רמית אלון- פיסול ויצירה. הנחיית טבע תרפיה. odt ,ליווי תהליכי העצמה בטבע

05/05/2026

היום עברתי ליד גשר בנות יעקב.
מרחוק ראיתי את העץ הזה, מלא בחסידות המתכוננות לשנת הלילה.
לא יכולתי שלא לעצור ולהתבונן במחזה המדהים הזה.
בעבודה שלי כמנחת קבוצות בטבע, אני פוגשת הרבה רגעים שבהם אנחנו 'תקועים' בתוך הסבך של היומיום. לפעמים אנחנו כל כך קרובים לענפים ולעלים של הבעיות שלנו, שאנחנו שוכחים שיש שמיים מעלינו.
החסידה היא המורה הגדולה של המאקרו. היא יודעת מתי להרפות מהקרקע, לפרוש כנפיים ולראות את התמונה המלאה מלמעלה. היא מלמדת אותנו שאפשר לנוע למרחקים, לשנות פרספקטיבה, ולראות שהחיים הם הרבה יותר מהרגע הספציפי שאנחנו נמצאים בו עכשיו.
מתי בפעם האחרונה הרשיתם לעצמכם 'מבט של חסידה' על החיים שלכם? לראות את הדרך שעברתם, את המרחבים שמחכים לכם, מבלי ללכת לאיבוד בפרטים הקטנים?
מזמינה אתכם לנשום עמוק אל מול התמונה הזו ולכתוב לי – מה המבט מלמעלה מגלה לכם היום?

30/04/2026

13/12/2025

אחרי שנתיים מטלטלות,
ציפיתי לביירון.
לסופה שתשטוף ותיקח איתה הרבה מהחשש, הכאב, הדאגה ועוד הרבה ממה ששקע בלב ובנשמה.
הבוקר ש''אחרי''.
מביא תקווה והרגשה של התחדשות ושפע.

19/07/2025

שבת בבוקר
הזמן ששלי להתחבר לטבע.
הטבע הוא ''החוץ'' שממלא אותי.
היום פגשתי בתים אחרים.
מהמחילות הציצו אלי שני שועלים.
ועכביש אחד אומן.

תודה על הזכות הזו.

04/07/2025

השמיים התכולים זוכרים
את עשן השריפה וקולות הנפץ.
את מטחי הטילים.

העץ הנטוע
זוכר שנים
עומד ומחכה

לציפורים ולשועל הזריז שברח מפני

הטבע הוא מרפא הנפש שלי
בכל עונה
מקשיב
סופג
ומלווה אותי.

עוד שנה חלפה.

מאחלת לנו ימים של שקט
של כוחות
ימים של חמלה
ימי התבוננות פנימה והחוצה.

יום הולדת שמח!

21/06/2025

קטיף דובדבנים בעין זיוון.
מספר שעות של רוגע ונשימה.
הטבע לא עוצר.

מקווה לימים של שקט, בהם אוכל לטייל שוב בשדות.

07/07/2024

הטבע לא עוצר.
בדרך למעיין בצידי הדרך שדות שרופים, מחנק באוויר ובלב.
עשרות אלפי דונמים הפכו שחורים.
בשמיים רעמי המטוסים.

הטבע לא עוצר.
כמו עונות השנה.
כמו זריחת השמש ושקיעתה.

הטבע ימשיך.

נותר לקחת נשימה. להביט בחיוואי שחג ממעל.
להמשיך.
באור
בתקווה
באהבה.

07/06/2024

ימים ששל חוסר וודאות, כאב, דאגה.
הביטוי אדמה בוערת מלווה בריח חריף. כזה שמורגש בריאות ומקביל ללב שעובר מלחמה.
האופטימית שבי מתוסכלת, אין אור בקצה המנהרה הזו.
אין צפי לסיום.
לשקט.
לביטחון.

הטבע לימד אותי סבלנות וסובלנות. מחזוריות שלעולם חוזרת.
מביטה על השדה השרוף.
יודעת שיקח זמן, עונות ושנים.

האסון האקולוגי הזה ימשיך להיות נוכח.
הטבע ימשיך לפעום.
כמו הלב הכאוב.
המפונים והפליטים ימשיכו לנדוד.
ולבסוף כמו הציפורים ישובו.
אמא אדמה רותחת.
דם הנופלים מחלחל וישאר.
אמא אדמה תמשיך לחבק.

בתוך כל הכאב, הכאוס.
זוכרת ומזכירה לקחת נשימה.
לחמול
לאהוב
להיות בכאן ועכשיו.
למרות ואולי דווקא בגלל.
להיות באהבה.

להתחזק
לפעום עוצמה.

הטוב והאור חזקים מהחושך.
וכך יהיה

01/06/2024

פעם הייתי מגיעה לכאן כל יום. טיול למעיין היה משהו שמתחילים איתו
את היום ומסיימים איתו את הערב

מאז שהתחילו לבנות את השכונה החדשה, למעשה יותר משנתיים לא הגעתי לכאן.
אז היום היה לי שיעור והחלטתי שאני מנסה להגיע.
ירדתי בשביל המוכר של טיילת חצבים.
הגעתי לשער הבקר, זה לפעמים הייתי עוברת אותו.
הפתח להולכי הרגל היה חסום
עם קוצים. המחשבה הראשונה היתה שאין דרך.. שאני צריכה להסתובב.
אני עם סנדלים ואין דרך לעבור.
החלטתי לנסות להתכופף לעבור דרך השער הגדול מבעד לחוטי התיל.
חשבתי... איך אני אעבור? איך הכלב יעבור?
ואז נגעתי בשער והשער נפתח.
זה שיעור מאוד גדול. לזה
''פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם עולם מלא'' .
לפעמים כשנראה שאי אפשר ואין דרך.
והדרך קשה ובלתי אפשרית
והמחשבה היא להסתובב ולחזור
והכי נכון לוותר כי אין קדימה.

לפעמים זו רק התמונה הראשונה.
לפעמים צריך לא לוותר, לתת עוד מבט, עוד השתדלות. לא לוותר על הרצון הראשוני. להמשיך קדימה..

07/05/2024

פוסט קצת אחר....
מרבית הפוסטים שלי כאן מלווים בתמונות מהטבע הפראי, צולמו אי שם בשדה, במעיין או בנחל.
היום משהו אחר, על הטבע שממשיך כמנהגו. לא עוצר.
מזכיר לי כוחות חדשים.
בימים של כאב, חוסר וודאות, דאגה ושבר.
בינואר בנות הכפר יצרו פרחים כמספר החטופים. כל הפרחים נתלו על העץ העירום. בכאב כתזכורת יומיומית... ותפילה לחזרתם. שניים מהפרחים נצבעו בכתום.

הימים עברו, גם חודשים.
העץ העירום חזר להתקשט בעלים.
והפרחים, הם עדיין שם.
בכאב בלתי נתפס.

עונות השנה חולפות.
גאות ושפל

הטבע תמיד בתנועה.

מזמינה כל אחד ואחת לצאת לטבע, להתחזק.

לתיאום מפגשי העצמה ותהליך, צרו קשר.