דר' נאוה יואלי בליי - פסיכולוגית קלינית

27/05/2022

לנוער של ימינו (במקומות מסויימים) יש את האפשרות להגדיר לעצמם את המגדר שלהם. הרוב הגדול הם סיסג'נדר, מזדהים עם המין איתו נולדו. חלק אחר יודעים בוודאות שהם טרנס ולמזלם הגדול יש יותר קבלה של זה והם יכולים לעשות את המעבר עם הרבה יותר קבלה של הסביבה. חלק נמצאים על הספקטרום של קוויר/בינארי וכ"ו ואיזה יופי שיש את האפשרויות האלה למי שבעבר לא היה דרך לזהות ולהגדיר את עצמם. *מיעוטם* מתלבטים ומתנסים, נעים בין ההגדרות ומשנים את דעתם. וזה גם יופי.
יש שקוראים לזה טרנד או לחץ חברתי, בעיני זאת פשוט האפשרות שלא הייתה בעבר לזהות ולהגדיר עוד חלק מהזהות העצמית, וזה בדיוק מה שאמורים לעשות בגיל ההתבגרות.
ההתלבטות וההתנסות בקרב אלה שזה מה שהם עושים, לא פוגעת באף אחד, לא בהם ובטח שלא בסביבה שלהם. להיפך זה מאפשר לפתח אמפתיה, גמישות מחשבתית, הכרות עם זויות מבט שונות ועוד.
אז אם אתם.ן מכירים.ות מתבגרים (ילדים או מבוגרים) שמזדהים באופן שאינו תואם את התפיסה שלכם את המין שלהם, הניחו להם להיות מי שהם, כבדו את הבחירה שלהם, תשתמשו בכינויים שמתאימים להם, וגם אם הם ישנו את דעתם בהמשך, לא קרה כלום.

23/12/2021

היום באחד הטיפולים שלי הייתה לי תובנה לגבי הורים וילדים.
בכל אחד.ת מאיתנו יש חלקים יפים וחלקים מכוערים (במינונים שונים אצל כל אחד.ת כמובן). היחידים שרואים ופוגשים את כל החלקים שלנו הם בני.ות הזוג והילדים שלנו. אפילו אם אנחנו אנשים מאד טובים, באמת ובעיני הסביבה, הילדים שלנו יחוו את ה"רוע" שלנו ואת הפוגענות שלנו (בנוסף כמובן לטוב ולמיטיב שלנו).
זה בסדר, רובנו שרדנו את זה ורוב הילדים שלנו ישרדו את זה, אבל ההבנה הזאת גורמת לי לחשוב קצת אחרת על הקשיים האינהרנטים בין הורים לילדים (וגם בין בני זוג) אפילו במשפחות "הכי טובות".

12/12/2021

אני כותבת את הפוסט הזה כאמא למתבגרים וכפסיכולוגית שעובדת עם מתבגרים.
הציפיות שלנו מהמתבגרים שלנו, בעיקר באוכלוסיות החזקות, הן מוגזמות מאד ופוגעות באיכות החיים שלהם ושלנו ובבריאות הנפשית.
כשאנחנו היינו בתיכון (לפני 20-30 שנה) החזקים התלמידים למדו עד 14+- בחטיבה, ובתיכון אולי יום, יומיים עד 15-16. עשינו בגרות 5 יחידות בכמה מקצועות, שיחקנו איזה ספורט או היינו בתנועה, אולי שניהם.
הילדים שלנו כיום, מהחטיבה לומדים עד 15 ביום קצר, כל אחד צריך להיות בעתודה כלשהי ולהצטיין בה (רצוי מדעים ומחשבים), זה כבר לא מספיק להוציא בגרות, צריך גם להתחיל ללמוד לתואר ראשון בתיכון. וכמובן שבמקביל להדריך בתנועה, לשחק ספורט ולמצוא גם זמן להתנדב על הדרך.
ברור שלא כולם עושים את זה, אבל הסטנדרט כל הזמן עולה ותחושת הערך של מי שלא עומד בזה יורדת, כמו גם הפערים בין מי שבכלל יש להם את התנאים לזה לבין מי שלא.
פנאי ומנוחה הם מילים גסות, שחיתות מוסרית ממש.
כל אחד.ת שואפים להיות סטיב ג'ובס או אילון מאסק הבא ופחות מזה זה כשלון. לעבוד בעבודה טובה שאוהבים לא שווה בכלל.
אנחנו המבוגרים של היום עובדים בסטנדרטים מוגזמים של שעות וזמינות וציפיות מעצמנו אבל המסר לדור הבא הרבה יותר גרוע וגובה מחיר נפשי גבוהה.

06/12/2020

השבוע ילדי חטיבת הביניים והתיכון חוזרים ללימודים פרונטליים (עד הסגר הבא). דובר הרבה על החשיבות של החזרה הזאת ורוב ההורים, המורים, אנשי המקצוע ואפילו הנערות.ים עצמם שמחים ומברכים על זה. אבל...
אל תצפו שזה יהיה רק טוב וקל. הרבה מהילדים שלנו יתקשו השבוע עם החזרה. הם התרגלו לשעות אחרות, לקצב אחר, ולהתנהלות חברתית אחרת.
השבוע הם יצטרכו לבחור בגדים ולא רק פיג'מה, להראות את עצמם ולא רק פנים (או משבצת שחורה), להתמודד עם 15+ חברים בו זמנית, למצוא את עצמם מחדש במארג החברתי הקשה והמורכב של בני גילם. חלקם חוששים ולחוצים מזה, חלקם יחליקו חזרה לנורמליות כמו דגים למים. אבל יהיו גם כאלה שיהיה להם קשה, כאלה שלא ימצאו את עצמם. למרות שהשינוי הזה הוא לטובה, תהיו סבלניים ורגישים גם למי שזה קשה להם.

19/11/2020

דיכאון והתייבשות:

לאחרונה התחלתי להשתמש במטפורה של התייבשות בהקשר לדיכאון. למה הכוונה, אחת התופעות במצב של התייבשות היא שהגוף שמאד זקוק למים דוחה אותם. האדם שהתייבש לא מרגיש רצון לשתות ולפעמים גם מקיא כשהוא שותה.
באופן דומה, במצב של דיכאון, אחד מהדברים המרפאים לנפש זה להיות פעילים ובמיוחד להיות באינטראקציה עם אנשים אחרים (בניגוד להתייבשות ומים זה לבד לא מספיק להרפא מהדיכאון), אבל כאשר נמצאים בדיכאון (גם כשהוא לא קליני), לעיתים קרובות ממש אין חשק ורצון להיות פעילים ולפגוש אנשים וזה מרגיש קשה עד בלתי אפשרי. כמו שבהתייבשות צריך להתעקש לשתות מים (או לקבל אינפוזיה), כך בדיכאון לעיתים צריך להתעקש על לצאת מההתכנסות פנימה ולפגוש אנשים. וכשאי אפשר לעשות את זה בכוחות עצמיים, כי הנפש כבר בהתנגדות גדולה מדי, זה הזמן לקבל עזרה חיצונית שתתעקש גם על זה (כמו אינפוזיה).

12/04/2020

כמה מחשבות על ילדים ומה שעובר עליהם בימי הקורונה. אני מתייחסת כאן לילדים בבתים מיטיבים שאין בהם אלימות ופגיעות.

שעמום - יש את השעמום הפשוט של "אין לי מה לעשות". ברוב הבתים אני מניחה שהוא נפתר על ידי הרבה יותר זמן מסכים, פעילויות משפחתיות וכאלה. אבל יש את השעמום העמוק יותר. הילדים שלנו רגילים לימים מלאים אתגרים מחשבתיים וחברתיים בבית הספר ואחר כך פעילויות מעניינות וחברתיות של חוגים ומפגשים בין אישיים. הם רגילים להיות באינטראקציה עם 30+ אנשים ביום. שום דבר שנצליח לייצר להם בבית לא יהיה דומה לזה.

בדידות - המון מהיחד החברתי של הילדים הוא לא מכוון, הוא פשוט קורה מפאת מצבי החיים שלהם והוא כולל הרבה יותר מהחברים הקרובים שהם אולי מתקשרים איתם עכשיו בטלפון ובזום. ילדים (ובעיקר בנים) נוטים גם להיות לא כל כך מוצלחים בתקשורת וירטואלית, חוץ מאשר סביב משחקי מחשב.

חרדה - כל המצב הזה מעורר חרדה, לאו דווקא חרדה לחלות בקורונה, יותר חרדה מכך שהעולם שברירי כל כך, החיים יכולים להתהפך ברגע ואף אחד לא יודע להגיד מה יקרה הלאה מפה. במצב הזה ילדים מפתחים כל מיני חרדות ומי שיש להם כבר חרדות זה מאד מתגבר.

אז מה זה אומר מבחינתנו המבוגרים?

קודם כל הרבה סבלנות והרבה אהבה ותמיכה.
כולנו במתח אז עכשיו זה לא הזמן להתעקש על דברים פחות חשובים. לא נוותר על חינוך לגמרי אבל שווה להתגמש.

ילדים מביעים את התחושות הקשות שלהם בכל מיני דרכים ולא תמיד נבין את ההקשר, אבל כדאי בימים אלה להניח שיש סיבה טובה מאחורי ההתפרקויות, המריבות הסתמיות, ההתיילדות, ההתבכיינות ושאר ההתנהגויות שבימים כתיקונם נהיה פחות סבלניים איתם.

מוזמנים.ות להגיב, לשאול, לספר איך אצלכם.

11/04/2019

הרבה מדברים על ההשפעה החיובית החיובית שתהיה לפרוייקט בראשית על העניין של ילדינו בלימודי מדעים.

אני חושבת ששיעור לא פחות חשוב הילדים שלנו יכולים ללמוד מהתגובה של צוות הפרוייקט לאחר ההתרסקות. אני בטוחה שבאותו רגע הם חשו כישלון, אכזבה, תסכול, ועצב, אבל הם עמדו מול כולם ודיברו באופטימיות ובהשלמה, והעבירו מסר שהכישלונות הם חלק מהלמידה והעשייה ולא מבטלים אותה.

הלוואי שנצליח ללמד את הילדים שלנו את השיעור הזה.

27/03/2019

אני רוצה לשתף אותכם בשני משחקים שהפכו לאחרונה ללהיט אצלי בקליניקה ואפשר לשחק אותם בכל בית עם הילדים.

1. משחק רגשות ועוצמות:
בוחרים 6 רגשות (לדוגמה: כעס, פחד, עצב, תסכול, שמחה, גאוה, קנאה, עלבון, אהבה, גועל וכ"ו), בוחרים משפט אקראי או אפילו רק מילה. כל אחד בתורו מטיל שתי קוביות מבלי שהמשתתפים האחרים רואים, קוביה אחת מכתיבה את הרגש שמציגים והשנייה את העוצמה של הרגש(אם יש קוביה עם צבעים, כל צבע מיצג רגש, אם שתיהן קוביות מספרים אז כל מספר מיצג רגש). לפי מה שיוצא בקוביות המשתתף.ת אומר.ת את המילה/משפט ברגש ובעוצמה שיוצא ושאר המשתתפים מנחשים את הרגש והעוצמה.
חשוב שהורה ישתתף זה נורא מצחיק את הילדים.

2. משחק לגמישות מחשבתית ומחשבות חיוביות:
צריך שקית של ממתקים קטנים (עדשי שוקולד למשל).
לוקחים ארוע שמלחיץ או מבאס את אחד הילדים (למשל ציון לא טוב במבחן או טיול מתקרב) ומבקשים מהילדים לייצר כמה שיותר מחשבות לגבי הארוע. על כל מחשבה שלילית (אני גרוע במבחנים / יהיה לי קשה ללכת בטיול) מקבלים ממתק אחד.
על כל מחשבה חיובית (במבחן הבא אצליח יותר / אני מאמין שאתגבר על הקושי בהליכה) מקבלים שני עדשים.
המטרה כמובן להשיג כמה שיותר עדשים.

לכו לשחק ולהנות.

27/02/2019

הטור הזה מדבר על טריגרים של נפגעי טראומה.

זהו טור סופר חשוב עבור כל אחת.ד שפוגש.ת נפגעי טראומה מבוגרים וילדים.

כל כך הרבה פעמים ההתנהגויות של הנפגעים לא מובנים לנו ולא הגיוניים לנו ונראים לנו תלושים מהמציאות. אבל כל אחת ואחד נושאים בתוכם מציאות נוספת ועולם חוויות ואסוציאציות אישי ופנימי. ואנחנו חייבים להיות זהירים ורגישים מולם.

ONLIFE.CO.IL

02/02/2019

מסמך חשוב מאד שקולגות שלי כתבו על איך לזהות פגיעה וניצול מיני על ידי מטפל.ת.
מקווה שלא יהיה לאף אחד.ת צורך בו, אבל אם חס וחלילה כן, מקווה שיועיל.

קבוצת פסיכואתיקה: אילת כהן-וידר, אתיה ברנהרט-מגן, דורית גורני, טל לבנה, יעל שביד ונורית ענבר-וייס1,2 טקסט זה נכתב כדי לעזור לנשים וגברים...

30/08/2018

החודש, כדי לעשות את אוגוסט עוד יותר קל ומהנה, הילדים שלי היו חולים, כל אחד בתורו. שום דבר מסוכן או טרגי, בסך הכל וירוסים, יומיים שלושה שהרגישו ממש רע.

כשהילדים שלי חולים אחד הדברים שקשים לי הוא חוסר האונים שלי לעזור להם. אני יכולה לעזור חלקית, לתת אקמול, להכין תה, ללטף ולחבק אותם, אבל תמיד מגיע שלב שכל הדברים האלה לא מספקים. הם מרגישים ממש ממש רע ואני לא מצליחה למנוע או להפסיק את זה. לפעמים הם מרגישים שהם לא יישרדו את המחלה ולעולם לא ירגישו טוב שוב, ומפנים אליי מבט שאעשה משהו. ואני רק יכולה להיות איתם ולהבטיח להם שהם ישרדו והמחלה תעבור.
ובסוף הם באמת מחלימים וימי המחלה נשארים זכרון לא נעים אבל גם מקרב, ובאופן מפתיע, הם אסירי תודה לי (וכמובן גם לאבא שלהם ששותף מלא בעניין) שהיינו איתם בזה ולא מחזיקים נגדנו את אוזלת היד שלנו.

למה אני משתפת בכל זה...

חווית המחלות החודש שימשה עבורי תזכורת ודוגמה טובה לאחת העובדות ההוריות שהן הכי קשות לנו כהורים לקבל. לפעמים אנחנו חסרי אונים מול כאבים של הילדים שלנו והדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא להחזיק להם את היד ולהזכיר להם שהם יעברו את זה. זה נכון לגבי מחלות אבל זה גם נכון לגבי לב שבור, כשלון במבחן, עלבון מחבר/ה, שעור משעמם ועוד ועוד.
זה לא אומר שאנחנו אף פעם לא צריכים לנסות לעזור, אם הילד שלי יהיה חולה במחלה מסוכנת אני אעשה הכל כדי לעזור לו, אבל הרבה מאד פעמים מדובר ב"מחלות" כואבות אבל לא מסוכנת. והן הזדמנות למערכת החיסון להתחזק ולילדים ללמוד שהם חזקים משנדמה להם ויכולים לשרוד כאב ורוב החוויות הכואבות חולפות בסופו של דבר. ושאנחנו ההורים לא תמיד נוכל למנוע או לפתור עבורם את הכאב אבל תמיד נשמח לחבק וללטף כשצריך.

שנת לימודים טובה, פוריה, מצמיחה ובריאה לכולם.