ענת לבקוביץ - בית להיקשרות וצמיחה מאהבה

28/04/2025

איך עוזרים לקטנטנים להתמודד עם הצפירה ביום הזיכרון?
(פוסט המשך)

יום הזיכרון ככ קשה עכשיו
נדמה כאילו יותר מתמיד
קשה ככ לנו המבוגרים.. ומה עם הילדים?

חוץ מכל הכובד של התכנסות והזיכרון, יש את הצפירה –
רגע אחד ממוקד וחזק, מבהיל ומציף.
לא תמיד ולא לכולם
אבל להרבה ילדים כן.
קולות חזקים בכלל, קולות חזקים רוויים ברגש בפרט.

הכנה רגישה יכולה לעזור ולתמוך מאד:

💛 לספר בפשטות: להסביר שביום הזיכרון אנחנו עוצרים לרגע לזכור אנשים יקרים, ועוד מעט יישמע קול חזק. להדגיש: "אנחנו נהיה יחד, ואני פה לשמור עליך."
💛 להתנסות במשחקיות: אפשר לתרגל יחד "קול צפירה" (ווווווו) ולעשות משחק קטן של עצירה וחיבוק. זה עוזר לפרק מתח ולהפוך את הרגע למוכר יותר.
💛 להישאר קרובים: בזמן הצפירה – להציע חיבוק, יד או פשוט נוכחות רגועה.
לומר בשקט: "אנחנו עוצרים עכשיו יחד, אני פה איתך."
💛 לתת מקום לכל תגובה: יש ילדים שיצמדו אלינו, אחרים יצחקו צחוק לא נשלט, יש כאלה שישתוללו או יתעלמו – וכל תגובה כזו היא טבעית. אנחנו פשוט ממשיכים להישאר קרובים ונוכחים.
💛 לתת מקום לעיבוד: אחרי שהצפירה נגמרת, להיות זמינים לשאלות או לשיחה אם הילד יזדקק לכך, מבלי להעמיס הסברים שלא מתאימים לגילו.

ביום שמזמין זיכרון וכאב, הנוכחות הרכה שלנו יכולה להפוך את הרגע גם לרגע של חיבור וביטחון.

28/04/2025

ימי הזיכרון בשביל ילדים קטנים

היום הזה שקט יותר
כבד יותר
ילדים מרגישים.
אל תחשבו שלא..
הם קולטים
זה באוויר
במבטים
בגוף שלנו שמחזיק כאב
הם יודעים גם אם לא אומרים להם את זה

זה יכול להיות ממש מפחיד לילד קטן
השתיקה
הניסיון להסתיר
זה משאיר אותו לבד

דווקא בימים כאלה – הילדים נושאים אלינו עיניים
כדי לבדוק
איך עומדים בזה? מה שלום היציבות שלנו?
התשובה לזה משפיעה עליהם ככ
על הבטחון בעולם
על הבטחון בהמשכיות
על הבטחון שמותר וצריך להמשיך לחיות

הם לא צריכים אותנו מדחיקים
אבל גם לא יכולים לשאת את האפשרות שנשבר

עד כמה שניתן
תשמרו על עצמכם
מרגישים אבל מווסתים, אסופים.
לפחות כשאתם לידם.
כדי לא להעמיס, כדי לשמור עליהם במרחק בטוח
לתווך – ברכות, לא צריך הרבה מילים
להיות עצובים – אמיתיים אבל יציבים.

אפשר לומר:
“היום זה יום שבו אנחנו זוכרים את מי שכבר לא איתנו.
זה עצוב,
זה בסדר להרגיש את זה"
כמה זה מקל ומשחרר כשאומרים את זה.
להם וגם לנו
זה מהדהד פנימה.

הילדים לא צריכים לדעת הכול.
את הפוקוס תשימו על מה שנשאר, על מה שממשיך,
היום ומחר וגם אחרי..
והכי חשוב- שאתם איתם.

בימים כאלה, המבוגר לא רק מתווך – הוא עוגן.
בזכות זה הילד יכול לנשום.

19/03/2025

תמיד שואלים אותי על גבולות בגישה ההיקשרותית.
כאילו יש כאן סתירה.
אז לא.
אבל אחרת.
לא רכרוכי, לא מתחנן
לא תקיף ומנוכר.
יש דרך, שהיא דרך המלך
דרך שמשלבת עזות ורכות
שבהירה וחד משמעית
מתוך שמיטיבה
ביחד עם הבנה שהכוונה ומגבלה מעוררת קושי והתנגדות.
זה טבעי
זה לא "לא בסדר" להרגיש כך
נחמה מאד עוזרת
היא אפילו מחזקת את היכולת של הילד לגדול ולהסתגל לצעד החדש שנדרש לעשות.

18/03/2025

מוקדש לאמהות מילואימניקיות, אבל לא רק. 5️⃣

הדרך הכי טובה לגרום לילד להקשיב לך היא ממש הפוכה ממה שנדמה!

במקום לנסות לשכנע, להסביר או לדרוש – תתחברי אליו קודם.
תוודאי שהוא איתך.
זה פשוט:
תתכופפי אליו, תפגשי את המבט שלו, את החיוך ותשימי לב אם הוא איתך.
אם הוא נענה להזמנה שלך, אם קורה מפגש ביניכם.

הקשבה אמנם עוברת דרך האוזניים אבל האמת היא שכדי לקבל אותה צריך לפנות ללב.
תנועת הנפש כאן היא מפגש שיש בו כבוד למרחב של כל אחד מכם ויש בו נתינה.

אם לא דאגת לאסוף אותו אלייך כך, רוב הסיכויים שהוא לא יקשיב לך.

אם הילד שלך רחוק לך, גם את רחוקה לו.
כדי לעורר אותו אלייך את צריכה להיכנס בעדינות.
כשאתם רחוקים, זה מחליש אותך ואותו
וכידוע, מן המקום שבו אנו רחוקים
צומחים קוצים

ילד מקשיב למי שהוא מרגיש קרוב אליו
למי שנותן לו תחושת ביטחון גם כשהכול סביב משתנה.
כשאת מחזירה אותו לחיבור איתך, את לא צריכה להילחם על ההקשבה שלו – היא באה מעצמה.

דווקא עכשיו, כשהלב שלו מתגעגע ומתמודד עם חוסר ודאות, הקשר איתך הוא העוגן הכי חזק שיש לו.
הוא רוצה להישאר קרוב ולהקשיב
זה יקרה אם הוא ירגיש שאת בעדו, שאת איתו ובשבילו.

17/03/2025

קרה לך שניסית שוב ושוב לגרום לילד שלך לשתף פעולה – דיברת איתו, הסברת לו, ביקשת יפה… וזה פשוט לא עבד?

אם כן, את ממש לא לבד.
למה זה קורה?

האוטומט של רובנו הוא לנסות לגרום לילדים להקשיב, עי זה שמתמקדים במה שנראה על פני השטח –
ואז נותנים חיזוקים
עסוקים בלהציב גבולות
או בלהסביר שוב ושוב

האמת היא שזאת דרך להתמודד עם הסימפטומים, כלומר עם ההתנהגות הנראית לעין
אבל לא עם המקור לה
ובעצם כך מפספסים את מה שמניע את אותה התנהגות

ההתנהגות מונעת מרגש
היא ביטוי של הפנים
הנסיון לשנות אותה לוקח את תשומת הלב למקום הלא נכון
היא כמו לטפל בענפים ולהתעלם מהשורשים

מחשבה רווחת היא שאם ילד לא מקשיב, זה אומר שהוא עקשן או לא מחונך
או שאנחנו הורים לא מספיק סמכותיים.

האמת היא שהדרך לשנות ברוב המקרים מתחילה בנו ההורים
בפרשנות שלנו את הילד
בהקשבה פנימה

הנה כמה שאלות שמכוונות את הלב והמבט, שיכולות לעזור:
למה הילד שלי לא מקשיב? למה הוא מתנגד?
האם זה היה כך כל הזמן? נסו לזהות נקודת זמן שבה זה התחיל/התעצם.
האם יש רגעים שזה לא קורה? מתי?

ההסכמה להעביר את המוקד אלינו ההורים ולהתבונן על הילד שלנו עם החיפוש אחר מה שמפריע וקשה לו, מעוררת אותנו להגיב אחרת.
כי גם ההתנהגות/תגובות שלנו מונעת מאיך אנחנו מרגישים
והחיפוש הזה מעורר בנו רכות וחמלה וסקרנות אמיתית להבין מה שלומו.

מה שלומו = איך הוא מתנהג.

זאת אמת גדולה, שמשום מה מוסתרת מאד
המון מאבקי כוח יש סביב התנהגויות
המחירים של זה הם קשים מאד
גם אם ההתנהגות "מתיישרת"
כי גם אם יש ניתוק מהמקור זה לא מעלים אותו
זה אולי מרדים אותו לתקופה
זה אולי מכבה משהו בפנים שרוצה לצאת
ולפעמים זה פשוט יוצא בזמן אחר ובדרכים אחרות

עוד על המחירים אכתוב בפוסט נפרד.

בינתיים, מי שרוצה עוד פרטים על הדרך איך להבין את הילד שלכם באמת, אפשר להשאיר לי הודעה ואחזור אליכם.

#הדרכתהורים #הדרכתגננות

13/03/2025

אין אין אין על ד"ר ניופלד!!
כמה חוכמה, ישר לתוך הלב ❤️
התורה כולה(כמעט)על רגל אחת

We are so dazzled by our children's outbursts and provocative behaviour that we don't see that they're struggling; that they're in over their heads. The attacking energy isn't draining, and it needs to drain. What our kids are really in need of are soft enough hearts, so that the futility of the situation can sink in, and a safe place to cry.

11/03/2025

מוקדש לאמהות מילואימניקיות, אבל לא רק.4️⃣.

✨ הפעם הפוקוס הוא פנימה, עלייך.
מה קורה כשאת מאבדת את זה?
מה קורה כשאת נחלשת?
ואיך את יכולה לגשר על זה כדי לא להשאיר אותם לבד?*✨

את מחזיקה כל כך הרבה עכשיו –
הבית, הילדים, הדאגות, והלב שנמצא גם כאן וגם שם –
זה קורה וזה אנושי וככ טבעי שיהיו גם רגעים של היחלשות
רגעים של הצפה ומותשות.

ברור שהראשונים לחוש בזה אלה ילדייך
לפעמים עוד לפני שאנחנו שמות לב למה שקורה לנו הם כבר מגיבים לזה,
מכירות את זה?

כמעט לכל אחת מאיתנו יש ילד אחד מיוחד, זה שמרגיש יותר
זה שהרגישות שלו אלייך היא במו חיישן
והוא כמו מראה שמשקפת לי את עצמי
הוא מיד מגיב ו"מתנהג" את המצוקה שלו
זה מחריף את המצוקה שלך
ואז נהיה כדור שלג הולך וגדל של התנגשות😰

כי הוא, כמו גם ילדייך האחרים, צריכים אותך.
כשאת נחלשת זה מפחיד אותם עד העצם

איך להחזיק אותם, גם כשלך רועד מבפנים?

הנה כמה רעיונות קטנים שיכולים לחולל שינוי גדול:

🤗 הרבה מגע והזמנה לקירבה פיזית – כל הזמן, ובעיקר כשקשה.
זה משפיע מהרמה הפיזיולוגית כי גורם להפרשה של האוקסיטוצין שהוא הורמון האהבה המרגיע ונותן תחושת בטחון, וחוסם הורמוני סטרס. וזה נפלא כי עובד לשני הצדדים, כלומר גם עלייך!

💬 מילים שמגשרות היחלשות ומרגיעות – אמא קצת עייפה/ מעוצבנת/ מתוסכלת עכשיו, אני נכנסת לכמה רגעים לחדר לטפל בעצמי. תכף אחזור אלייך ונכין ביחד ארוחת ערב.
עצם האמירה נותנת מקום ומאווררת את העומס הרגשי, בד בבד היא מעבירה מסר של אחריות ובטחון שאת לא נוטשת (רגשית), שאת מטפלת בעצמך ותכף תחזרי. זה לא עליהם לשמח/לרצות אותך.

🌿 עוגנים של שגרה – חיבוק בוקר לפני התארגנות, טקס לפני השינה.
הילדים זקוקים לרצף מוכר וידוע שהם מתמצאים בו, זה מקל עליהם "לזרום" איתנו.

🫂 תמיכה עבורך – לא מהם – הילדים לא יכולים להיות הכתף שלך, זה מפחיד מידי.
תני לעצמך מקום לפרוק את הקושי, את העומס שמצטבר אצלך – חברה, אחות או מישהו אחר שיכול להיות שם בשבילך.
השחרור יכול לבוא גם דרך ריקוד, מוזיקה, מדיטציה או כל דרך שתאפשר לך גישה לרגשות שלך.

זה בעיני אחד החשובים! כי האלטרנטיבה היא שהרגשות שנתקעו בסבך הפנימי, הופכים להיות רעילים ומשפריצים ללא שליטה בעצבנות ופוגעים ביחסים.

הקשר איתך הוא בסיס הקיום והבטחון בעולם, הוא המרחב המגן גם כשהרוחות בפנים נושבות חזק.
זאת אחריות גדולה.
האחריות הזאת מתחילה בצורך לדאוג לעצמך.

לעומס יש נטייה לצבוע את הכל.
אבל הוא לא כל האמת.
האמת לאמיתה היא האהבה שלך והרצון שלך להעניק להם חום ואהבה ובטחון.

דרך טובה להצליח בזה היא לקחת לך רגע של התכווננות כל יום לפני שאת פוגשת אותם, תעצרי לטפל בעצמך, ואח"כ גם להיזכר ולהתגעגע.
יש בזה המון עוצמה בלעורר את הלב להרגיש ולצפות ולהתרגש לקראתם
ואפילו אם אחרי זה שוב קשה, הרגש שעולה שם במפגש הוא ככ יקר
אל תוותרו עליו💛

09/03/2025

למה ילדים צעירים בוכים בפורים?

הכל כבר בהכנות לפורים. ככ רוצים לשמוח. לשכוח ולשמוח. לזכור ולשמוח. להרגיש חיים ולהתפלל לטוב.
מכינים תחפושות למבוגרים ולילדים, נהנים מהשעשוע שהחג הזה מאפשר, לגלות חלקים נסתרים, להיות לרגע "לא אני", להיות לרגע במציאות אחרת.

אז למה ילדים צעירים בוכים בפורים?
אני מצטרפת לשאלתה של מורתי מלכה האס ז"ל,
ומוסיפה עליה: למה הם כועסים? מתנגדים? לא משתפים פעולה..
מה קורה להם בתוך כל ההתרגשות הזאת??
הם רוצים ואנחנו קונים או מכינים ואז בעצם לא.. ולהחליף למשהו אחר. וקשה להם להחליט ולא נוח להם והתסכול עולה. שלהם וגם שלנו.

למה זה קורה?

בשביל ילדים צעירים, שתפיסת המציאות עדיין לא מגובשת אצלם, חג פורים עלול לעורר הרבה בהלה. כל הסביבה משתנה (כי מחופשת), המבוגרים, הילדים, הגן, הרחוב... הכל לובש חג.
והם - אבודים.
לאן נעלמה המציאות המוכרת? היא תחזור? מה "כללי המשחק" עכשיו?
ומי שומר עליי בתוך כל התוהו הזה??

עולם הילדים הוא עולם המשחק, אצלם כל השנה יש זרימה חופשית בין המציאות לעולמות הדמיון והם נעים בהם בהנאה. כל השנה הם מתחפשים, נכנסים ויוצאים מעורם של דמויות שונות, תפקידים וכל דבר שהם רוצים בו.
כי במשחק ה כ ל אפשרי!
אבל כדי שזה יקרה הם צריכים להרגיש מאד בטוחים.
הם צוללים לעולמות של דמיון כשיש יבשה יציבה ובטוחה לחזור אליה.
רק כך הנפש הרכה משתחררת להתמסר לחלום.

איך נחגוג ביחד את פורים בהנאה?

1. נשמור על המוכר – לא לשנות זהות לגמרי (עדיף להימנע ממסיכות, מאיפור מוגזם), כדי שלא ירגיש שנעלמתם לו, כך גם בקישוט הגן/הבית. רצוי לשזור את אביזרי החג בצורה עדינה כך שהילד יוכל לזהות אתכם ולהתמצא בסביבת החיים שלו.

2. לא להפתיע! זה מעורר בהלה שעשויה להתפרץ בבכי או בהתנהגויות לא רצויות.
עדיף להתחפש ליד הילדים, לקשט ביחד איתם.

3. שימרו על קירבה אליכם, במיוחד בזמני התקהלות הומים ורועשים, ספקו תחושת בטחון והגנה.

4. הפחיתו לחץ בכל מה שקשור לתחפושת. הילדים הצעירים לא יכולים עדיין לתכנן קדימה והם מאד הפכפכים, לכן מה שרצו אתמול לא בהכרח ירצו בו מחר. העיקר העיקר שיהיה להם נוח!

5. זיכרו: התחפושת היא לבוש חיצוני לרצון פנימי של הילד. חשוב שהוא יוכל לנוע בה בנוחות ולשחק. לא צריך לעסוק יותר מידי במראה החיצוני שלה, כל דבר יכול להיות כל דבר.
תנו להם זמן לשחק ולדמיין, בפורים וגם אחרי החג.

6. הימנעו מהשוואות ותחרויות. זה עיסוק חיצוני שמפר את המנוחה הריגשית שילד זקוק לה כדי לשחק, לדמיין וליצור.

ויותר מהכל והכי חשוב שנהיה שם עבורם לחבק את הבהלה והתסכול כשמתעוררים וליצור הזמנה נדיבה עבורם לקירבה, חום ובטחון.

05/03/2025

מוקדש לאמהות מילואימניקיות, אבל לא רק. 3️⃣.

איך לתת בטחון לילד כשאבא במילואים?
או: איך לגשר על פני הפרידה הארוכה מאבא?

לקראת היציאה הבאה למילואים, או שאתם כבר בתוכה, מומלץ מאד להכין "גשרים של אהבה"
כאלה שילוו את הילד שלכם בתקופה הזאת, ויתמכו את החיבור שלו לאבא על אף שהוא פיזית לא בבית.

הנה כמה פרקטיקות היקשרותיות פשוטות שיכולות לחולל שינוי עצום :

💌 הודעות מוקלטות – הקלטות קצרות של "בוקר טוב" או "לילה טוב" עם שיר אהוב או סיפור לפני השינה בקולו של אבא. (אפשר להכין הרבה הקלטות מראש וכל יום להשמיע אחת)

🔑 חפץ אישי – חולצה עם הריח של אבא, מחזיק מפתחות עם תמונה שלהם ביחד שהוא "משאיר "לשמור לו", או מכתב קטן לכל יום.

📸 תמונות וסרטונים – אלבום קטן עם תמונות משותפות או סרטון כיפי שמזכיר כמה אבא אוהב אותו.

📦 קופסת הפתעות – פתקי אהבה עם חידות או משימות משחקיות כמו חיבוק לאמא, קפיצה על רגל אחת למקלחת.. בהתאם לגיל הילד. הפתקים נועדו לייצר מפגש על בסיס יומיומי.

🔗שגרה מחברת – אם אפשר, שיחת טלפון או הודעה קולית בזמנים קבועים כדי לתת תחושת רצף וביטחון.

הדגש הוא על יצירת תחושת חיבור והמשכיות – שהאהבה של אבא לא הולכת לשום מקום, גם כשהוא רחוק🩵

עוד רעיונות יתקבלו בברכה, מה לא תזכו את הרבות?😊

03/03/2025

מוקדש לאמהות מילואימניקיות, אבל לא רק. 2️⃣.

דווקא עכשיו כשהכי את קצרה ובלי כוחות, הוא כזה דביקי..
אפילו לשירותים את לא מצליחה להיכנס בשקט, ומקלחת בכלל..
שוב המציאות מתערערת, שוב הוא ככ זקוק לך.

חוויית הפרידה מאבא ככ מטלטלת, ככ מאיימת, גם אצל מי שלא רואים עליו.
איך אפשר לדעת?
אפשר לראות שהרגשות שלו מניעים אותו, כמעט באובססיביות, להחזיר בטחון באופן הכי ראשוני, הכי קרוב ובכל מחיר.
זה ה"דביקי".

פרקטיקה קלה ופשוטה לתפעול, שתאפשר לכן נשימה בד בבד לחוויה של חיבור ומתן תחושת בטחון שאתם כאן, ושלא תשאירו אותם לבד.
זה נקרא: בניית גשרים.
זאת פרטיקה שמקלה מאד על הילד ברגעי פרידה, ולכן חשוב שתכירו אותה.
היא מתחלקת ל -2:

1. גשר בין נקודת החיבור בהווה לנקודת המפגש הבאה שלכם, שמעבירה את הפוקוס מהפרידה אל הכיף שיהיה ושתעשו כשתפגשו.
אם זה פרידה בגן אפשר להכניס התרגשות מהכיף שיהיה כשתפגשו .
זה יכול להיות: נצא לפקניק בגינה, נכין עוגיות.. וזה יכול להיות בהכי פשוט: אני אכין לך מלא נשיקות וחיבוקים ואמלא אותך בכולם כשנפגש כמה אני מחכה לזה כבר..
וגם בתוך הבית, כשאת צריכה להתרחק, תשימי לב שהוא מתוח עכשיו וזה מקפיץ אותו, אז תהיי שם לפניו ותגשרי: אני מכינה לי קפה ותכף חוזרת לראות מה המשכת לצייר, אני ככ סקרנית..

2. הגשר השני מדגיש את מה שנשאר אותו הדבר, את מה שלא משתנה בעקבות הפרידה.
למשל, גם עכשיו כשאבא במילואים, כל לילה אני אמשיך ללות אותך לשינה עם הסיפור והשירים שאת אוהבת.

חשוב מאד למצוא דרכים לגשר על הפרידות שהן חלק מהחיים של ילד ולתת לילד הרגשה שאנחנו איתו במסע הזה, שהוא לא לבד.

יש מלא מלא דוגמאות לגשרים.
שתפו בגשרים שלכן, זה יתמוך בכולנו..
לפעמים צריך אותם ארוכים ולפעמים קצרים זה מספיק כדי להרגיש ביחד, למרות שלבד.