הקול-בראש מיה קדוש

01/03/2026

כותבים לי אנשים שהם עושים נשימות וזה לא עוזר. הם עדין בלחץ!
כשאנחנו בממ"ד, אזעקות ברקע, אי ודאות באוויר מערכת העצבים שלנו לא טועה, היא פועלת כמו שצריך ונכנסת לדריכות. היא עושה את העבודה שלה וטוב שכך.
המערכת הסימפתטית לא אמורה להירגע מיד כשיש איום אמיתי ויש עלינו כזה.
נשימות עמוקות הן כלי מצוין אבל הן לא קסם.
למה זה מרגיש שזה לא עובד?
כי אם בזמן הנשימה המוח ממשיך לסרוק היכן הסכנה עלולה לתפוס אותנו, תהיה אזעקה נוספת? אנחנו עלולים להיפגע?מה קורה בחוץ? אתם יודעים ... כל מה שרץ לכולנו בראש ...הגוף יישאר דרוך.
אז מה כן אפשר לנסות?
עיגון חושי: למצוא 5 דברים שרואים, 4 שנוגעים בהם, 3 ששומעים 1 שמריחים ותחשבו על מספר 2 😊 . הרעיון להחזיר את המוח לכאן ולעכשיו.
כיווץ והרפיה של שרירים :לפרוק אדרנלין פיזית, לא רק דרך אוויר.
משפט מווסת קצר :כרגע אני במרחב מוגן.לחזור עליו בקצב הנשימה.
תנועה קטנה: הליכה במקום, מתיחות, אפילו עדיף עם יש קצת מקום קפיצות עדינות. הגוף צריך לפרוק. חבל קפיצה עושה עבודה נהדרת.
אם יש ילדים, תנו להם תפקיד. כשיש לנו תפקיד מרגישים פחות חוסר אונים.
נשימה כן יכולה לעזור, לפעמים היא צריכה לבוא אחרי שהגוף קיבל איתות שהוא בטוח יחסית.
אם אתן/ם דרוכים/ות, אם הלב דופק מהר, אם קשה להירגע זה לא כי אתם/ן "לא נושמים נכון".
זה כי הגוף שלכם מנסה לשמור עליכם.
זו ביולוגיה
שמרו על עצמכם🙏⚘️

30/01/2026

מי שנכנס לקליניקה יודע שיש "חוקים": המטפל משקף, המטופל משתקף. פשוט, נכון?! זהו שלא.
לפעמים, באמצע סשן , המטופל זורק שאלה או תובנה שגורמת לי להרגיש כאילו מישהו סובב את המראה ב-180 מעלות. פתאום, אני לא רק ה"צופה" אני הנצפת.

זה מרגיש קצת כמו בבתי מלון כשיש שתי מראות אחת מול השנייה ונוצר מסדרון אינסופי:
המטופל רואה את עצמו דרכי. אני רואה את עצמי דרכו ושנינו מנסים לראות את מה שעדיין אף אחד מאיתנו לא מסוגל לראות לבד.

זה הרגע שבו הטיפול הופך מתאוריה למציאות חיה. זה הרגע שבו אני מבינה שאני לא יכולה לבקש מהמטופל להסתכל למציאות בעיניים, אם אני לא מוכנה לעשות את זה בעצמי.

אנשים חושבים שאחריות היא העול של "לתקן" את מה ששבור. אבל בקליניקה, אחריות היא משהו אחר לגמרי: אחריות היא האומץ לא להסיט את המבט מהמראה, גם כשהשתקפות שנשקפת ממנה לא באה לנו טוב בעין.
לקחת אחריות זה לא להגיד "אני אשם", אלא להגיד: אני מוכן לראות. זה נכון למטופל וזה נכון שבעתיים למטפל.

בסוף, המראה הכי טובה היא לא זו שמראה לנו כמה אנחנו מושלמים, אלא זו שמראה לנו שיש לנו עוד לאן לגדול.

מתי בפעם האחרונה מישהו הציב לכם מראה שהפתיעה אתכם? הרווחתי כשיצאתי אתמול מסשן כזה.
(מצרפת תמונה מפרויקט שעשיתי לפני מספר שנים בפוטותרפיה כשלמדתי ...שממש הזכירה לי את זה)

13/01/2026

מדליק וגם מרגיע...

07/12/2025

ומי שרוצה לדעת איך... מוזמן ליצור קשר

Send a message to learn more

02/12/2025

רוצים דרך בטוחה להוריד חרדה? להפסיק לנסות לשלוט במה שאנשים אחרים חושבים עליכם.
אחת התובנות העמוקות שאני פוגשת בקליניקה ובליווי בארגונים, היא כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלשנות אחרים.

לסדר את הדעות שלהם, לתקן את ההתנהגות שלהם, לגרום להם להבין, להעריך, להתיישר.... ( מי לא מכיר ? ).
והנה האמת הפשוטה (והמאוד משחררת):
אנשים יהיו בדיוק מי שהם!
הם יחשבו מה שהם רוצים, ירגישו מה שהם מרגישים ויפעלו בהרגלים שלהם. ממש לא שלכם ונכון שבמקומם הייתם נוהגים אחרת... אך הם זה הם ואתם זה ...

ברגע שאנחנו מפסיקים לנהל “מלחמה” עם העולם שמסביב…
החרדה נרגעת.
כשאנחנו מפסיקים לשאול:
“למה הוא לא מבין?”
“איך היא עדיין כועסת?”
“מה הם חושבים עליי?”
ומתחילים לשאול:
“מה אני צריך עכשיו?”
“איך אני יכול להחזיר את האנרגיה אליי?”
משהו בתוכנו נרגע.
הופך שקט יותר.
נושם.
אתם לא תצליחו לשנות אנשים. אף אחד לא השתנה בכפייה.
אנשים משתנים כשהם מוכנים לזה.
אבל אתם?
אתם כן יכולים לבחור את השינוי שלכם.
את הגבולות שלכם.
את האנרגיה שאתם מגנים עליה.
את המרחב שבו אתם מפסיקים להילחם ומתחילים לחיות.
שחרור של שליטה באחרים מייצר בפשטות, חופש פנימי.
וזה המקום שבו חרדה מתחילה לרדת.

16/11/2025

מזמן לא כתבתי כאן .... אז לפחות אשתף:-)

Send a message to learn more

26/08/2025

תקשיבו לו ועד הסוף. כי זה יפגוש אותנו כמעט בכל בית

07/08/2025

פוחד/ת ממחטים? יש חדשות מסעירות
כמטפלת אני פוגשת לא מעט אנשים שמתארים חרדה עוצמתית ולא רציונאלית רק מהמחשבה על זריקה או בדיקת דם.
השבוע התפרסמה פריצת דרך שעשויה בעתיד להקל:
מדענים הצליחו לחסן דרך חוט דנטלי!
כן, קראתם נכון, חוט דנטלי שהוזרק אליו חומר החיסון ונמרח על החניכיים! ומערכת החיסונית הגיבה.
אמנם זה נוסה רק על בעלי חיים, אבל התוצאות מרגשות! במיוחד למי שסובל מפוביה של מחטים.
חשוב לזכור, זה עדיין לא תחליף לבדיקות דם או טיפולים רפואיים שדורשים שאיבה של חומר מהגוף, אבל כצעד ראשון, זו בשורה ענקית לעולם הפסיכולוגיה הרפואית!

ואם את/ה אחד/ת מאלה שפשוט לא יכולים להתמודד עם מחטים דעו שיש דרכים לטפל בזה. הפוביה אולי מרגישה בלתי נשלטת, אבל היא דווקא אחת מהחרדות שניתן לסייע בטיפול CBT ממוקד

08/06/2025

האם ניסיתם פעם... פשוט להצליח?
או לפחות לא לעצור את עצמכם רגע לפני שזה קורה.
בטיפול CBT אנחנו רגילים להתעכב על הקשיים. לפרק אותם, להבין אותם, לעבוד מולם – כדי ליצור שינוי אמיתי.
אבל בזמן האחרון החלטתי להעמיק דווקא בכיוון ההפוך: לתת מקום למה שעובד.
להצלחות הקטנות. לרגעים שבהם מטופל הגיב אחרת.
לשיחה שלא ברחה לו מהידיים. למקום שהעז לומר מה צריך. לרגע הזה שהצליח לעצור, לנשום ולהגיב אחרת מבלי להתפרץ.

ומה גילינו?שהתעוזה גדלה.שהפעולות הפכו פשוטות יותר ושהתחושה הטובה לא איחרה להגיע.

אתמול מצאתי את עצמי ליד מצוק, רואה אנשים קופצים ...עם מצנחי רחיפה.
ובמקום לנתח: מה מסוכן פה? מה עלול להשתבש? מה יקרה אם…

עשיתי פעולה, אקטיבית – פשוט לקפוץ.
בלי לאפשר למחשבות לכבות את הרצון, פשוט קפצתי
(כלומר, עם מדריך וציוד. בואו לא נגזים עם התעוזה. אני עדיין CBTיסטית 😊 )
זה היה מדהים.

לא רק בגלל הרוח והנוף, אלא בגלל התחושה הזו – שאני לא מחכה, אלא קופצת לתוך החיים.

אם גם אתם רוצים לגלות איך זה מרגיש – אולי הגיע הזמן לקפוץ אליי לטיפול.
אני כאן בדיוק בשביל הרגע הזה שבו משהו בתוככם מוכן לזוז.

05/04/2025

חזרתי ממונטנגרו. לא ברור אם אני השתנתי – או רק רמת הכולסטרול.

הנופים? מהאגדות. האנשים? מקסימים.
אבל האוכל… איך לומר בעדינות?
נראה שכל ירק עובר טבילה רצינית בשמן עמוק,
רק כדי להתקבל בברכה על הצלחת. ולא רק הירקות, כן?

שלא תבינו לא נכון – אני לא בררנית,
אני פשוט טיפוס עם מערכת עיכול שמנהלת מערכת יחסים פתוחה עם המוח.

ממש כך: המעי, הידוע בכינויו "המוח השני", זה לא גימיק שיווקי, אלא עובדה ביולוגית.
עצב הואגוס (כן, יש כזה), עובר בין הראש לבטן, כמו שליח מיומן שמעביר הודעות
"מה נסגר עם החזה עוף הזה?"
וכשהבטן לוחשת – או צועקת – "הצילו, אני ספוגה בשמן!"
המוח מקשיב. טוב-טוב.

ב-CBT אנחנו מדברים על הקשר בין מחשבות, רגשות והתנהגות.
אבל מה אם… האוכל משפיע על המחשבות שלנו?
(תודו – זו ביס גדול של תובנה.)

אז איפשהו בין חזה עוף שוחה בשמן, לצ'יפסים בטיילת של קוטור,
נזכרתי שבחיים, כמו בטיפול –
לפעמים, צריך להקשיב לתחושת הבטן שלך. תרתי משמע.

בקיצור:
אם זה לא טעים לכם – אולי זה גם לא טוב לכם.
ואם זה גם לא טעים וגם עושה לכם קולות רקע במעי – הגוף מנסה להגיד משהו.
(וגם אם לא – תנו לו דקה. הוא יגיד.)

וכדי לסיים עם טיפ פרקטי:
אם כבר נגענו בעצב הואגוס –
אפשר להרגיע דרכו את כל המערכת, אפילו את החרדה.
נסו לגרגר מים. כן, סתם ככה.
פשוט גרגור קטן – לפעמים זה בדיוק הוויב שהמוח צריך.

13/02/2025

כשקבלת החלטה מרגישה לעיתים כמו מבחן אומץ.

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו עומדים בצומת דרכים. לפעמים הדרך ברורה, ולפעמים היא מתעתעת, מלאה בסימני שאלה ולבטים. ואז מגיע הרגע שבו אנחנו צריכים לבחור. להגיד כן ולצלול אל הלא נודע? או אולי להגיד לא ולחוש שפספסנו משהו גדול?

האמת היא, שהאומץ האמיתי לא תמיד טמון בצעידה קדימה – לפעמים הוא דווקא נמצא ביכולת לעצור.

להגיד לא, להצעה שלא מתאימה לנו.
להגיד לא, למה שלא משרת אותנו יותר.
להגיד לא, גם כשכולם מסביב לוחשים, "אבל זו הזדמנות של פעם בחיים!"

האומץ האמיתי, הוא להקשיב לקול הפנימי שלנו, גם כשהוא חלש מול הרעש החיצוני. כי בסוף, החיים הם לא רק רשימה של "הצלחות" אלא מסע של בחירות, והבחירות שהכי משנות אותנו הן אלו שעשינו מתוך חיבור אמיתי לעצמנו.

בפעם הבאה שאתם עומדים מול החלטה גדולה, נסו לשאול את עצמכם:
האם אני בוחר מתוך פחד, או מתוך אמונה?
האם אני נשאר במקום כי נוח לי, או כי זה באמת נכון לי?
ואם לא היה בי פחד – מה הייתי בוחר?

לפעמים, הדרך הכי טובה קדימה היא לבחור בעצמנו. לא משנה אם זה "כן" או "לא" – מה שחשוב זה שהבחירה תהיה שלכם, מכל הלב(או אחוזים גדולים ממנו).

מתי בפעם האחרונה קיבלתם החלטה אמיצה, גם אם היא לא הייתה פופולרית?
לי היתה אחת כזו כעת. האמת, אין לי מושג אם הבחירה נכונה... ימים יגידו