17/01/2026
לפני חודש נכנסתי למעלית. זה היה בחנות רבת קומות בדובאי. חלק איתי את הנסיעה איש קטן שנראה כאילו נלקח מסרט של נשיונל ג'אוגרפיק- היו לו פנים חומות חרושות קמטים, שיער שחור שזרקה בו שיבה עם שפם תואם, עיניים מלוכסנות, שיניים לא מטופלות, מכנסי דייגים וכפכפים. חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. וור אר יו פרום, שאל. איזראל- עניתי. הוא מעולם לא שמע על המקום הזו. גם אני לא שמעתי על שלו. לקח לו עשר שעות לטוס מביתו הרחוק לדובאי, והוא מאד חיכה לטיול הזה, כך סיפר. מהארץ שלי זה רק שלוש שעות, השבתי. הפטפוט הנעים הסתיים כשהמעלית נעצרה בקומה הרביעית. נפרדנו בחיוך.
זה היה מפגש אנושי פשוט שלימד אותי המון. למדתי שכולנו בני אדם וזה מספיק כדי שנוכל להתחבר באופן טבעי ופשוט. כל ההפרדות של דתות, גבולות ותרבויות רק ממסכות את האמת הפשוטה הזו. ככה זה צריך להיות בין כל בני האדם, זה טבעי לנו, חשבתי.
הזרע שניטע בי במפגש הזה מיהר להניב פירות.
בחודש האחרון יש לי מפגשים אנושיים. זנחתי את הפרה-קונספציות, אני פוגשת אנשים ממקום פשוט, כנה, סקרן וקשוב שבאמת רוצה לחוות אותם כמו שהם, בלי פילטרים של תיוג וקטגוריות.
בכל מפגש אני מציצה על העולם דרך עיניים של מישהו אחר, מתוך הקשבה נקייה נטולת רצון להנכיח את עצמי. אני זוכה לחוות את האנשים כמו שהם, להרגיש לרגע איך נראה העולם מנקודת מבטם, ולהתארח בו לרגע.
אני לומדת על צניעות, על פתיחות לגיוון אנושי. אני לומדת ללמוד משהו מכל אחד, וגם ללמוד על עצמי. אני מסכימה להשיל את האגו, לוותר על לומר משהו חכם. אני לא רוצה להראות כמה אני יודעת אלא להבין במה אוכל להיטיב לשותפי למפגש.
אני מתגלגלת מחדש להדס יותר צנועה, יותר קשובה, פחות במרכז ויותר בצד.
ואיזה גלגול שווה זה 😍
