24/05/2020
הפרעת קשב/ להכות בברזל כשהוא קר
"להכות בברזל כשהוא קר" - הוא עקרון חשוב בהתמודדות עם ילדים עם הפרעת קשב.
לפני שנדון בו אתאר התנהלות שמוכרת בבתים רבים בהם יש ילד עם הפרעת קשב והיפראקטיביות:
הנטייה של ילדים עם הפרעת קשב להגיב באימפולסיביות ובדרמטיות גוררת לעיתים קרובות תגובה אימפולסיבית ועוצמתית גם מההורה.
במובן מסוים ניתן לומר שהאימפולסיביות המולדת של הילד "נרכשת" על ידי ההורה והתקשורת נעשית רוויה במאבקים. במקרים לא מעטים גם ההורה עצמו עם הפרעת קשב ונטייתו לאימפולסיביות מוכרת לו עוד לפני שהפך להורה.
במצב של מאבק שיוצא משליטה היכולת של ההורה להגיב בשיקול דעת ולהרגיע את המצב נפגעת, וככל שמצבים כאלה חוזרים על עצמם לעיתים קרובות, נפגע גם הקשר בין ההורה לילד ומתחיל תהליך של התרחקות.
למה זה קורה?
מבחינת הילד, הנטיה להגיב בעוצמות לתסכול ולעיתים בתוקפנות, מולדת ונובעת מהקושי המובנה לעכב תגובה.
מבחינת ההורה, קיימת שחיקה מתמשכת שקשורה באינטראקציות יומיומיות של מאבק עם הילד.
הדימוי העצמי של ההורה מאותגר בצורה אינטנסיבית והוא נותר לעיתים קרובות חסר אונים ועם חוויה של כשלון אל מול ילד שלא משתף פעולה.
השחיקה של ההורה נובעת גם מהניסיונות המגוונים והכנים שלו להגיע אל הילד שפעמים רבות נכשלים, ובעקבותיהם התגובות הולכות ומקצינות.
אז מה עושים?
כמו שנאמר בפוסט הקודם - חשוב להזכיר לעצמנו שהתגובות של הילד לתסכול הן לרוב תוצאה של הנוירולוגיה שלו וכי גם הוא היה נמנע מהמצב לו היה יכול.
עובדה חשובה נוספת שכדאי לזכור ושקשורה לנוירולוגיה של כולנו היא שבמצבי לחץ אנחנו נוטים לחשוב בשחור ולבן כחלק ממנגנון הישרדות והחלק במוח שאחראי על חשיבה מורכבת פעיל הרבה פחות.
במצבים כאלה לא מומלץ לקבל החלטות וכל שצריך לעשות הוא להרגיע קודם את עצמינו ואחר כך את הילד.
האשמות, הטפות מוסר, עונשים ואיומים לא יהיו יעילים במצב כזה (ולרוב גם במצבים אחרים), יסלימו את המאבק, יכרסמו בסמכות של ההורה ויובילו בסופו של דבר לרגשות אשם וחוויות של יאוש.
חשוב לציין כי הורה שמצוי במאבק עם ילדו הוא לא הורה רע אלא הורה שנשחק בתהליך קשה ומתמשך שרק הורים לילדים עם הפרעת קשב קשה מכירים באמת.
בסיפור הזה אין גיבורים וחכמים יש רק תהליך שדורש עצירה וחשיבה מחודשת ושלעיתים מצריך ליווי חיצוני.
כעת נראה לי שהמשפט - "להכות בברזל כשהוא קר" ברור יותר.
בברזל מכים כשהוא חם רק אם רוצים לכופף אותו. תיאור זה השאול מעולם הנפחים עלול לצערי להתרחש גם במצבים קיצוניים בהם היחסים מגיעים למצבים של השפלה הדדית. מכך אנחנו רוצים להימנע בכל מחיר.
מספר עקרונות יכולים לעזור לנו לשנות את המהלך הבעייתי הזה:
1. מניעה - פיתוח אווירה נינוחה בבית, סדר יום קבוע וידוע מראש, זמני איכות עם הילד וחיזוקים רבים ככל האפשר. כל אלה יפחיתו את האינטראקציות השליליות.
2. תוכנית - הורות מחייבת קיומה של תכנית או דרך פעולה: מה הם הגבולות שחשובים לנו, על מה אנחנו מגיבים וכיצד, ומה קורה כשאנחנו נתקלים בחוסר שיתוף פעולה. כל תכנית עדיפה על מצב של תגובות ספונטניות.
3. שקיפות - כדאי שהתכנית תגובש יחד עם הילד כך שירגיש מחויב לה, ידע מה מצופה ממנו וידע לצפות את תגובות ההורים בכל מצב של קונפליקט.
4. עקביות - בחרנו בדרך פעולה, דאגנו שהיא תהיה שקופה ונהירה לילד. עתה נשתף אותו ברצון לעשות שינוי, וננסה לרתום אותו לשתף פעולה, ולא נסטה מהתכנית גם כשהיא תתקל בהתנגדות.
5. זיהוי - חשוב ללמוד לזהות מצבים של טרום פיצוץ ולסייע גם לילד ללמוד את הרמזים בתוכו לכך שהוא הולך "לאבד את זה".
6. השהיה - להימנע מתגובות אימפולסיביות. להשהות את התגובה. לחתור להרגעה באמצעים שונים גם של ההורה וגם של הילד.
7. מנגנון של פתרון בעיות - חשוב לייסד מנגנון לפתרון חילוקי דעות - להסכים לא להסכים ולמצוא זמן מתאים לבחינת הקונפליקט.
8. סגירת פינות - לאחר שהצדדים נרגעו חשוב לחזור ולדבר על מה שהיה, להבין את חוסר ההבנה ואם יש צורך לנקוט בפעולה שתמנע מצבים כאלה בעתיד.
המטרה של כל המהלך המתואר היא למנוע מצבים של הקצנה. במקרים רבים השהיה של תגובה והרגעה, תאפשר חשיבה שקולה יותר ומציאת פתרונות יצירתיים.
חשוב לזכור!!
כל העקרונות הללו אין בהם כדי לפטור את הילד מביצוע מטלות, מכיבוד ההורים ומקבלת סמכות. הם מגיעים במקום בו כל הדרכים הגיעו למבוי סתום והקשר בין ההורים לילד מצוי בסכנה ממשית.
המטרה היא לנהל משברים, ולהשיג את המטרות החינוכיות והגבולות, בדרך שתאפשר תקשורת בריאה. עמידה בעקרונות האלה לא תמנע חיכוכים, היא עשויה להפחית אותם, אבל הדבר החשוב ביותר הוא ההימנעות מהפגיעה בקשר והזדמנות ללמד את הילד לפתור בעיות.
עבודה משותפת של ההורים ולעיתים שיתוף של הילדים האחרים קריטית להצלחה.
בהצלחה…
