שיר-בר אמיתי - חיבור לגוף, חיבור לחיים.

06/01/2021

פוסט סופר חשוב, של יעל תלם -

גופנפש - מערכת אחת, אבל וואחד מערכת מורכבת.

לפני תשע שנים, אמא צעירה לילד מתוק-מתוק בן שנתיים, עמדתי מול אתגר שלא פגשתי קודם. לילד שלי היתה בעיה בריאותית מתמשכת. לא וירוס חום-שלשולים שעובר אחרי יומיים, לא כאבי שיניים, לא פצע בברך שנותנים נשיקה ועובר. לילד היתה פטריה בקרקפת, או בשמה העממי והטעון היסטורית ותרבותית - גזזת.

כמה חודשים הוא הסתובב עם "אי" של קרחת באמצע הראש, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו או להסתיר ממש, ולכי תגידי לילד בן שנתיים שלא יוריד את הכובע כל היום, כי זה עלול להיות מדבק לחבריו לגן (אף אחד לא נדבק, תודה לאל, אבל היה הרבה מתח - ומתח מוצדק - סביב הנושא).

בתוך התהליך הזה התייעצתי עם רופאים, קראתי כל מה שהיה לקרוא באינטרנט, הלכתי איתו להומאופת, קניתי וניסיתי כל מיני תכשירים ורקחו לי כלמיני משחות מיוחדות שבטוח יעזרו. הן לא עזרו. מה שבסופו של דבר עזר, אחרי חודשים של נסיונות, הוא לקחת את התרופה הקונוונציונלית לגזזת - שהיא אגב וואחד תרופה מגעילה שאת *לא* רוצה לתת לילד שלך בן השנתיים. אחת כזאת שלוקחים במשך חודשיים-שלושה, ובמהלכם אחת לחודש עושים לילד בדיקת דם כדי לבדוק שתפקודי הכבד שלו לא נפגעו מהתרופה. כזה סוג.

אחחחחח... תקופה איומה. תודה לאל, השערות צמחו, הפטריה הבריאה, הגזזת נשארה רק אנקדוטה בעברנו. אז למה לעזאזל נזכרתי בזה? כי בתוך הסיפור הזה פגשתי, בין השאר, את השיח המורכב על גוף ונפש ואת מה שהוא יכול לעשות לנו בצד הלא טוב שלו.

להגיד שאני מאמינה גדולה בקשר בין גוף ונפש - יהיה לי מוזר. זה כמו להגיד "אני מאמינה גדולה בקשר שבין קיץ לחום" או "אני מאמינה גדולה בקשר שבין עננים לגשם". כן, ברור, הגוף והנפש הם חלק ממערכת אחת שהיא "אני" (או "את/ה") והגבולות ביניהם מטושטשים ולא ברורים. וזה שיש לאנשים בכלל צורך להגיד את זה, זה מראה על משהו מאוד מוזר בתרבות שלנו. ועם זאת.

אני רוצה רגע להאיר את הנקודה העיוורת של חלק מהאנשים שעסוקים בקשר הזה. את המקום שבו אנחנו חוטאים, לפעמים.

נחזור למסע הגזזת שלי. זה היה לפני תשע שנים, ומקור המידע הכי טוב שמצאתי לחוויות של הורים וידע אלטרנטיבי בנושא הגזזת היה האתר האלמותי "באופן טבעי", שבאופן כללי היה האנציקלופדיה שלי להורות בשנתיים-שלוש הראשונות לחייו של אור.

מצאתי שם דף על הגזזת! ואמהות אחרות שהתמודדו עם אותו עניין, ועצות ורעיונות ואף קישורים לתכשירים שעזרו ולמי שרוקח/ת אותם... וגם אמא אחת שעברה את זה לא מזמן עם הילד שלה. התכתבתי איתה באופן אישי והיא תמכה בי בתוך ההתלבטויות והתהליך שעברתי.

ויום אחד, בתוך החודשים המורכבים האלה, גיליתי שנדבקתי. לא נשר לי על השיער, אבל התפתחה לי על הצוואר איזו פטריה דומה לזו שהיתה לאור על הקרקפת, והיה לי ברור שהן חברות אחת של השניה... כתבתי על זה משהו לאמא שאיתה התכתבתי בנושא, וכל מה שאני זוכרת מהתגובה שלה זה את העלבון שהרגשתי. היא אמרה משהו כמו "...ואת צריכה לעבוד על משהו רגשי אצלך".

בום, זהו, באותו הרגע היא הפסיקה להיות אמא תומכת שעוזרת לי בהתמודדות והפכה לאוייבת. מי את שתגידי לי שאני צריכה לעבוד על משהו? את לא המטפלת שלי, את לא מכירה אותי, ואנחנו אפילו לא ממש מכירות. תודה רבה, אני אמשיך במסע שלי.

מאז נתקלתי בזה עוד פעמים, בצורות שונות. אני חושבת שההתגלות הכי קשה של זה היא כשאנשים מרשים לעצמם להגיד אמירות כאלה על אחרים. אגב, גם ממישהו שהלכתי אליו לטיפול לא הייתי רוצה לשמוע משפט כזה (ושמעתי דברים בסגנון), אבל בטח שלא מאדם שהוא לא המטפל/ת שלי.

רוצה לספר לי משהו על הקשר בין מחלה או תסמונת מסויימת לבין רגשות? ספרי לי על הקשר הזה כמו שאת חווית אותו, כמו שהוא התגלה בפנייך בחייך. אל תגידי לי שככה זה אצלי.

רוצה להציע לי לבדוק כיוון מסויים בדרך להחלמה שלי? תעשי את זה בדרך שתהיה נעימה ומכבדת כלפיי וכלפי מה שאני אומרת. אל תזרקי את זה עלי ככה.

אבל מעבר לנטייה לדבר ככה לאחרים, שהיא הכי מקוממת, יש גם את הנטייה לדבר ככה אל עצמנו. אם בקצה אחד של הסקאלה נמצאת הנקודה העיוורת של "זה הכל רק בגוף, ניקח תרופות וזה יעבור" (אפשר לקחת את הפסיכיאטריה כדוגמא קיצונית לזה - הטענה שהפרעות נפשיות הן רק חוסר איזון של כימיקלים במוח, אז אפשר "לתקן" אותן על ידי איזון מחדש באופן מלאכותי דרך תרופות), אז בקצה השני של הסקאלה נמצא ה"זה רק רגשי" - אמירה שיכולה להיות מאוד פוגענית גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמנו.

אם יש לך כאב בטן ואת גם בתקופה רגשית קשה, יכול מאוד להיות שכאב הבטן שלך מושפע מהלחץ הנפשי. אבל אולי יש עוד משהו. אולי יש שם חיידק. אולי יש לך איזו רגישות או מחלה שאפשר לאבחן ולמצוא דרכים לטפל בה. כן, יכול להיות שהטפיל או החיידק או המחלה מצאו את זה יותר קל לבוא לגוף שגם ככה חלש מסיבות רגשיות, אבל לפטור את זה ב"זה רגשי" מתעלם מחלק שלם של הבעיה שאולי להתייחס אליו, יכול לעזור לך עם הבעיה!

בדיוק כמו שאם תתעלמי לגמרי מהחלק הרגשי, ורק תלכי לבדיקות ולרופאים אבל תמשיכי לחיות עם לחץ ומתח וקשיים נפשיים, סביר בסך הכל שהכאב "ידלג" מעל התרופות והטיפולים שתקבלי וימשיך להגיד לך את מה שהוא בא להגיד לך ברמה הרגשית, או את מה שהוא רוצה לעזור לך לשנות בחייך.

הנקודה העיוורת קיימת בשני הצדדים.

---

אני לא הולכת לרופאות/ים, כמעט אף פעם. לא עם עצמי ולא עם הילדים שלי. אני בקושי לוקחת או נותנת להם תרופות. אני לא מורידה להם חום כשיש להם, הוא יורד לבד (ותכלס אנחנו לא חזקים במחלות חום, טפו-טפו). ברוב הפעמים שבהן חרגתי ממנהגי ופניתי באיזשהוא עניין למערכת הרפואית - היא גם לא עזרה. (לא כולל מקרה הגזזת - שם התרופה הקונוונציונלית עזרה במהירות וביעילות! תודה לאלות, או בעצם למדענים שפיתחו אותה).

ואגב, גם ברוב הפעמים שבהם הלכתי לשלל סוגי רפואה משלימה (עיסויים, דיקורים, צמחי מרפא, הומאופטיה וכו') - זה לא עזר לפתור את הבעיה שבאתי איתה. אולי זה היה חלק מתהליך הריפוי, אולי זה הקל קצת, אבל לא ראיתי השפעה חד משמעית של הטיפול על הבעיה.

אז מה כן עזר ועוזר לי לשפר את המצב הבריאותי שלי, לאורך שנים (והוא הולך ומשתפר, תודה לאלות, או בעצם לעצמי)? הקשבה לגוף, תזונה שטובה לי, ולחיות כמה שיותר כמו שאני רוצה. כן, זה ממש ממש משפר את מצבי הבריאותי כל הזמן. להיות בעד עצמי, לנוח כשאני צריכה, להפחית מתח, לשים לב לאיך אני חיה בכל הרבדים - הפיזיים, הרגשיים, האנרגטיים והמנטליים - ולשאוף לעשות לעצמי כמה שיותר טוב. כשיש חוסר איזון - הוא הרבה פעמים יתבטא גם במשהו גופני.

---

אז מה אני מנסה להגיד, אחרי כל המילים האלה? גופנפש זו מערכת אחת, אבל מורכבת. ההתבוננות של "זה רק רגשי" חוטאת לעיקר לא פחות מזו של "זה רק גופני". אתגרים בריאותיים מופיעים בגופנו מכלמיני סיבות, ולעיתים יכולים להיות כמה גורמים מעורבים לאותו אתגר, ולכן גם הפתרון לא יכול להיות פתרון קסם משום סוג - "קונוונציונלי" או "אלטרנטיבי". אתגרים בריאותיים מתמשכים, כאלה שהם לא וירוס של יממה, שולחים אותנו לבירור מעמיק עם עצמנו, והבירור הזה כדאי שיכלול התבוננות על כל מה שמרכיב את היישות "אני" - על הצדדים היותר חומריים והפחות חומריים שלה. להגיד לעצמכם "זה רק רגשי" או "זה רק בגוף" - יכול מאוד להיות שזה מפספס חלק שחבל שתפספסו. ולהגיד את זה לאחרים - זה כבר פטרוני ומתנשא. אז קצת צניעות לגבי הידע שלנו במערכות מורכבות, ובטח מערכות מורכבות של מישהי/ו אחר/ת.

*
תודה יעל, על המילים החכמות. תיוג בתגובות

05/06/2019

בקליניקה, אנחנו עוסקים בחיות. Vitality, Aliveness.
לכל אחד יש את הדרך שלו להרבות חיות בגופו ובחייו -
אחד מוחזק, וירצה ללמוד להרפות ולשחרר, לספוג לתוכו בבטחון מהעולם
שני יודע בעיקר לנוח בגוף, ומשהו אצלו מרגיש לא ממוקד, לא הולך לשום מקום, לא זורם בקלות
ועוד מליון וריאציות. אולי כמספר האנשים בעולם.
חיות זה לא רק - להיות נמרץ ותזזיתי
וזה לא רק להתחבר לאוםםםםם הפנימי
זה גילוי סקרני מחדש בכל פעם,
מה מחייה אותי
מה מפיח בי חיים
איך זרימה אמיתית בתוכי יכולה לתת בי כח,
איך פקקי התנועה יכולים לשוב לנוע כסדרם

יש בזה פיזיות ומילוליות
הרפיה ואקטיביות
הקשבה וביטוי
צלילה פנימה ונביעה מתוך הפנימה
שטות ורצינות

ואם זה מעניין אתכם
למצוא את הדרך שלכם ביחד
פשוט מוזמנים. הולך להתפנות לי עוד זמן בקרוב, ואני סקרנית לפגוש.

ואולי בכלל אגלה שמה שהכי מתאים זה מפגשים בקבוצה. כי יש בזה משהו מחייה עוד יותר, הרבה פעמים.
ועדיין, גם האחד.ת-על-אחת, יש לו את המתנות שלו.

💜

12/03/2019

יש רתיעה, ולא סתם, מהאמירות הרוחניקיות בסגנון של -
זה לא שלי, זה רק עובר דרכי, אני רק הצינור... תקשרתי, קיבלתי, ירד אליי.

כי זה בטח שגם אנחנו. אנחנו אלה שהיינו שם, השקענו, הרגשנו, השפענו והושפענו.
כי מה שנוצר דרכינו מושפע מסיפור החיים שלנו כולו, מהנסיבות והחוויות המאוד אישיות וארציות שלנו.

ובכל זאת.
אני מבינה, שכדאי לי לעשות מקום של כבוד, בחזרה, גם לאמירות האלו.

כי זה נכון, בלי סתירה.

צורת ואיכות הצינור, חומריו והתפתלויותיו, ישפיעו ללא ספק על מה שיעבור דרכו.
לחות שעוברת דרך עץ
הוא לא כמו חלקיקי המים שעוברים דרך ורידים של עלה
הם לא כמו מי תהום שעוברים דרך שכבות על אדמה.

לכל מקום-מעבר יש ייחודיות, יש השפעה, יש חותם אחר.

מה שאני עוברת, ברמה המאוד אישית, משפיע ישירות על הדבר הלא-אישי שיכול לעבור דרכי.
זה מובן מאוד.
ומה שעובר דרכי, גם משפיע עליי מאוד. המים שעוברים דרך כל דבר בטבע מזינים אותם, מפיחים בהם חיים, מזרימים תהליכים.
מודעות, נוכחות ואהבה שעוברות דרכי, מגדילות אותי, בכל פעם עוד קצת.

ועדיין.
זה קצת כמו לידה.

זה הכי אישי ללדת. את זו שהיית בהריון, שסחבת, ששמרת על התזונה, שסבלת כאבי גב, שתקשרת ושרת לתינוק, שעשית הכנה ללידה ובחרת את המקום הכי טוב שיכולת. והכל משפיע. ואת אמא ייחודית ומיוחדת, ללידה הזו, בכל העולם כולו.

ועדיין, זו לא ממש *את*, שיכולת ליצור תינוק. אם היו אומרים לך עכשיו, בואי, תיצרי תינוק - אף אחד אנושי לא יודע איך לעשות את זה. גם אם נהיה מאוד חכמים ומפותחים.
זה משהו שהטבע עושה.

והמקסימום שאפשר לעשות -
זה לאפשר לזה לקרות. זה לתת את כל מה שיש לי בשביל זה, ולאפשר לטבע ליצור דרכי.

אני מסכימה להיזכר שזה ממש ככה.
שהיצירה הזו, גדולה ממני בהרבה, חכמה ממני בהרבה, אין לי שום סיכוי לטעון שזו אני.

ועדיין, להמשיך להתפתח, להיטיב את בית-הגידול שהוא אני, הרחם, הצינור, האדמה שהיא אני, יו ניים איט. המרחב שמאפשר, הערוץ.
להמשיך לאפשר לדברים להיוולד דרכי
שלא שיערתי כלל שאוכל.
כי זו לא אני כאן, לבדי, שעליי להצליח במיטב מאמציי ליצור משהו.
אני כאן להעביר חבילות, להיות חלק במערך זרימת החיים.
אני מסכימה שדברים פלאיים יתחוללו דרכי.
ולא להיבהל מדי מהקרדיט.
לא להגביל אותו כל כך, מהמחשבה ש'מה פתאום אני'.

גם אני.
גם אני טבע.
זה לא כל כך אישי,
וזה תמיד אישי. גם וגם.

*
נכתב במקור בדף האישי:
https://www.facebook.com/shir.amitai/posts/10156511791533168

קרדיט לתמונה: xiaoxinart, deviantart

24/02/2019

איזו תזכורת טובה קיבלתי לאחרונה.
כשאנחנו עסוקים נורא בלהיות-מספיק-טוב -
אם זה כבר מאבד את הכיף, אנחנו פשוט לא באמת ניעשה טובים יותר.
אנחנו טובים במשהו כשאנחנו נהנים ממנו.
כשלא, זה פשוט כבר לא ככ עובד.

נדמה לנו שאנחנו במסע לעבר להיות טובים יותר, כי זה מה שרץ בסיפור בראש,
אבל למעשה אנחנו מותשים, עצבניים ומרירים,
ומוחלשים. האנרגיה שלנו לא באמת שם.

כשאני נזכרת בזה, אני נזכרת שזה באמת הכי חשוב.
לפחות עבורי.
כן, יש הרבה ידע להוסיף וללמוד,
והוא יכול להיות ממש מועיל וגם חשוב.
ועדיין - ההנאה היא המפתח. היא הדלק להכל, היא הניצוץ שמדליק את האוטו שאנחנו.
את ההברקות, הגאונות, האילתורים והחידושים,
את זה שהדברים הופכים לאמנות
לחיבור אנושי
ולא רק לטכניקה.

אז זה מה שאני נזכרת לחזור אליו.
לעבוד מתוך הנאה,
לטבול בג'וס החיים בכיף,
ולעורר אותו עד שיחפץ, גם עם עצמי, בחיים בכלל, וגם עם האנשים\מטופלים שאני זוכה לעבוד איתם.

הנאה היא משאב.
היא מזכירה כמה כח אמיתי יש בנו,
ושהיא לא פחות חזקה ומועילה מהחלקים הרציניים והמחושבים.
גם וגם.

יש אינסוף דרכים, להתחבר מחדש לעוד הנאה.
אחת היא למשל, לשאול, איזו הנאה יש לי בחיים היום?
מה גורם לי להנאה?
איך ברגע הזה, אני יכולה להנות יותר?

ואם אחת הדרכים שמשמחות אתכם עכשיו, היא גם להיזכר דרך הגוף, איך הנאה יכולה להרגיש בחוויה שבתוכו,
אני כאן בשבילכם עבור זה - להתחבר לזה יחד.
לא מהדחקה של מה שכואב או ממש-לא-נהנה-עכשיו.
להפך.. ממש עם מה שיש.
אפשר.
מוזמנים לבוא לטיפול, ולהרחיב את המשאב הזה בתוככם.

אז לנו שיהיה יום שנשים בו לב
למה שחי,
למה שמתרחש כפי שהוא
וגם, בין היתר, לנעימות פשוטה ולהנאה.

13/02/2019

ההרגל להינגע בהקשבה.

אנחנו לא נסגרים סתם, נסוגים מאינטימיות ומהנאה סתם.
היו לזה סיבות טובות,
והגוף מבקש - לגשת אליו בהדרגה, ברגישות, מתוך יצירת בטחון ואמון, שהולך ומתרחב.

כולנו עברנו איזושהי טראומה.

גם אם לא טראומה של פגיעה מובהקת בחיים האלה ובגוף הזה -
לפעמים זה מהחיבור לתודעה הקולקטיבית,
מהעברה בין-דורית - התגלגלות של חוויות קשות מדורות קודמים אלינו,
מלשמוע שדברים קורים סביבנו, ואולי יקרו בכל רגע,
או אם זה ממשהו שבכלל "לא נחשב נורא" או חריג, שקרה בגיל יומיים או שלוש.
אם זה זכרון פנימי מגלגול קודם,
אם זה מלצפות בפורנו או בסדרות שמנציחות התנהגויות של כאב,
אם זה לחיות במדינה של מלחמה.. לא חסרות סיבות, שבהן הגוף ספג כאב.

הגופים של כולנו עברו וספגו, מתישהו, יחס לא אוהב.
בזמן מסויים במהלך החיים,
וייתכן שברמה כלשהי, גם עד היום.
לא צריך בהכרח להיות בפועל במקום 'קיצוני', כדי להסכים להודות ולראות את המקומות שבהם,
יש יחס שלא הולם עבורנו.
מבפנים או מבחוץ, או גם וגם.
של השפלה, ניתוק, ניצול.
של יחס לא מכבד, שהגוף נאטם אליו, נסגר אליו.

הגופים של כולנו יודעים כיווץ והחזקה מהם, במידה זו או אחרת,
מכאב, מחוסר אמון, מאיבוד האמונה שאפשר.
הגוף פשוט זוכר, איך זה, כשלא מתייחסים אליו באהבה.


*

חלק משמעותי ממה שקורה בטיפול,
הוא לתת את התחושה המתקנת, האוהבת,
הרגישה לקצב האישי שלנו,
באופן ישיר אל הגוף.
באופן כזה, שאנחנו מרגישים מבפנים, שמשהו אחר קורה. משהו שאפשר להרפות אליו, לאפשר לעוד חלקים בנו לצאת מהמחבוא, להרגיש טוב.

זה מעבר לשחרור של שריר כזה או אחר.
זו תקשורת עם הגוף, שמרגישה אחרת.
מכל הפעמים שננגענו, בלי להינגע באמת.
שהמגע מבחוץ לא תאם את התחושות מבפנים.
שחסמנו, התנתקנו או הקהנו את התחושה, שחלק מאיתנו לא היה שם.

*

ההבדל הזה, בין מתח והחזקה, של חוסר אמון
לבין הרפיה ואהבה בגוף
הוא הבדל שיכול ליצור שינוי, לפעמים מיידי,
בסימפטומים שכיחים, של כאבי ראש, בטן, עיכול ונשימה,
כאבי וסת, כאבי שרירים, וגם לתחושה אחרת במיניות שלנו, ובמערכות היחסים.

כשחוזרים על החוויה הזו, באופן קבוע, ולאורך זמן, השינוי מתייצב בהדרגה ונשאר איתנו,
והיחס האוהב והקשוב לעצמנו נעשה חלק ממי שאנחנו.

*

מקווה שהמילים נגעו בעדינות גם הן,
מוזמנים לכתוב לי אם כן.

להתראות

10/02/2019

זהו תחילתו של אלבום צילומי מסך - עם תודות ושיתופים של מי שחוו איתי טיפול.
מוזמנים לקרוא ממילותיהם האישיות, לפעמים זה טוב יותר מאלו שלי. :)

ישנן עוד כאלה שבכתב, וגם הן ימצאו את דרכן לדף בקרוב 🌸

10/02/2019

קפסולות הקסם

כאב, עומס, מועקה,
הם לפעמים
מעין קפסולות קסם – אריזות ממוזערות בצורה פלאית, של אנרגיה עצומה.
המון המון המון אנרגיה, שדחסנו וממשיכים לשמר היטב, בתחפושת של דבר קטנטן קטנטן. שמתחבא בגב התחתון, ברחם, באיזורי המין, מאחורי השכמות. ועוד, כמובן.

מכירים את המקומות האלה?
שרק נוגעים בהם טיפה, ונדמה שהגוף יכול להתפוצץ? אז כזה.
כי זה באמת יכול 'להתפוצץ'.
להשתחרר, מתוך האריזות האלה.

זה מרגיש מאוד מפחיד, מכווץ וקשה, בהתחלה.
זה הגיוני – היתה לנו סיבה טובה לשמור את כל הגודל שלנו מוחבא היטב,
ונראה שאם נוציא אותו, זה לא ייצא טוב.

אבל לאט, וברגישות, זה יכול להיות פשוט בסדר.
בקצב שניתן להכיל.
עם תחושת בטחון שהולכת ומעמיקה.
אפשר.

לפעמים הכאב העצום הזה,
הוא יצירת מופת, שרוצה להתבטא, להתגלות.
היצירה שאנחנו.

לתת לכנפיים להיפרש, מתוך השכמות הנעולות.
לשירה לצאת, מתוך הגרון
לכבוד האמיתי לנשיות שלי, לשפוע מהרחם,
לעמוד השדרה להתיישר, להזדקף,
לעמידה העצמאית של מי שאני על האדמה
לנכוח לכל אורך הרגליים.

ולגלות מזה עוד.

לפתוח עוד מתנות
של גדילה וגילוי,
של אומץ ורגישות
ונאמנות לעצמי,
מתוך כל קפסולה כזו, של כאב, כובד ומועקה
שטמונות עבורי, בפינות ובשבילים של הגוף.

*
בתמונה - טיול ביער, בתאילנד, לפני 10 שנים. רגע לפני תחילת לימודי השיאצו. תודה על כל הקפסולות שנפתחו מאז, ועל אלו שעוד יגיעו.

22/11/2018

ארץ יצורי הפלא.

לתוך הטיפול - כולם מוזמנים.
ילדים פנימיים והורים
פיות שומרות
ומבקרים שיפוטיים חמורי סבר.
דמויות כועסות ונעלבות, או שמחות
נשיות וגבריות,
כאלו רגישות מאוד מאוד,
או כאלו ששכחו
איך זה מרגיש
להרגיש.

אבל לא רק דמויות אנושיות מוזמנות.
גם יצורי יער מוזרים
שדונים וגורי דרקון קטנטנים מעופפים
ובכלל, כאלה שאין להם צורה, או שם
אבל מזל שאפשר להכיר אותם ולחוש בהם,
דרך הקול.

כשזה מתאים, וזה הזמן, ומשהו בפנים מעוניין ומוכן
אנחנו יכולים לשחרר משהו בקול
פשוט לתת לקול לצאת, יחד עם המגע והתנועה.
ומכאן, כל איכות ותחושה יכולות להגיע.

לפעמים, מה שמתגלה, הוא מגוון בלתי נגמר
של יצורים פנימיים.
כאלה רטנוניים ומרחרחים
חשדניים ומתלהבים
לפעמים מצחיקים
או כאלה שממש בא להם להפחיד, ועושים רררר עם השיניים.
כאלה שמרשים לעצמם
לא לחשוב כלום, ולהיות מאוד מאוד
חיים.

לפעמים זה מרגיש כמו להיות חתול, או כלב,
או משהו שלא נעצור בכלל לחשוב מה הוא היה.
אבל משהו ירגיש
כל כך הרבה יותר חי
להיות היער השלם הזה,
שיש בו מקום לכולם.

שמותר בו, לכל המוזרויות האלה
להתהלך בשמחה, להיות חלק -
חלק חשוב ומשמעותי.
חלק שעושה את הכל
קצת יותר גולמי, משחקי, מטופש ומשוחרר
שלפעמים מגיע עמוק יותר
מהגרסאות האנושיות שלנו.

זה מתחבר גם למיניות שלנו, לחופש לרקוד או לשיר, ליכולת להתבטא בצורה הגופנית הגולמית הזו, הלא מאורגנת לתבניות, הלא מחפשת הסבר.

תודה על כל ביקור כזה, בארץ יצורי הפרא והפלא,
שבי ובאחרים.

אם משהו בזה מדבר אליכם, או מצייץ או נוהם, מוזמנים לשלוח הודעה - ולבקר בארץ שאתם, ביחד.

30/10/2018

אז מה זה צל?
זה כאילו שהפקדנו כמה וכמה פיסות מהלב, מהשלמות האנושית שלנו, בידי אנשים אחרים.
את אלו שלא ידענו להכיל,
השארנו בבית של אנשים אחרים, כמו לשכוח אצלם את הצעיף ההוא או את קופסת האוכל ההיא.
ובחרנו דווקא באלה שאנחנו הכי סולדים מהם, הכי דוחים אותם, כועסים עליהם, או מעריצים אותם מדי.
השארנו את זה - הנה, קחו - ביי. וכמעט שכחנו שזה שם.
ידענו ששם אפשר. שאפילו אם נשכח לגמרי, הפקדון יישאר שם. שהאנשים האלה, עבורם זה חשוב מספיק לא לוותר על אותם חלקים. ששם זה יישאר בטוח.
הם אלה שקשה לנו פשוט לדפוק להם בדלת, מרצון, ולהגיד - היי, סליחה, יש מצב שהשארתי כאן חלק שלי, ממש מזמן?
הם גם כאלה, הרבה פעמים, שלא תמיד ישושו לפתוח לנו את הדלת, ולהזכר שגם אצלנו נשכח איזה דבר-מה ששייך להם. ולרצות לאסוף אותו בחזרה.
ולכן, התזכורות האלה לרוב יגיעו כחוויה לא נעימה, שתעורר את הפיכסה שאנחנו חשים כלפי אותם חלקים, את הפחד, הזעם או הבוז, את הרצון למחוק אותם מעל פני האדמה.

צל, זה להשאיר את הגאווה הטובה והבריאה שלי, למשל, אצל מי שאני שופטת כשחצנים או חיים בסרט.
זה לא לשים לב שהשארתי חמלה וכנות עמוקות, ואולי אומץ נדיר, אצל מי שנראים לי פתאטיים להביך.
זה לא לאסוף כבר שנים את האפשרות לגדול באחריות שלי, אולי, מהבית של איזו דמות אפורה, מסודרת ומתוייקת עד עפר.

וזה לרוב יעצבן, יעלה שיפוט או יעורר קנאה, אבל תמיד מתחת, מתחת לשיפוט, יהיה שם געגוע. געגוע לחלק הזה בי, שלא נתתי לי להיות.
מתחת לזה, נגלה בדרך כלל תחושה של 'זה לא פייר'. שהם כן ואני לא.
געגוע, כי גם אם שכחתי איך לקרוא לזה בשם, אני יודעת שיש שם עוד חלק, ששייך לי.

*

זה כמעט כמו לבקש טובה, מאנשים אחרים, שייקחו ממני זמנית חלקים שלי, שנראה לי שהם לא 'אני', ששכחתי את הטוב שבהם, שנבהלתי מהאפשרות ליפול לבורות שלהם.
כמו ילדים פנימיים שמרוב ריבים, שלחתי לאיזו פנימייה. רק בלי לשים לב.
נתתי אותם למי שהסכימו להתהלך איתם, ולהזכיר לי, כל פעם מחדש, שזה שם. שיש בעולם גם את זה. וגם בי. שהקיום שלי רחב ועשיר יותר, מהדמות הבטוחה שגיבשתי, שאני עוטה ברוב הזמן.

לעשות עבודה עם הצל, זה לעשות סיבוב-סוכות אצל חברים ישנים, ולאסוף את החלקים בחזרה. אחד אחד.

ועד שלא אעשה זאת, האדם הזה ימשיך לחרפן את דעתי, כי אמשיך להפקיד אצלו את החלק הזה. להשאיר אותו רק שם. הוא יהיה חייב, ללחוץ אצלי על אותו כפתור, אותה תזכורת. עד שלא אעשה זאת, אמשיך לדמות לעצמי שזה רק אצלו. שהוא כזה, ואני לא. עד שלא אאיר את הצל בפנס, אפספס מהאור שלי. ומהאפשרות לאהוב את זה אצל אחרים.

*

אחרי כשנה של עבודה אישית עם הצל שלי, וכמשתתפת בקורסים של עבודה קבוצתית,
אפשר לומר רשמית - עבודה עם הצל היא חלק מהעבודה שבאה איתי לקליניקה.

היא משתלבת בעבודת הגוף, דרך מגע, ומשתלבת בקונסטלציה המשפחתית, וגם בהקשבה בשיחה.
לפעמים בצורה ישירה וממוקדת, ולפעמים ברקע, כחלק מזוויות הראייה האפשריות שמצטרפות לטיפול.

אני מזמינה עוד שניים-שלושה אנשים, כרגע, לתהליך של עשרה מפגשים או יותר.
מי שהנושא הזה מדבר אליו, שרוצה להעמיק את החיבור אל עוד חלקים בתוכו, גם דרך הגוף.

מי שפחות מכיר אותי ורוצה עוד פרטים, מוזמן לשלוח הודעה.

ומי ששכח אצלי חלקים שלו, מוזמן לבוא לקחת, רק לתאם מראש 😊
להתראות,
שיר.

29/03/2015

כשאני מדברת על העשייה שלי, על הטיפולים במגע בעיקר
אני מדברת הרבה על חיות, על תדר שסקרן ונלהב לפגוש,
לחקור ביחד, לבטא ולנוע ביחד

ולפעמים נראה לי שאני בכלל לא דוגמה טובה לזה, בחיים שלי, שאני ממש לא מספיק.
שיש איזה מודל, שנמצא "שם", של מישהי נורא קולית וקשובה ונוכחת-תמיד,
שרק היא ראויה לטפל ולתת מעצמה לאנשים,
שאני בכלל לא מייצגת אותו בשגרה שלי.

אז טוב לי להיזכר, שוב ושוב
להתעורר מחלום הבלהות הזה
של המאמץ להיות משהו. כי הרי זה בכלל לא העניין.
אם אני אבלה את חיי בנסיון להתאים לדימוי שהמצאתי, נתקעתי בכלא של עצמי, לא משנה כמה נפלא הדימוי הזה.

העניין הוא הפוך...
הדבר היחידי שאוכל אי פעם "לייצג",
הוא האישור והאפשור מעצמי, לשמוט את הרעיונות האלה.
להיות ההשתנות עצמה,
לתת לעצמי להרגיש עד הסוף איך אני גם כל ההפך מזה, עם כל מה שזה מביא.
הדמות-פלקט היחידה שאיכשהו אוכל להתאים אליה,
היא מישהי שהיא לא שום פלקט
לא מושלמת בכלל

ושעם כל זה,
פשוט נמצאת פה כדי להקשיב
ולפגוש
להתבונן
ולהרפות
ולאהוב, בלי מטרה, בלי אג'נדה, בלי לרצות להפוך מטופלים לפלקט המדומיין של עצמם,
רק לאהוב את מה שיש עכשיו,
ביחד,

ומתוך זה
להנות באמת מעצמנו, מהעצמנו שיש בול עכשיו, עם כל הפלא והיופי שבו
שמסתתר כל כך הרבה מהזמן
מאחורי הנסיונות
להיות משהו אחר.


"ביטוי מכל הגוף"

מסעות במגע, בקול ובשיחה
לחיבור עם תבונת הגוף והלב
ועם נביעת החיות הפנימית

אם בא לכם לבוא, להתנסות, לטעום ולהרגיש,
אני מזמינה אתכם להתקשר, לשיחת היכרות -
אשמח להקשיב לכם, ולענות על כל השאלות:
052-5201162

באהבה.
שיר

22/03/2015

בכנות: למרות העובדה שזאת התשוקה שלי, השפה שלי והאהבה שלי,
לפעמים עולה בי השאלה - בשביל מה בכלל צריך טיפולי מגע?
עם אינסוף הכלים המתוחכמים שיש בעולם.. למה דווקא זה?

אז קיבלתי ביום שישי טיפול מגע,
שאיפשר לי להיזכר.

שלשאול למה צריך,
זה קצת כמו לשאול,
למה צריך בעולם הזה מוזיקה
או ריקוד
או את התחושה של הדשא על הפנים
או לפצוח בשיר
או לכתוב
או להתחבק.

ממש ממש לא "צריך".
כל אלו, חוויות החיים הישירות האלו, נמצאות כאן בשבילנו... פשוט כי זה נעים, כי אנחנו רוצים, כי חיים בלי אלה... הם חיים של "צריך".

*

זו חוויה, של להרגיש, בצורה ישירה ועמוקה יותר, את איך שזה ממש מרגיש, להיות חיה עכשיו.
להרגיש את החלקים בי מתעוררים לחיים, במקומות שונים בתוכי,
מספרים מי הם, מה הם מרגישים ורוצים.

זה להרגיש אותי.
זה להיות בתקשורת, במפגש, במגע. עם תוך תוכי.
לתת לדברים ביטוי, לדברים שלא ידעתי שנמצאים שם בכלל.
עם מישהו שמרגיש אותי גם, שנמצא איתי במסע, שחוקר איתי ביחד כל חלקיק בתחושה המשותפת שלנו.
שהוא ער אליי, חווה אותי, ואת עצמו,
ואת המפגש הזה ביננו, שיש לו חיים ואינטילגנציה משלו.

זה להיות במפגש עם החיים.

ואין שום דבר שיכול להחליף את זה.

מוזיקה לא יכולה להחליף ציור,
ושאגות בלב המדבר לא יכולות להחליף התפלשות בבוץ במעיין.

ולהסכים להינגע ככה לעומק
ולגובה
ולרוחב
זה לא כמו
שום דבר אחר.

*

לשאול - מה זה נותן לי, בשביל מה זה טוב,
מפגש שנוגע בלב,
למה לצאת למסע בתודעה
למה לתת להכל בי להיות מורגש

זה קצת כמו לשאול -
למה לחיות?

ולא מצאתי לזה תשובה,

חוץ מהרגעים האלו,
של החיות,
שבהם
אין לי שאלה.

*

מפגשים של צלילה משותפת
אל החיים ואל הלב
במגע, קול, תנועה ושיחה
מתקיימים ברשפון -

מזמינה אתכם למסע משותף, של אהבה וחקירה עצמית.
לעוד פרטים, שאלות, ולקביעת מפגש: 052-5201162

באהבה.

ריפוי ושחרור דרך מגע, קול ונשימה

02/03/2015

"שיר יקרה,
רציתי לומר לך שסיפרתי איזה מטפלת מדהימה את לחבר שלי,
ואיך השפעת עליי הרבה יותר מכל טיפול שהייתי בו, ושיש לך מגע ואנרגיה מדהימים.
עברתי איתך תהליך כל כך מדהים, קשה לפרוט אותו למילים.

לראשונה מצאתי בי אהבה לגוף שלי, אהבה מלאה ושלמה לכל חלק וחלק בו.

בטיפולים איתך הרגשתי חיבור מוחלט, כאילו הגוף והמיינד שלך מסונכרנים בדיוק למה שהגוף והנפש שלי צריכים.
עדינות במידה הנכונה, כוח במידה הנכונה ובמקום הנכון.

אחרי התהליך שעברתי איתך אני אדם שונה. שלמה עם הגוף שלי, מכירה אותו טוב יותר על כל רבדיו.
תודה לך על הכל, את מדהימה.
-מעיין."

*

אם משהו מכל זה מהדהד לך,
אם את מרגישה שהגיע הזמן בשבילך להתחבר באהבה אל הנשיות שלך,
אל הכאב וגם אל השמחה, הקלילות והחופש,
אם גם בשבילך, מגע הוא שפת-אם עתיקה ושורשית,
ואם את פשוט יודעת,
שלגוף שלך מגיע לחוות חוויה ישירה של אהבה...
אם נפגעת בעבר ממגע, ומשהו בך מבקש להיפתח, בעדינות, מחדש...
או אם את מרגישה נינוחה ופתוחה, ורוצה להעמיק ולחוות עוד מזה.

בואי, בשביל זה אני כאן.
בשביל החיבור הזה, איתך.

את מוזמנת להתקשר אליי, או לשלוח הודעה:
052-5201162

אני אשמח להתלוות אלייך, למסע הקסום שאת עוברת.

*הכתוב בלשון אשה אך פונה לכל המגדרימותים
וגם ממש לך.