25/09/2025
יום הכיפורים אינו הזמן לרגשות אשם
או, איך ימימה עזרה לי לגשת מחדש לרעיון הוידוי
את עולם התפילות היהודי, הכרתי בגיל מאוחר יחסית.
מביניהן, תפילת יום הכיפורים אתגרה אותי במיוחד –
היא נראתה לי כמו מסע של התנצלות וריצוי על היותנו "לא בסדר",
שלא יכולתי לשאת.
לימודי ימימה עזרו לי להבין את הסיפור מזווית אחרת לגמרי. גיליתי שהמפגש בין התורה לבין נפש האדם עלול ליצור קוקטייל לא בריא:
🔹 אדם כעסן, ימצא בה סיבות חדשות לכעוס על עצמו ועל הסובבים על כך שאינם מתנהגים כראוי.
🔹 אדם לחוץ, ימצא בה סיבות חדשות להילחץ שאינו עומד בדרישות.
🔹 אדם שסוחב רגשות אשם מזיקים יקבל חג במיוחד בשבילו - יום הכיפורים. ביום הזה, הוא אמור לכאורה לחגוג את רגשות האשם ולהתוודות על היותו לא בסדר.
נכון שכתוב בסידור של יום הכיפורים – "אשמנו בגדנו" לא פעם ולא פעמיים.
אבל לא לרגש האשם המכווץ, שאנו מכנים גם "מצפון", התכוון המשורר
אלא לרגש מקביל, דומה ושונה:
🔸 יש רגש אשם מ"מהות" - שהוא חוויה מגדלת, מחזקת, מרוממת ובייחוד – נעימה.
🔸 ויש רגש אשם מה"מיותר" – שהוא חוויה מקטינה, מחלישה, מורידה, ובייחוד – מכווצת ומאד לא נעימה.
רגש האשם מהמיותר, הוא אולי הלב של מה שמכונה בלימודי ימימה "דחיה עצמית".
כעין מתקפה עצמית של חוסר ערך, הרגשת "לא בסדר" כללית.
אז הנה מילון קטן שעשוי לסייע לגשת ליום הכיפורים ברוח לימודי ימימה, מתוך הרחבת הלב:
👈 מצווה – הקול בתוכנו שאומר לנו איך ראוי לנו לחיות. לעיתים אנו שומעים בקולו, ולעיתים מתעלמים ממנו.
👈 חטא – הפרת האמון כלפי עצמנו, ההתעלמות ממה שידענו שנכון. חטא כזה מוליד כעין כעס פנימי על עצמנו, ועלול להוביל גם לאובדן אמון, להפחתת ערך עצמי, לייאוש ולירידה בכוחות החיים.
👈 וידוי – הסכמה להכיר במה שקרה, בגו זקוף מתוך קבלה עצמית.
👈 סליחה (מידות של רחמים) – סלחנות וחמלה לעצמנו כלפי הזיוף. הבנה של הסיבות שגרמו לנו לעשות זאת. שחרור העבר (מודה ועוזב!) והסכמה להמשיך הלאה.
👈 טהרה – התחושה המשחררת שאפשר להשאיר את זה מאחורינו.
כשמקיימים את התהליך הזה זוכים לשיקום האמון, לקלילות ולהתגברות כוחות החיים.
מברך את כולנו ביום כיפורים מטהר ומשמח
