי לעשות איתה? איך אוכל לנחם ולהרגיע אותה?

חשוב לי לציין שאני תמיד לידה, תומכת בה, מחבקת ונשארת איתה עד שהיא נרגעת, אבל בכל פעם המצב חוזר על עצמו. האם יש עוד פתרונות שאוכל לנסות איתה?
בבית אני מנסה במשך היום להעסיק אותה בעבודות הבית. היא עוזרת לי במטבח, אנחנו מכינות יחד מתוקים, מנקות ומסדרות וקוראות סיפורים. זה עוזר קצת במהלך היום, אבל בלילה היא נלחצת — וגם אני נלחצת יחד איתה.

*שרית עונה:*
קודם כל חשוב שתדעי שאת עושה הרבה דברים נכונים. הנוכחות שלך, החיבוק, ההישארות לידה עד שהיא נרגעת, וגם הפעילות המשותפת במשך היום, כל אלה הם גורמי הגנה משמעותיים עבור ילדים במצבי איום מתמשך.

התגובות שאת מתארת, כאבי בטן, בהלה בזמן אזעקה, צורך להיות קרובה אלייך בלילה – הן תגובות שכיחות מאוד אצל ילדים בתקופה כזו. הגוף שלה דרוך, והלילה הוא הזמן שבו ההגנות קצת יורדות ולכן הפחדים עולים יותר חזק.

*_כמה דברים שיכולים לעזור:_*
ראשית, חשוב לעזור לגוף שלה להירגע, לא רק למחשבות. בזמן אזעקה או כשעולה פחד אפשר לנסות תרגילים קצרים של ויסות גופני: נשימה איטית יחד, מגע עמוק (למשל חיבוק חזק, שמיכה כבדה, כרית שהיא מחבקת), או משחק קטן של "כיווץ והרפיה" של השרירים. לפעמים דווקא עבודה עם הגוף עוזרת יותר מדיבורים.

שנית, כדאי ליצור לפני השינה טקס קבוע של "הורדת מתח". למשל: מקלחת חמה, סיפור, כמה דקות של נשימות יחד, או שיחה קצרה על דבר טוב אחד שקרה היום. הטקס הקבוע נותן למוח סימן שהיום מסתיים ושאפשר להירגע.

לגבי השינה, במצבים של מלחמה הרבה ילדים זקוקים לקרבה פיזית גדולה יותר. זה לא מפנק או "מקלקל". אפשר לחשוב על פתרון ביניים: למשל מזרן בחדר שלכם, או ישיבה ליד המיטה שלה עד שהיא נרדמת. לפעמים גם עוזר לקבוע יחד תכנית קטנה של חזרה הדרגתית לשינה עצמאית כשירגיש לה בטוח יותר. אני מציעה לדבר על הקשר בין המלחמה לבין הרצון שלה בקרבה ובשינה משותפת, להסביר לה שזה קורה להרבה ילדים, ושכרגע את נותנת לה את התמיכה שהיא צריכה. ואת מאמינה ובטוחה שכשהדברים יירגעו ונחזור לשגרה גם בתחום הזה תחזרו לשגרה. זה עוזר להוריד תחושות של בושה ואשמה וגם נותן לה תקווה וגבול ברור של החזקה הורית.

עוד דבר שיכול לעזור הוא לתת לפחד מקום גם ביום, בצורה מבוקרת. אפשר לשאול אותה דווקא ברגע שקט ורגוע: "מה הכי מפחיד אותך בזמן אזעקה?" ולנסות יחד לחשוב מה עוזר לה ברגעים האלה. לפעמים ציור, כתיבה או אפילו משחק שבו "ממציאים" דרכי התמודדות יכולים לעזור להרגיש יותר שליטה.

בתוך כל זה חשוב גם לשמור בעדינות על תחושת המסוגלות שלה. הפעילויות שאת מתארת – בישול, אפייה, סידור הבית – הן הזדמנות טובה לכך. נסי לתת לה תפקידים קטנים שהיא יכולה לעשות בעצמה, אפילו בתוך הפעילות המשותפת: לערבב, למדוד, לסדר, לבחור מה להכין. המסר הוא שאת כאן כשהיא צריכה אותך, אבל יש גם דברים שהיא ממשיכה לעשות כרגיל והיא מסוגלת להתמודד איתם. תחושת מסוגלות היא אחד הדברים שעוזרים לילדים להתמודד עם פחד.

דבר אחרון, אבל לא פחות חשוב: תזכרי גם שאת נמצאת בתוך האירוע הזה. ילדים מאוד רגישים למצב הרגשי של ההורים שלהם. אם גם לך קשה בלילות, זה טבעי מאוד. לפעמים עצם זה שאומרים לילדה: "גם לי לפעמים מפחיד, אבל אנחנו ביחד ואנחנו יודעים מה לעשות", נותן תחושת ביטחון אמיתית.

אם התגובות מאוד חזקות ונמשכות לאורך זמן, אפשר גם לשקול פנייה לאיש מקצוע לשיחה או כמה מפגשי הדרכה להורים. לפעמים כמה כלים ממוקדים יכולים לעשות הבדל גדול.
ובינתיים, עצם זה שאת שם איתה, מחבקת, בודקת מה עוזר לה וחושבת מה אפשר לעשות, ולא משאירה אותה לבד עם הפחד, זו כבר התערבות משמעותית מאוד.

Send a message to learn more

04/03/2026

אמא שואלת:
הבן שלי בן 3, רגיש, בוגר וחכם. הסברתי לו כמה פעמים (והוא חוזר על ההסבר ומבין אותו) שיש עכשיו ימים שיש בהם יותר אזעקות ובגלל זה אנחנו לא הולכים לגן וההורים לא הולכים לעבודה, ושהאעזקה עוזרת לנו להבין שצריך ללכת לממד, ואז אנחנו נשארים כמה דקות ביחד, נושמים ומתחבקים ויוצאים כשאומרים לנו שאפשר לצאת. ושאנחנו מוגנים ביחד. ושיהיו לנו כמה ימים כאלה ושוב נוכל לחזור לגן. אני מרגישה שהוא צריך הסבר מעבר לזה, אבל לא רוצה לגרום לו לפחד. הוא שאל מה קורה אם לא נכנסים לממד ולמה יש עכשיו ימים עם יותר אזעקות. ואם כשהוא יחזור לגן האזעקות לא יחזרו יותר. בקיצור אני רוצה לתת לו הסבר, אבל מתקשה לבחור את הצורה שאני מרגישה איתה בנוח. התחלתי לומר שיש שתי מדינות שרבות, כמו ילדים שרבים במקום לדבר, אבל הרגשתי שזה לא בדיוק מסביר. אשמח להצעה. המון תודה

שרית עונה:
קודם כל, את אמא נהדרת וכבר נתת הסברים מעולים, מגוונים וגמישים. עצם זה שהוא חוזר על ההסבר שלך ומבין אותו מראה שהוא מעבד ומנסה להבין, והוא פונה אלייך לקבל עוד תשובות כי הוא סומך עלייך ויודע שאת יכולה לעזור לו. זה הכי חשוב.
מהתיאור שלך נשמע שהוא מחפש סיבתיות, הוא מנסה להבין למה בכלל יש אזעקה. זה לא בהכרח אומר שהוא מפחד יותר אלא שהמוח שלו מנסה לעשות סדר.
אני חושבת שקשה לתת הסבר כזה כי גם לנו המבוגרים לא תמיד ברור בדיוק איך להסביר לעצמנו את הסיטואציה הזו. כשהרגש עולה אצלנו, יותר קשה לחשוב על דרך טובה להעביר את המידע לילד. אני מציעה להרחיב כל פעם בהתאם לשאלות שהוא שואל.
לדוגמא:
> "כשמדינות רבות ביניהן, זה לא כמו ילדים שיכולים להרביץ או לחטוף צעצוע. כשמדינות רבות, קוראים לזה מלחמה, ואחד הדברים שהן עושות זה לנסות להפחיד את האנשים של המדינה שהם רבים איתה. יש דבר שנקרא טילים. זה קצת כמו לזרוק אבן, רק שהיא ממש גדולה ויכולה להגיע מאוד רחוק - אפילו למדינה אחרת. כשנופל טיל כזה, זה עושה רעש מאוד חזק וגם יכול להרוס דברים. ולכן ישראל, שזו המדינה שלנו, עשתה הרבה דברים חכמים כדי שהטילים לא יצליחו לפגוע בנו. דבר אחד זה האזעקה, שאומרת לנו שצריך ללכת למקום מוגן, שבו יש קירות עבים מאוד ששומרים עלינו. חשוב להגיד שלשלוח טילים על מדינה אחרת זה מעשה מאוד לא יפה, ויש הרבה מדינות אחרות שכועסות כשזה קורה. ומנסות לגרום למי שנמצא במריבה הזו להשלים. אבל בינתיים לא הצליחו לעשות את זה. "
שימי לב לשלוש נקודות חשובות בהסבר: 1. יש סיבה. 2. יש מי ששומר 3. אנחנו יודעים מה לעשות.
בנוסף, בתוך ההסבר הזה מסתתרות תשובות לעוד שאלות, שאם וכאשר יישאלו יהיה אפשר להרחיב לפי הצורך. וזה עקרון חשוב נוסף: ההסבר שנותנים צריך להיות כזה שכשהילד ישאל שאלות נוספות, או כשרמת ההבנה שלו תעלה, הוא לא ירגיש ש"עבדנו עליו או הסתרנו ממנו, אלא יהיה אפשר בקלות להגיד לו: "אמרנו לך את הדברים בצורה שיכלת להבין בלי שזה יהיה מפחיד מדי. עכשיו אתה יותר גדול ומבין ואפשר להוסיף עוד פרטים" .
שאלה אחת חשובה, שדורשת התייחסות ספציפית היא: “כשאחזור לגן האזעקות לא יחזרו יותר?”
כאן חשוב לא להבטיח הבטחות מוחלטות. אפשר לומר:
“אנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר, וגם כשנחזור לגן, יכול להיות שיהיו אזעקות לפעמים. אבל תמיד כשיש אזעקה אנחנו יודעים מה לעשות, גם בגן, ותמיד יש מי ששומר עלינו.”

בגיל הזה ביטחון לא נבנה מזה שאין סכנה בעולם, אלא מזה שיש מבוגר שיודע מה לעשות בתוכה.
עוד דבר קטן וחשוב: ילדים רגישים וחכמים שואלים שוב ושוב לא כי הם לא הבינו, אלא כי הם בודקים שהסיפור נשאר יציב. חזרתיות מרגיעה את מערכת העצבים.

ואם את מתלבטת מה הכי נכון, תבדקי גם מה עוזר לך להרגיש יציבה כשאת אומרת את זה. הילד שלך בעיקר קורא את הקול והגוף שלך. ההסבר הטוב ביותר הוא זה שאת מצליחה להיות איתו יחד. אם אפשר לצחוק ולשחק - זה אפילו יותר טוב!

Send a message to learn more

02/03/2026

אמא שואלת:
נפל בשכונה שלנו טיל, הבן שלנו בן 2.5, היה נראה בשוק ואמר "בום". מעבר לזה לא דיבר. אנחנו בעצמנו היינו בשוק והיה לנו לילה ללא שינה. אנחנו מותשים. מה להגיד לו ואיך?

שרית עונה:
קודם כל, רק להגיד שזה מפחיד ומטלטל בכל גיל, בטח כשיש אחריות על ילצים קטנים. תזכרו ילד בן שנתיים וחצי לא צריך הורים שלא נבהלים, הוא צריך הורים שחוזרים לאט־לאט לוויסות ומחזיקים אותו בתוך הסערה.

בגיל הזה החוויה הגופנית מאוד חזקה: רעש חזק, אור, ריצה למרחב מוגן, דופק מהיר של אמא ואבא. ה"בום" שהוא אמר הוא בעצם הדרך שלו לסמן לכם שזה השפיע עליו. חשוב לזכור שבדרך כלל בגיל הזה יכולת הביטוי המילולי מפותחת הרבה פחות מיכולת ההבנה.

המשמעות היא שגם אם הוא לא מדבר, בהחלט כדאי לדבר איתו, לתת לו מילים למה שהוא חווה ומרגיש. אבל, הסיפור צריך להישאר פשוט, קצר, וקונקרטי. לדוגמא: "היינו ב... ופתאום היה בום ממש חזק. זה בגלל שנפל טיל קרוב אלינו. זה היה מפחיד, גם אבא ואמא נבהלו, ולאט לאט הפחד עובר כי אנחנו יודעים שאנחנו בסדר וגם אתה. הרעש היה חזק ומפחיד, אבל לא נפגענו."

ייתכן שבימים הקרובים הוא יחזור על "בום", ישחק נפילות, יבהל מרעשים (גם קטנים), יתעורר בלילה או ייצמד יותר. זו דרך נורמלית לעבד אירוע כזה, ובפרט אם ממשיכות אזעקות, יירוטים וייתכן שגם נפילות. משחק חזרתי זו דרך מצויינת בשביל ילדים לארגן את החוויה שלהם ולהחזיר תחושת שליטה. חשוב לאפשר את המשחק, להיות שם לצידו ובהחלט מותר להגיד: "אתה משחק עכשיו שיש בום, כנראה שאתה נזכר בטיל שנפל ועשה בום חזק."

ובמקביל – לדאוג גם לכם. לילה בלי שינה אחרי אירוע כזה מגביר רגישות וחרדה. אם אפשר, אפילו חלוקה ביניכם לשעה־שעתיים מנוחה במהלך היום. ילד קטן מרגיש את המתח בגוף של ההורה.

אתם לא צריכים לעשות הרבה. בעיקר להיות, לחזור לשגרה, לחבק, ולספר את הסיפור הקצר שוב ושוב לפי הצורך.

בנימה אישית - אפשר להיעזר בספרי ילדים שיש בהם חוויות של בהלה והתאוששות. התיאור שלך מיד הזכיר לי את "מעשה בחמישה בלונים" שיכול להזמין שיחה, חזרתיות על "בום טרח", וגם התייחסות לרגשות שונים.

01/03/2026

אמא שואלת:
איך אפשר לסייע לילד שנכנס לחרדה בזמן שמיעת ההתראה והאזעקה. אני מחבקת, עושה מגע עמוק, משקפת, נשימות, מנסה לשיר או לספר סיפור אבל אז מבקש שקט. הוא רועד, קר לו, וכואבת לו הבטן עד כדי הקאה.

שרית עונה:
וואו, נשמע כמו ילד עם תגובות גופניות חזקות, ואת אמא שכבר מכירה אותו היטב ויש לך הרבה כלים שעוזרים לכם בשגרה. אבל עכשיו זה לא שגרה... וגם התגובות שלו כנראה חזקות יותר. אז קודם כל להגיד שאת כל כך קשובה אליו ונמצאת איתו, וזה מה שהכי חשוב.
ובכל זאת, את מתארת תגובה גופנית חזקה של מערכת העצבים. בזמן אזעקה הגוף שלו נכנס למצב חירום שמתבטא ב: רעד, קור, כיווץ בבטן ולעיתים הקאה, כולן תופעות מוכרות ולא מדאיגות בפני עצמן.
קחי בחשבון שכשהוא מוצף באופן הזה, הערוץ המילולי עשוי להיות פחות נגיש. הוא מבקש שקט וזה כנראה מה שנכון עבורו. בנוסף לדברים שאת כבר עושה, אפשר לנסות ויסות גופני בסיסי: שמיכה עוטפת, יד יציבה בלי תנועה, עבודה שרירית קטנה כמו לדחוף קיר, משהו חם ללבוש.

אפשר גם ליצור טקס קבוע שחוזר בכל אזעקה: נכנסים, יושבים באותו מקום, אמא שמה יד, מתעטפים ומחכים יחד. החזרתיות בונה תחושת שליטה.
אם יש הקאה – להתייחס לזה כאל פריקה של הגוף, לא דרמה. אחר כך משפט קצר ופשוט: "הגוף שלך מאוד נבהל. אני פה איתך."
ואחרי שהגל יורד כדאי לתת זמן התאוששות.
בזמן רגיעה, כשאין אזעקות, דווקא כן אפשר להשתמש בערוץ המילולי. להסביר שהגוף שלו מאוד חכם ומבין שיש סכנה, ולכן הוא מתכונן להילחם או לברוח. ובגלל שבמצב שלנו הדבר הכי בטוח זה דווקא להישאר במקום (אחרי שמגיעים למרחב מוגן), הגוף מתבלבל ולא יודע מה לעשות עם כל האנרגיה הזו, וזה יכול להיות ממש לא נעים. לזכור ולהזכיר לו שזה גל, כמו שהאזעקה מגיעה וחולפת, כך גם האזעקות של הגוף.
יבואו ימים רגועים יותר. בתקווה שבקרוב מאוד.

Send a message to learn more

15/01/2026

אמא שואלת:
האם נכון לדבר עם ילדים קטנים, שלא מחוברים לחדשות ואין אחים גדולים שמלחיצים בבית, על האפשרות שאולי…?
איך מחזיקים חוסר ודאות בלי להפחיד, ואיך לא מרגישים שאנחנו מפספסים משהו כהורים?

שרית עונה:
אמא יקרה,
עצם השאלה שלך מאוד משקפת את הלך הרוח הכללי בימים האלה - יש עלייה בדריכות, שמועות בלי מידע מהימן, והרבה חוסר ודאות. במצב כזה טבעי לחפש משהו שאפשר לעשות, משהו שיחזיר תחושת שליטה.
אבל האמת היא שבשלב הזה, הצורך במידע הוא בעיקר שלנו, המבוגרים, ופחות צורך של הילדים. בטח בגיל הרך.
ככל שעולה המתח והפחד מחזרה לאזעקות וללחימה, עולה גם החשש מהרגשות הלא נעימים שאולי הילדים יפגשו.

ובכל זאת, במצב כפי שאת מתארת שבו הילדים לא נחשפו למידע ולא שואלים, לא מומלץ כרגע להעלות את הנושא מיוזמתנו. כל עוד אין משהו קונקרטי שאפשר להגיד, פתיחת שיחה סביב “אולי” לרוב לא תורמת, ולעיתים אפילו מבלבלת או מלחיצה.

יחד עם זאת, כן חשוב להיות עם אצבע על הדופק: אם הילדים כן נחשפו, שואלים שאלות, או שמשהו בהתנהגות שלהם משתנה, אז בהחלט נכון לפתוח שיחה, ולענות בקצרה, בפשטות, ובלי להעמיס פרטים.

חשוב גם לזכור שהדריכות נמצאת כרגע אצל כולנו במערכת העצבים, והילדים קולטים אותה גם בלי מילים. ולכן, אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאפשר לעשות עכשיו הוא לשמור על שגרה ובעיקר לשמור על עצמכם: לצמצם חשיפה לחדשות, להישען אחד על השנייה, לנשום, למצוא פעילויות שגרתיות ומהנות.
זה נשמע פשוט אבל זה ממש לא , כי הדחף בעת איום היא לפעול, וכרגע אין פעולה שאפשר לעשות.
בתקווה שזה יחלוף, ונחזור להתעסק במזג האויר 😉

13/10/2025

Send a message to learn more