16/03/2022
אתמול נפרדתי ממטופל קשיש. זו היתה פרידה מתוקה - כי טוב לו - אך מהולה בעצב ותחושה של געגוע שעוד יגיע.
גיל 90 כבר מזמן אחריו. הוא עבר המון בחייו, בין היתר גם צלקות ממלחמות ופיגועים.
כשנפגשנו לפני ארבעה חודשים ראייתו כבר כמעט נעלמה, שמיעתו כבדה, וגם צלילותו מעורפלת. אדם גדול מימדים לשעבר שחוזר לו למצב ינקות ותלות אדירה באחרים. מעין פלא נוראי ומתוק שכזה.
למזלו, יש לו את אשתו האוהבת והנמרצת (שאותה אני מעריץ) שחיברה בינינו ודאגה לתווך מהו "מטפל שיאצו" למישהו שאיך נאמר בעדינות, לא מכיר כל כך.
לפני כמה חודשים בעקבות התדרדרות שהיתה לו לאחר דלקת ריאות. בדרך כלל היה נעזר בהליכון אך התדרדר לשימוש בכסא גלגלים והיה חייב שיניידו אותו, וכך איבד מעצמאותו וגם מכבודו העצמי.
האשה החליטה לעשות מעשה ולהזמין אותי להעניק לבעלה טיפולי שיאצו. וכך היה.
לאחר מפגשי שיאצו קבועים ותדירים וסיוע תזונתי יציבותו שבה, וחזר להתנייד בהליכון. הוא מרגיש טוב, מתקשר וצלילותו ניכרת.
תפקידי כמטפל הסתיים לעת עתה.
אך למפגש איתו ועם אשתו, ואפילו עם המטפל המסור שלו אתגעגע.
הנה הוא מגיע
הגעגוע…
