11/03/2023
דברים שאמרתים הבאים לכולם.
מימי שלנו, אישה, אמא, סבתא, רעיה אהובה ויקרה.
שלושים יום עברו מאז נלקחת מאיתנו בחטף
מיתת נשיקה, באמצע הלילה, ללא יסורים, לפחות הדבר הזה נמנע ממך, תודה בורא עולם על החסד הגדול הזה שעשית למרים בסוף חייה.
הטלפון מבית החולים ביום ראשון בבוקר הפתיע אותנו. הוכנו כולנו בתדהמה ובכאב גדול, לצד נחמה פורתא שנגאלת מיסורים קשים שנמשכו לאורך שנים, נחמא פורתא עם קושיא גדולה, קושיא שאין לה מענה.
כדרכי, ביום רביעי שקדם למיתתך ביקרתי אותך. ישבנו בגינה ושוחחנו על דא ועל הא. אומנם פחות דיברת, פחות שיתפת, אבל לרגע לא עלה על דעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותך, שאסעד אותך, שאביא מעט אור לחייך, מעט שמחה אם אפשר לקרוא לזה כך במושגים שלך, מה שהשתדלתי לעשות כל שנות המחלה שלך וגם בשנתיים האחרונות לחייך.
שלושים יום שגופך אינו איתנו, אבל נשמתך, רוחך מתהלכת בינותינו.
שלושים יום שאינך סובלת כפי שסבלת שנים רבות. יותר ממחצית חייך סבלת יסוריים קשים וכואבים ואנחנו כאן השתדלנו להיות איתך ולסייע ככל שניתן כל אחד לפי כוחו ויכולתו, להקל מעליך את הסבל שהלך וגבר עם השנים. כל לילה בחודש האחרון בעלותי על יצועי אני מתפלל שתבואי אלי בחלום ותגידי לי שעכשיו טוב לך, שעכשיו את רגועה ולא מיוסרת וכל מה שעשינו לאורך השנים היה בסדר גמור, מתפלל לפגוש אותך עוד פעם אחת, להרגע, לדעת שעשינו כל מה שהיה בידנו לעשות.
שלושים יום שגופך אינו איתנו וככל שעוברים הימים והלילות גדל הצמא להזכר במי שהיית כל חייך, חלקן בגלוי וחלקן בנסתר, בגלל המחלה שחסמה ולא איפשרה לאור הגדול שלך לצאת ולהתגלות כאן בעולם.
צמאון גדול של כולם במיוחד של הילדים והנכדים שמבקשים להזכר באמא של פעם, שגידלה באהבה ובמסירות את ילדיה. אמא שחלמה על בית גדול שוקק ילדים, בית שכל ילד, נכד, נין הוא נקמה קטנה לצוררים שסבתא חיה חוותה על בשרה ומשפחתה. גם סבתא הספקת להיות כמה שנים לפני שניטל ממך כח החיים העצום שהיה לך והאיר את העולם כולו באור גדול של איכפתיות ונתינה אין סופית, מסירות ודאגה לזולת, לב רחב שרק רצה להיטיב עם הזולת, אצילות נפש שהיטיבה עם כל רואיה.
הבית היה משוש חייך, ממנו יצאת אליו שבת ושם היית גם כשהיית עם תלמידותיך והענקת להם אהבה גדולה, אמון גדול שהם יכולים להיות יותר ממה שהם חשבו על עצמם באותם ימים.
חינוך הילדים לתורה ולמצוות היה נר לרגליך. הרגשת שליחות ואחריות בבניית קומה רוחנית ומעשית נוספת בדור של גאולה עם מעמסה כבדה כבת דור שני לשואה ורצון גדול להנציח את הנספים שבמשפחתך, מי יודע אם לא זה מה שהכריע אותך בסופו של דבר, מי יודע אם גם את לא אחת מאלו שאפשר לומר עליהם שניפסו בשואת אירופה האיומה והנוראה שפקדה את עמנו.
כנראה שאני זכיתי יותר מכולם להנות מאורך הגדול בשנים המועטות שהיית בריאה עד שהמחלה פרצה, הבנו מה קורה לך ויצאנו למסע משותף, "נלחמים" כתף אל כתף, מנסים להכריע את המחלה ולהשיבך לחיים מלאים כפי שהיית. לעיתים הרגשתי שאני נלחם לבד כשכוחותייך אזלו והתייאשת מהחיים ואף ביקשת ממני לעזוב אותך ולתת לך ללכת ואני, לא ויתרתי המשכתי להלחם. היתה לי הרגשה שבסוף אצליח, שאני אנצח, שעוד נשב יחדיו על המרפסת יחד עם נכדינו הרבים שזיכה אותנו הבורא, עד שבאמת כנראה כלו כוחותיך והמוות הכריע את גופך, אני משחרר אותך לעולם שכולו טוב, אני משחרר אותך להיות תחת כסא הכבוד להנות מזיו השכינה.
המחלה נטלה ממך את כח החיים, את הרצון לחיות, את החיות עצמה, ואת למרות זאת בכוחות שאיני יודע מהיכן שאבת, עשית מאמצים רבים להיות איתנו כפי שהתאים לך באותם זמנים.
היו זמנים שלמרות הקושי והייסורים הגדולים שלך הצלחת לנהל את הבית, לדואג לאוכל חם ובריא לילדים, לבגדים נקיים, להתקדמות שלהם בלימודים. גם אותי המשכת לדחוף, להתקדם, ולעשות, מעולם לא אמרת לי תעצור את העבודה שלך, תשאר איתי בבית, מעולם לא אמרת לי אתה עובד יותר מדי תצמצם את שעות העבודה שלך, היתה חשובה לך העשיה וההתקדמות של כולנו של הילדים ושלי גם בזמנים שאת נעצרת ולא היה לך כוח להמשיך ולנהל את הבית, להמשיך בעבודה ובעשיה החינוכית שכה אהבת והיתה חשובה לך וקרובה לליבך. לא אחת דיברת איתי בכאב גדול על הפער שנוצר בינך לבין העולם בגלל המחלה ויחד עם זה תמיד דחפת אותי קדימה, תמיד דחפת את הילדים להמשיך ללמוד, להתקדם, להצליח במה שהם עושים, באצילות הנפש הגדולה שלך דחפת אותי כבר לפני כמה שנים ללכת ולבנות זוגיות חדשה. את כנראה ידעת כבר מה שאחרים לא ידעו ובלב כבד אמרת לי מספר פעמים, עזוב אותי שחרר אותי אני כבר לעולם לא אוכל להיות אישתך לך תתחתן מחדש, אני לא הסכמתי לשמוע ודחיתי את דבריך אבל את המשכת לומר אותם מעת לעת, יעברו שנים רבות עד שאצליח לעשות את הצעד הזה בלב כבד ועיניים בוכיות, ויחד עם זה המשכתי ללוות אותך עד יומך האחרון.
תודה לכל מי שנמצא כאן איתנו הערב, שמחים בבואכם למרות שקשה לומר את המילה 'שמחים' במפגש מהסוג הזה. חשוב לי להביע הערכה על השותפות שלכם איתנו, על כך שאנחנו לא לבד, לא לבד בכאב איתו היינו לבד לבד שנים רבות.
קשה להיות לבד בזמנים כאלו, קשה להיות לבד בזמנים של כאב וצער גדול, קשה להיות לבד שהכאב כל כך גדול שנמשך שנים על גבי שנים, כאב שלא עזב איש מאיתנו גם כשבחוץ נראה שהכל בסדר, בפנים הלב שלנו היה כאוב, מכווץ, פגיע, עצוב ודואב.
תודה שאתם כאן נותנים לנו תחושה שאנחנו לא לבד, עוטפים ומחבקים אותנו במעט חום ואהבה, תודה שטרחתם כולכם להגיע לכאן היום.
תודה לבורא עולם ששמר עלינו ביחד כל השנים הללו. תודה ילדים יקרים שאתם כאן, שלא הלכתם לשום מקום, שאנחנו ביחד, כולנו, שהיינו ביחד, שעכשיו אנחנו ביחד, ושנמשיך להיות ביחד בעז"ה לאורך ימים ושנים.
דעו לכם שזה לא מובן מאליו. אני מסתובב כבר מספר שנים בבתי חולים לבריאות הנפש, נפגש עם אנשים רבים גם בימי עיון וכדומה ושומע על משפחות רבות שמתפרקות במציאות קלה יותר ממה שאנחנו עברנו לאורך עשרות שנים, וב"ה בחסדי השם עלינו אנחנו ביחד.
השנים הקשות שאמא עברה יכלו לפרק את כל המשפחה ולקחת כל אחד מאיתנו למקום אחר. אך טבעי היה שלא נשב כאן היום כולנו ביחד, ובחסדי השם עלינו המציאות היא הפוכה, ובזכות עבודה והשקעה מאומצת של כולם אנחנו כאן ביחד.
אני מתפלל, מברך, ומאחל שכולנו כולנו, שלומית, עופרה, אלקנה, יוחאי, חנה יחד עם אבישי, יאיר, תמי, חווה, ירון וכל הנכדים המתוקים שלנו, נמשיך כך לאורך ימים ושנים. נשמור את הביחד הזה, נשקיע בו, נתאמץ עליו, הוא יהיה חלק מחיינו, והביחד ישמור גם עלינו בעז"ה.
ועוד תודה אחת. תודה לך אסתי שאת איתי במסע המטורף שאנחנו עוברים, מסע שבא לידי ביטוי מאז שהתחתנו בביקורים השבועיים שלי אצל מימי, ובמיוחד במהלך השבעה כשהחלטת להשאר, להתחבר אלינו גם ברגעים הקשים והכואבים הללו. שרצית לשמוע את הסיפורים כדי להכיר יותר מקרוב את מה שהיה בעבר, להכיר ולהתחבר עוד יותר אל עולמי, עולמנו כולנו.
תודה על הלב הרחב שלך. תודה על נתינה אין סופית. על ההכלה של כל הדבר הזה שאנחנו עוברים, לא יכולתי לדמיין משהו טוב יותר מזה. מימי בודאי רואה את הטוב הזה שלך, את החיבוק ואת העטיפה שאת עוטפת אותי ואת כל הילדים ושמחה במציאות החדשה שלי ושל כל המשפחה, לא יודע בזכות מה זכיתי לטוב הגדול הזה.
אנחנו נפגשים כאן הערב כדי לדבר על אמא ולכאורה למה אנחנו עושים את זה, אולי נכון יותר להניח לה, לשחרר אותה במיוחד אחרי כל מה שעברה כאן בעולם.
אנחנו מאמינים שגם נשמתה של אמא נמצאת כאן איתנו, רואה אותנו ממרומים, שמחה במה שהיא רואה, במה שקורה כאן עכשיו, את ההתכנסות שלנו לדבר על עליה, ללמוד לע"נ, לדבר על מי שהיא היתה, להזכר בה ולקחת מכאן צידה לדרך הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו.
הלב בוכה, הלב מתגעגע. הלב בוכה על האי שופרא דבלי בארע, בוכה על הזמנים הפחות טובים שהיו, על הזמנים הקשים, על הייסורים הקשים והכואבים שאמא עברה ועל הייסורים שאנחנו עברנו שרק עכשיו ניתנת לגטימציה לדבר עליהם. הלב בוכה על רגשות קשים ויסורי נפש גדולים שעד היום נעלנו אותם בתוכנו.
הלב גם מתגעגע. הלב מתגעגע לזמנים הטובים שהיו, לאור שהקרין, לחיוך הרחב, לעין הטובה, ללימוד הזכות, לשמחת החיים ששררה בבית, לחיות שהפציעה לכל עבר, לטוב גדול של אמא שכבר זמן רב לא ראינו, לא שמענו, לא חוינו, כה רחוק היה מאיתנו בשנים הקשות.
הלב רוצה להרגיש ולזכור. הלב רוצה לזכור את הטוב, להנכיח אותו, לתת לו מקום, לתת לו מקום בחיים שלנו, להרחיב אותו אל הטוב הגדול שהיה לאמא שאני פגשתי אותו במלואו וחלקכם אולי לא כל כך זכיתם לפגוש אותו. הלב רוצה לדבר וללמוד על הלב הגדול שהיה לה, על נתינה אין סופית, על כיבוד הורים שהיה לאמא גם בזמנים קשים ולהתמלא מכל זה מלוא חופניים לעצמנו, למשפחותינו לעמנו.
הלב רוצה להתחבר אל הרצונות הגדולים של אמא לבנות בית גדול משפחה גדולה להעמיד דור של ילדים עובדי השם שחיים חיים ערכיים, חיים של אמונה, של אהבת תורה, בדור של גאולה, שותפים בפועל בבנינו של דור נגאל דור גואל דור שמחזיר שכינה לציון, דור שפועל עם אל שמתקן עולם במלכות שדי.
אני רוצה להאיר כאן הערב נקודה שפחות דוברה במהלך התקופה האחרונה.
יום אחד בתחילת העבודה שלי בלאורו נלך חזרתי הביתה עליתי לחדר שינה נשכבתי על המיטה ופרצתי בבכי. אמא נבהלה לא הבינה מה קורה ממתי אני בוכה, צריך לזכור שעד העשור האחרון לחיי כמעט ולא בכיתי. גדלתי בבית של יקיים, כידוע גברים לא בוכים לא ביום וגם לא בלילה ופתאום אני זרוק על המיטה ובוכה בדמעות ממש. לשאלתה של אמא אני עונה לה: מה אני עושה, תראי היכן הייתי ומה איתי עכשיו. אין לי רכב, אין לי משרד, אפס תקציב כלום, מראש אולפנא של מאות לתלמידות אנשי צוות ועוד ועוד, לכלום ממש, הרגשתי יאוש גדול.
אמא התישבה לידי וענתה לי כך, תקשיבו היטב: בני יקר שלי, תחשוב איך אתה רוצה לראות את לאורו נלך, תחשוב מה אתה רוצה לעשות בלאורו נלך, במילים שלנו היום, אמא שאלה אותי מה החלום שלך, מה החזון שלך, מה תמונת העתיד שאתה רואה, ותזכרו שאני מדבר על שיחה שקרתה לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. המשפט הזה הקים אותי, הוציא אותי מהמיטה. קמתי, ניגבתי את הדמעות והתחלתי לעבוד. לא כתבתי חזון, לא כתבתי חלום, אבל התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות מהארגון שהיה באותם זמנים עם 17 בתי ספר דתיים בלבד ואפס תקציב.
המשפט הזה של אמא, מה "אתה רוצה" מה "החלום שלך", הניע אותי לפעולה שהביא אותי לעשיה גדולה ורחבה העומדת היום על 170 בתי ספר דתיים חילוניים, חינוך מיוחד, נוער בסיכון, עולים חדשים, נוער חרדי, מגזר שאינו יהודי עם תקציב מדינה של כמה מיליונים, תורמים בארץ ובחו"ל, כל זה ממשפט אחד שלא אמא ז"ל, "מה אתה רוצה".
אמא היתה אישה של חלומות. חלום של משפחה גדולה, חלום של עשיה חינוכית. חלום של איכפתיות, חלום של חלוציות, חלום של נתינה ללא גבול. בחודשים האחרונים אמא דיברה הרבה שהיא חולמת בלילה חלומות מתוקים וזה עושה לה טוב. לא יודע מה זה עשה לכם ילדים לשמוע את אמא אומרת את זה כל פעם מחדש, אותי זה קצת ניחם שהיא חולמת בלילה וחולמת דברים יפים ורגועים. אולי זה אפילו מתחבר למה שאני מדבר כעת. אמא היתה אישה של חלומות ואתם, כל אחד ואחד מכם חלק מהחלום הגדול שלה, נדרשים לשאלה: מה החלום שלכם, מה הרצון העמוק והפנימי שלכם.
נזכה כולנו לחלום חלומות גדולים, לרצות לעשות דברים משמעותיים, לעשות את העולם טוב יותר וראוי יותר.
