24/01/2026
אני לא גורו בעניני דפוסי אישיות,
אנשים ותקשורת,
אבל בשבוע האחרון יצא לי לכתוב
את הטקסט הבא לעצמי,
והנחתי שבטוח יש כאן מישהו שזה יוכל
לסדר גם לו/ה את המחשבות.
אז זה שלי. אבל לא בהכרח שזה קשור למסע שלכם 🩷
* * *
נרקיסיזם, במבט חיצוני,
לא מרגיש תמיד כמו אגו גדול.
יותר כמו קשר לא פשוט עם אמת רגשית.
לא אמת של: נכון או לא נכון,
אלא אמת של: ״מה נכון שיראו״
יש שם הרבה עריכה של המציאות
מה להדגיש, מה להסתיר,
איזה רגש עובר,
ואיזה עדיף שלא.
זה לא תמיד שקר.
לפעמים זה פשוט פחד.
מהרגע שאין שליטה על הסיפור,
משהו נהיה מאיים.
וזה מופיע גם בקשר עצמו.
אלה אנשים שבהתחלה יעריכו אותך מאוד.
יגנו עלייך, יגביהו אותך,
תצאי ממפגש בתחושה של חיבור חזק
ולא תביני למה הגוף עייף. נורא!
בלי לשים לב,
את מתחילה לחשב מסלול מולם.
לשקול מילים,
לכוון תגובות,
לבדוק איפה את עומדת ביחס אליהם.
לאט לאט יוסבר לך למה הדרך
שלהם נכונה יותר.
למה את רואה חלקי.
למה את טועה,
גם כשאת מרגישה שמשהו בך יודע אחרת.
לא מתוך רוע
פשוט מתוך צורך לשמור על התמונה יציבה.
וכך נוצר פער שקט אבל מתמשך
בין מה שקורה באמת
לבין מה שמותר שיקרה בקשר.
ובתוך הפער הזה,
קשרים מתקשים להעמיק.
כי עומק דורש ויתור על שליטה. על בימוי של המציאות.
מה שמעניין הוא שזה לא תמיד רצון להיות במרכז.
לפעמים זה רק לא לאבד שליטה על התמונה.
שהכול יישאר מסודר, ברור, מוחזק
גם אם בפנים כבר יש סדק.
גם אם המחיר הוא הקשבה, קרבה, או אמת.
ובאופן אישי,
זה לימד אותי לשים לב
לתחושה שנשארת אחרי מפגש.
לפער בין חיבור שנראה טוב
לבין קשר שמרגיש מתוחזק.
זה לימד אותי להקשיב פחות להסברים,
ויותר לגוף.
ולבחור, בזהירות אבל בנחישות,
במקומות שלא מבקשים ממני להתכווץ
כדי שמישהו אחר יישאר שלם.
