04/12/2013
אני מזועזעת כמו כל אחד שקורא כתבה זו תודה לאפרת שרון שפרסמה בדף שלה .אנחנו צריכים להיות מאד עירנים .אני זוכרת שכבר לפני שנים קראתי את הכתבה של הרופא ילדים ההומאופט חיים שהסביר כמה החיסונים מסוכנים.
בימים האחרונים הגיעו עוד 4 עדויות על ילדים שחוסנו בחיסון החי מוחלש ומאושפזים בבתי החולים עם בעיות נוריולוגיות שונות. עוד 2 מקרים של ADEM, מקרה של שיתוק בצד אחד של הגוף, והמקרה הזה של ג. בן 7.
בכל המקרים הרופאים דוחים על הסף את הקשר בין החיסון לבין הפגיעה. כמו שתראו במקרה של ג. אין להם שום הסבר אחר למה שקרה.
אמו כתבה את פרטי המקרה והרי הם לפניכם:
ב-22/08/13 כאמא טובה ומסורה לארבעת ילדיי, ולאחר ששמעתי את הפרסומים על הפוליו שחזר, רצתי לטיפת-חלב כדי לחסן אותם מפני הנגיף הידוע לשימצה. בטיפת-חלב היה עמוס לעייפה, הבהלה מפני הנגיף היתה גדולה וגרמה לכל ההורים לעשות את המובן מאליו - לחסן את הזאטוטים! האחות הנחמדה הסבירה כי עלולים להופיע תופעות לוואי כמו חום, שלשולים, הקאות - עד כשישה שבועות מזמן מתן החיסון. לא חלמתי לרגע שהטיפות שנכנסו ברצון לפיותיהם של ילדיי הן גרועות יותר מרעל!
שבועים אחר-כך, בראש השנה (4/9), בני השני בן ה-7 התלונן על כאבי ראש חזקים מאד והחל לו חום. במשך כל החג הוא שכב במיטה "גמור" ובמוצאי החג החל להתאושש.
שבועיים לאחר מכן (18/09) התחיל סרט התקררויות בין כל בני המשפחה. זה התחיל עם הקטן בן השנה שהופיעו לו חום ופצעים מוזרים מאד בפה. לאחר מס' ימים זה עבר לו. בעלי התקרר כנראה מהשהות בסוכה במשך הלילה ותוך יומיים עבר לו. לאחר מכן אני נדבקתי - כנראה מהקטן ומבעלי, ולקח כמה ימים עד שהתאוששתי, ואז הגיע תור ג' שעלה לו החום יחד עם כאבי גרון. ב-22/09 הלכנו איתו לרופאה שנתנה אנטיביוטיקה + משטח (שהגיע אחכ עם תוצאה חיובית). חיכינו יום ויומיים, ושלושה... והחום לא יורד! בנוסף, גם אצלו החלו פצעים גדולים ומוזרים מאד בתוך הפה.
עוד לא התאוששנו וגם הילד השלישי קם עם חום ו...פצעים מוזרים בחניכיים, כמין חורים כאלו (לא אפטות רגילות). ממש נבהלנו, רצנו לרופא עם שניהם והוא פסק: הרפס, בתוך הפה (בחיים לא שמענו דבר כזה). צריך לקחת זובירקס תרחיף לבליעה לפני שיתפתח. הילד השלישי שחלה אחרון ו"תפסנו" מיד בהתחלה, קיבל זובירקס והחלים מהר יחסית, ורק ג' רק הוא טרם מתאושש. כולם החלימו והוא עוד לא.
ביום הרביעי החל לרדת לג' החום, ובמקום לראות אותו מתחיל להתאושש, לקום, להסתובב קצת, הוא החל להיות יותר ויותר ישנוני, זרוק, ובקושי יכול היה לדבר. יום חמישי, שישי והוא עדיין במיטה, לא אוכל ולא שותה כי "כואב לו הפצעים", אין חום, רק הרגשה כללית רעה, פצעים, חולשה וישנוניות מוגברת.
במוצאי שבת (28/09) התחיל הסרט האמיתי. הוא החל לנשום בצורה מוזרה: כל 2-3 נשימות רגילות הוא לוקח נשימה אחת מהירה, חזקה ומעט קולנית שדומה לנשימות של מישהו שבוכה. בתחילה באמת חשבתי שהוא בוכה... באתי אליו ואני רואה אותו ישן עמוק, לא בכי ולא צחוק, רק נשימות מוזרות. הערתי אותו, וגם כשהוא ער הוא ממשיך עם זה... ג' הכל בסדר? למה אתה נושם ככה? "לא יודע..." הוא עונה בקול חלש ואיטי. ניסיתי להעיר אותו לגמרי ולהושיב אותו במיטה אבל היה לו מבט משונה, העיניים כמו "ברחו" מעט לצדדים ולא היו ממוקדות. החלטתי שפה כבר אי אפשר "להמתין שהאנטיביוטיקה תתחיל לעבוד" כי כבר שבוע מאז שהיא ניתנה ובינתיים הוא גם כמעט לא שותה ואוכל ואולי זו תחילת התייבשות.
מוצ"ש בלילה ואני רצה איתו למוקד "טרם". הגענו. בקשתי מג' שיחזיק את עצמו בהליכה לשם כי קשה לי להרים גם אותו וגם את הקטן שהיה איתי. הוא ניסה, התאמץ ללכת אבל כמעט שלא הצליח. הוא הלך עקום. פסע, אבל לאט, ועם נטייה ליפול לצדדים. ב"טרם" אישרו אכן שהוא על סף התייבשות, והוא קיבל נוזלים וחשבנו שיסתדר עוד מעט. אבל הנשימות עדיין המשיכו. ביקשתי מהרופאה שתאזין ותסביר מה זה. לא היתה לה ממש תשובה, אבל היא חששה ואמרה שמכאן נמשיך לביה"ח ליתר ביטחון.
בשעה שש בבוקר (29/09) נסענו לביה"ח שניידר בפתח-תקווה. במיון עשו את כל הבדיקות כמקובל, נתנו לו עוד נוזלים בעירוי ואמרו לנו שנישאר בינתיים עד שהעירוי יסתיים. בינתיים, ג' היה צריך להתפנות מידי פעם, אני לוקחת אותו לשירותים ואני שמה לב שמשהו לא תקין בהליכה שלו - הוא הולך עקום ממש, הגוף שלו לא יציב והוא ממש צריך שאחזיק אותו.
תשע בבוקר, והנשימות הקולניות עדיין בעינן עומדות. קראתי לרופאה (סגנית מנהלת חדר-המיון) שתאזין. בתחילה לא התייחסה ממש ואמרה רק שנבדוק סיטורציה (רמת חמצן) שנכנסת לגוף. הסיטורציה היתה תקינה. היא המשיכה הלאה ליתר החולים ואני התעקשתי שתבוא לבדוק שוב ולהאזין לנשימות. פתאום, הפנים שלה הרצינו והיא קראה לכמה אחיות שיחברו אותו לעוד כל מיני ניטורים כמו דופק, לחץ דם וכו', אבל באופן קבוע. בינתיים אני שומעת אותה מרימה טלפונים ומתחילה להזעיק את הנוירולוגית ואת מנהל מח' טיפול נמרץ, ועוד כל מיני רופאים בכירים/. לא הבנתי מה קורה. בינתיים הנוירולוגית הגיעה והחלה לבדוק לו רפלקסים, אישונים, צוואר, וכל מיני דברים שלא הבנתי בהתחלה מה הם אומרים. אח"כ היא קראה לי והסבירה שיש חשש לאיזה וירוס באזור המוח. היא ציינה שהרפלקסים שלו לא חוזרים, המבט לא ממוקד, והכל מראה סימפטומים שקשורים למוח.
מנהל מח' טיפול נמרץ בדק גם את הלב וציין שהוא שומע ירידה בתיפקוד שלו. תוך זמן קצר הטיסו אותו לMRI ראש ועמוד שידרה. הוא הורדם והונשם והוכנס לבדיקה. ההמתנה היתה מורטת עצבים. אח"כ ראינו איך מוציאים אותו רדום לגמרי ומחובר לצינור הנשמה - המראה היה זוועה! פעם ראשונה שראיתי מה זה "מונשם", ועוד לילד שלי...
כמובן שלאורך כל הזמן הזה אני ובעלי מתפללים, קוראים תהילים, נותנים צדקות וכל מה שמוכר וידוע שעוזר בעז"ה להינצל מסכנה. רק לאחר שעתיים שטיפלו בו והכינו אותו בפנים נכנסנו למחלקת טיפול נמרץ לפרופסור שקרא לנו להסבר על כל הסערה שהתחוללה: "מצאנו נגעים בגזע המוח ועמוד שידרה צווארי שמצביעים בעצם שיש שם דלקת. המשמעות היא שזה עלול לגרום נזק חלילה למוח, לתיפקוד שלו ולכל מה שהוא אחראי בגוף. בינתיים הנשימה שלו והלב לא עובדים תקין ובגלל זה אנחנו משאירים אותו מורדם ומונשם כדי לעזור לו לנשום טוב ולהכניס חמצן כמו שצריך. בנוסף הוא מקבל כעת תרופה דרך הווריד לחיזוק הלב. אנחנו משערים שכנראה כל זה מה"הרפס" שיש לו בפה וכנראה עבר בדם ופגע במוח. הוא גם מקבל כעת ליתר ביטחון: אנציקלוביר נגד ההרפס, ואנטיביוטיקה על כל מקרה שאולי יש איזה זיהום כלשהוא. הדלקת שישנה במוח, לא בהכרח זיהומית ולכן אנטיביוטיקה לא מחויב שתעזור. שלחנו כמה בדיקות לבדוק סוגי וירוסים שאולי יש לו. אם בסופו של דבר זה רק וירוס אז אין לנו תרופה לזה והגוף אמור פשוט להתמודד לבד, אבל אני חייב לציין שהמצב לא פשוט בכלל. במקרים כאלו היו ילדים שנגרם להם נזקים הפיכים ובלתי הפיכים... תקוו לטוב."
טוב, זה שהיינו בהלם מיותר לציין, אבל לפחות ידענו מה הסיבה לנשימות.
שמונה ימים הוא היה מונשם ומורדם. בימים אלו הספיקו לשלוח המון דגימות למעבדות והכל חזר שלילי. כלומר זה לא הרפס, לא חיידקי, לא זיהומי. אז מה כן? לא היו להם תשובות.
מנהלת המח' הנוירולוגית שהיא באמת אשה עם נשמה ואכפתיות דאגה לו מאד והורתה על מתן סטרואידים במינון המקסימלי כדי לפחות לדכא את הדלקת-בצקת שלא ייהרסו שם תאים עוד ועוד. במקביל היא שינתה כיוון חשיבה ואמרה שייתכן שהיה בגוף איזה זיהום חזק כלשהו, שלא יודעים כעת מהו כי הוא עבר, אבל הגוף התחיל לתקוף את הזיהום הזה עם הנוגדנים שלו, והם עבדו כ"כ חזק עד שהם החלו לתקוף את הגוף בעצמו. זו בעצם התופעה שנקראת: אוטואימוניות, שהגוף תוקף את עצמו ובמקרה הזה הוא פגע בגזע המוח. (היום אני יודעת מה גרם לזה - חיסון הפוליו! חיידקים חיים ומסוכנים זה הזיהום שהיה לו וגרם לתגובה הזו)
בגלל האבחנה של תגובה אוטו-אימיונית היא החלה גם במתן מנות IVIG שזה בעצם נוגדנים אחרים שיחלישו את פעולת הנוגדנים הקיימים וחיזוק נוגדנים אחרים טובים, כלומר, חיזוק המערכת החיסונית בצורה של "בלבול" של הנוגדנים הקיימים שתוקפים את הגוף. מסתבר שהטיפול הזה עזר כי מאז שהחלו בו ג' החל לנשום כמעט לגמרי בכוחות עצמו (עדיין מחובר להנשמה), גם הלב התחזק, והוא החל להראות סימני התעוררות אפילו ללא הפחתת מינון חומרי ההרדמה.
בתום שמונה ימים הפסיקו לו לגמרי את חומרי ההרדמה ואת ההנשמה, וכעת מתחילים בתהליך בדיקה איזה נזקים נגרמו ואיך להמשיך בשיקום. מתברר שהרפלקסים טרם חזרו, אך חלקם החלו להגיב מעט. גילעד לא הצליח עדיין לדבר אבל החל לתקשר איתנו בשפת הידיים, תודה לאל. לאחר יומיים עברנו למחלקה רגילה.
מיום ליום ראינו עוד שיפור ועוד שיפור, ברוך השם. הוא החל לאכול לבד, לבלוע, להשתעל (כן כן גם בזה הוא לא תיפקד בהתחלה ולכן היתה סכנת חנק מהליחה), אך עדיין נשארו דברים שעדיין היו צריכים "תיקון": דיבור, הליכה ויציבות. לא היה ברור האם הבעיות האלו נובעות מעשרה ימים של הנשמה ושכיבה ממושכות או שזה עקב הפגיעה במוח.
עם חלוף הזמן ופיזיותרפיה הוא החל להתחזק ואחרי שבועיים במחלקה הרגילה (סה"כ שלושה וחצי שבועות בשניידר) עברנו לשיקום ילדים בתל השומר (22/10). מאז ועד היום אנחנו שם.
ברור שאין מה להשוות בין המצב ההתחלתי לעכשיו. בשבוע שעבר הוא החל ללכת ללא הליכון וגם הדיבור השתפר מאד, אם כי הדברים הללו לא חזרו לגמרי לעצמם. הבשורה היותר טובה היא שהרפלקסים חזרו לתפקד כמעט במלואם, תודה לאל. אנחנו עדיין בביקורות נוירולוגיות ושיקום אינטנסיבי יומיומי של כל הדברים החשובים: יכולת שכלית/קוגנטיבית, מוטוריקה, יציבה, שיווי משקל ודיבור.
אז איך הגעתי למסקנה שכל זה קשור לפוליו?
ראשית, כל הילדים שלי התקררו באותו זמן, מלבד הבכור שלי שהוא היחדי שלא קיבל את חיסון הפוליו ב-22/8. לכולם גם היה הרפס בפה, חוץ ממנו, למרות שזה וירוס מאד מדבק.
שנית, במחלקה כאן פגשתי עוד שלושה מקרים שסיפרו בדיוק אותם דברים: בתוך שבועות ממתן החיסון הילד שלהם חלה במחלה רגילה כמו חום, כאבי גרון, וכו', ומשם זה המשיך והתפתח לשיתוק חלקי בגוף. לאחד מהם מצאו בבדיקות MRI נגעים בגזע המח בדיוק כמו אלו שהיו לגילעד וכתוצאה מזה חלקו השמאלי של הגוף שותק! לשני מצאו הפרעה במוליך העצבי (סינדרום גיאן-ברה) ולכן הוא לא יכול ללכת. המשפחה של השלישי לא ממש שיתפו אותי אך ציינו שזה כנראה מחיסון הפוליו. כולנו קיבלנו את אותו הסבר: תופעה אוטו-אימיונית. הגוף תקף את עצמו מסיבה לא ידועה כלשהי, וכו'... סיבה לא ידועה, חוץ מזה שארבעתם קיבלו את חיסון הפוליו המוחלש. ואם יש ארבעה מקרים רק במחלקה שלי – כמה עוד מקרים יש בבתי-חולים אחרים?
הבנתי שבעצם משרד הבריאות הריץ אותנו לטיפות חלב לא בשביל לחסן את הילדים שלנו כי הם כבר מחוסנים בחיסון המומת. זה רק בשביל מי שלא חוסן בעבר שהוא לא יידבק. אבל מה עם תופעות הלוואי? אף אחד לא סיפר לי בטיפת-חלב על משהו שמתקרב למושג "פגיעה נוירולוגית"!
אני רוצה להצהיר בריש גלי: הלכתי בעיניים עצומות אחרי משרד הבריאות. חיסנתי את כל ילדיי בכל החיסונים שמשרד הבריאות ממליץ, לפי הסדר. לא פספסתי אף חיסון. אבל את הבן הרביעי שלי, שאמור לקבל עכשיו חיסונים של גיל שנה לא אחסן ואשמור על המוח שלו מפני רעלים שעלולים להרוס אותו.
אני לא קשורה לאף עמותה, אף גורם או גוף כלשהוא, אני גם לא קיצונית ולא נגד המימסד, אני מאמינה ויודעת שהמון פעמים הרפואה הקונבנציונלית הצילה חיים ואני מאמינה בשילוב הרפואה הזו עם אורח חיים בריא כמו תזונה נכונה וספורט אבל החלטתי לכתוב את כל זה רק כדי שלא תפגעו, כמוני..
י.כ. מאזור המרכז
