06/05/2024
יום השואה הגיע בדיוק אחרי שלימדתי שבוע שעבר בתוכנית השנתית את ״משלוש הדרמה״, מודל שיצרה לין פורסט, שבו חוקרים את הדינמיקה בין שלושה ארכיטיפים: התוקף, הקורבן והמושיע. כשצוללים לעומק החקירה מגיעים לזה שבבסיס של כולם יושבת כך או אחרת הזדהות עם הקורבן. בקצרה: הקורבן הוא קורבן. התוקף היה פעם קורבן ומתוך הזדהות עם החלק הקורבני שבו הוא מפתח לגיטימציה לתקוף. המושיע רואה איך הקורבן מותקף ותוקף את התוקף כדי להגן עליו. גם הוא עושה את זה כי הוא מזדהה עם החלק הקורבני חסר האונים שבו.
היציאה ממשולש הדרמה עוברת דרך הקשבה אמפטית מתוך החלק הבוגר שלי אל החלקים הילדיים הקורבניים שלי כדי שיקבלו מקום והכרה. טראומה נוצרת כשאין לנו יכולת להכיל את מה שקורה, ואין מקום חיצוני שיכיל אותנו עם החלק הפצוע שלנו. אנחנו מסתובבים בעולם ובאופן לא מודע משחזרים את הסיטואציה הטראומטית (הטרדה, מערכת יחסים רעילה, חציית גבולות ועוד..) ואם המציאות לא משתפת פעולה איתנו ולא מגישה לנו סיטואציה כזאת אנחנו נעשה דיסטורשן למציאות וחווים אותו ככזאת גם כשהיא לא בדיוק.. כי למערכת שלנו יש צורך בחוויה מתקנת. השאיפה היא לשחזר את הטרגדיה כדי להבין אותה, להכיל אותה, למצוא כוחות ומשאבים, ולקבל חוויה מתקנת של אונים ומסוגלות מול הסיטואציה המטלטלת שנצרבה בזיכרון של תאי הגוף שלנו בעבר. המעבר הזה מכשלון להצלחה עובר דרך הכרה אמפטית בתחושות וברגשות הסובייקטיביים שלנו.
איך מכילים משהו כמו שואה?
מה מאפשר לנו להכיל באופן כללי?
הכלה מתאפשרת כשאנחנו מסוגלים להתבונן בתחושות מאתגרות כמו אבל, פחד, כאב תהומי, זעם, חרדה, חוסר אונים... ומוצאים להם מקום בתוכנו: להרגיש אותן, לתת להן הכרה, להצליח לזהות מה בדיוק אנחנו מרגישים, איזה חלק בנו מופעל ואיזה תחושות והקשרים זה מעלה בנו. אם אנחנו מצליחים לעשות את זה מבלי להזדהות איתן, לשקוע לביצה שלהן ולההיפך להיות קורבן שלהן משהו בנו מתארגן מחדש ואנחנו יכולים לצאת אפילו עם תחושת עוצמה גדולה יותר ממה שהיתה לנו לפני האירוע הטראומטי.
(סיפור הנסיכה. קורה משהו נורא, היא נחטפת, ואז האביר מחפש אותה. זאת דרמה שלמה שבסופה הטוב האביר מציל את הנסיכה והם חיים happly ever after…) והנה, עברנו עוד סיבוב בספירלה של התתפתחות.
זה לא סתם עובד עלינו כל כך טוב הדיסני הזה.. הבסיס של כל סיפור טוב יושב על הדרמה האנושית הקלאסית.. אם נסתכל על תהליכים משמעותיים שעברנו בחיים והסתיימו כבר, נוכל לזהות את כל השלבים האלו בתוכם.
תפקידם של ימי זיכרון הוא לאפשר לתת הכרה לשלל התחושות והתגובות שלנו לאירועים היסטוריים טראומטיים ולהחזיק אותן איכשהו באופן קולקטיבי. יעיל יותר לעבד טראומות קולקטיביות באופן קולקטיבי. ובכלל, יעיל יותר לעבד טראומות ביחד ולא לבד (אבל זה לפוסט אחר..)
הרבה פעמים חלק מתהליך הריפוי עובר דרך חקירת המקורות שלו. וזה לא רק עובד דרך הליכה בזיכרון אל מה שקרה, אלא לפעמים אי אפשר להבין את העבר מבלי ללכת לפגוש עבר רחוק יותר.. ששם נוצר משהו שזרע זרעים של רגישות יתר וכמיהה לשחזר כדי להבין.. למשל: אי אפשר להבין את התגובה הפוסט טראומטית שלי לפיגוע שהייתי בו בסיני ב2004 מבלי ללכת לפגוש את זה שנולדתי במלחמת יום כיפור ושאבא שלי יצא פוסט טראומטי מסיני. אי אפשר להבין את זה כי בלי לקחת בחשבון את המידע הזה, ששייך לאירועים שקרו לפני שנולדתי, זאת לא תהיה תמונה שלמה. מבלי מודעות להשפעת הנסיבות האלו עלי אי אפשר להבין שהפיגוע היה רק שחזור. שחלק מהתחושות שאני חווה בגוף שלי לא נולדו בתוכי במקרה, הייתי במקום מסוים בזמן מסוים גם מבלי להבין שההימצאות שלי שם לא היתה מקרית. למעשה הייתי חייבת להיות שם...
אז אי אפשר להבין את ה7 לאוקטובר מבלי לפגוש את הנקבה.
בדיוק כמו שאי אפשר להבין את הנקבה מבלי לפגוש את השואה.
והכי קשה להבין שאנחנו מזדהים לא רק עם העם שלנו. האמת העגומה והלא נוחה היא שאנחנו מזדהים עם הדרמה של תוקף וקורבן הרבה יותר. במובנים מסוימים זה הגיוני. כרונולוגית זה קרה עוד קודם...
ויש עוד.. זה אולי מרגיש רחוק ולא רלבנטי אבל זה באמת המקור הכי עתיק לאיפה שאני מסוגלת להתבוננן שאולי זה התחיל:
אי אפשר להבין את מלחמת האחים בתוכנו מבלי להבין את הסיפור המקראי של ישמעאל ויצחק, והמשולש הגר אברהם ושרה (רמז: איפה ארה"ב בכל המשולש הזה😊).. כי כל מה שלא נצליח לפתור, יחזור וישתחזר שוב ושוב שוב ושוב בדורות הבאים.
מבלי לעכל ולהבין לעומק את ההשפעה של העברה בינדורית אין לנו שום יכולת להכיל ולהבין תופעות מסוימות, במיוחד כשאנחנו חווים אותן כלא אנושיות.
קחו את זה לאיפה שזה פוגש אתכםן (אם זה לא פוגש אותכןם כרגע באופן תומך ומאיר שחררו את זה. אם יש שם התנגדות זה שווה להתבונן גם בה. באמת שהכי קריטי בעיניי זה לזהות עם מה יש לנו צורך להזדהות, ואז להתבונן גם בזה..)
אולי הילדים שנולדים עכשיו יוכלו לקבל הזדמנות באמת להיות הילדים של חורף 23. לא נכתוב עליהם שירים כי כבר הבנו שאנחנו לא מבינים כלום!
אולי נלמד הפעם מה עושים כדי שעוד 50 שנה נחווה לא הצלחה ולא כישלון אלא יציאה לגמרי ממשולש הדרמה.
