לילך רוט - טיפול באמנויות, תואר שני. מטפלת בפסיכותרפיה ממוקדת-גוף

02/04/2020

ה״סוד״ הכי שמור היום, הדבר שכולנו חווים ואף אחד כמעט לא מדבר עליו, הוא החרדה.
אנחנו לא מדברים על החרדה כי זה נתפס אצלנו כחולשה.
אנחנו לא מדברים על החרדה כי אנחנו לא תמיד מבינים שמה שאנחנו חווים זו חרדה.

וככל שאנחנו מתעלמים ממנה היא הולכת וגדלה, ונערמת לנו בגוף.
אם זה בצורת כתפיים תפוסות.
או כאב גב.
או קושי להירדם.
בצורת חוסר שקט.
גם בצורה של עצבנות.
או קושי לנשום.
או מחנק בגרון.
וגם ברצון לבכות.
ואפילו בצורה של תפקוד על אוטומט.

אחרי שבעצמי חוויתי פאניקה בשבוע שעבר והבנתי מה עזר לי לצאת מזה, החלטתי להתגייס ולעשות את מה שאני עושה הכי טוב כבר 15 שנה - מטפלת בסטרס וחרדה, וליצור את המענה הממוקד ביותר, עם הפתרון המדוייק ביותר לחרדה.

כך יצרתי את ISeeU - הקו למענה המקצועי לחרדה.
שירות הנותן מענה מקצועי, ממוקד, קצר ומיידי, בכאן ועכשיו, עבור סטרס וחרדה.
זה טיפול השונה מהטיפול המוכר, המתמשך, הקבוע והתהליכי.

💠 הקו למענה המקצועי לחרדה ISeeU הוא:
🔺טיפול אונליין ב - Zoom.
🔺מענה בכאן ועכשיו, כשעולה החרדה.
🔺טיפול מקצועי, ממוקד, בן 30 דק׳.
🔺במחיר מוזל של 185 ש״ח.

💠 כיצד זה מתבצע?
ב-3 שלבים פשוטים וקצרים:
🔺אתם נכנסים ליומן שלי דרך הלינק הזה

וקובעים לעצמכם את הזמן הנח לכם ביותר שפנוי אצלי ביומן.
🔺לאחר ששריינתם לעצמכם פגישה אתם משלמים באמצעות ביט - 054-4623212.
🔺לאחר התשלום אני שולחת לכם לינק לפגישת ה- Zoom שלנו, ואנחנו נפגשים במועד בו קבעתם.

💠 איך למצוא זמן כשכולם בבית:
🔺בחדר השינה/עבודה למשך 30 דק׳.
🔺בהתאווררות בחוץ 100 מ׳ מהבית.
🔺באוטו בדרך לסופר.
🔺אחרי שהילדים הלכו לישון.

💠 אתם יכולים להיכנס כבר עכשיו ולקבוע
לעצמכם פגישה שתאפשר לכם הקלה גדולה עם הרגשת החרדה.
נותרו מעט פגישות פנויות גם להיום, יום חמישי, וקצת גם מחר, יום שישי.
וכמובן בשבוע הבא, ובשבועות שאחריו.

💠 שתפו והפיצו כדי שמי שמרגיש חרדה לא ישאר לבד .

נעבור את זה יחד,
לילך 🔆
יש מענה מיידי לחרדה -ISeeU

15/03/2020

➰ 10 דרכים להתמודד עם חרדה ➰

לפעמים לוקח לנו זמן להבין שמה שקורה לנו כרגע בגוף ומבחינה רגשית זו חרדה.
יכול לקחת לנו זמן להבין שבעצם ״קפאנו״, שאנחנו לא מרגישים דבר, שהתנתקנו, שהפכנו אדישים, לפעמים אפילו אפתיים.
זו למעשה הדרך של הגוף שלנו להגיב במצבי הישרדות. במצב הזה גם נתקשה להבין שהאיום אינו אמיתי.
רבים מאיתנו מרגישים ככה בימים האחרונים סביב נושא הקורונה.

🔺מה אפשר לעשות עם החרדה?

1. לקום מהכסא, מהמיטה, מהכורסא ולהלך בבית.
2. לצאת החוצה, לרחוב, לעשות סיבוב עם הכלב, עם הילד, עם עצמנו.
3. להיכנס למקלחת, ולעבור מספר פעמים בין מים חמים למים קרים. כן, גם כשקר בחוץ.
4. לשים מוזיקה ולרקוד.
5. לצאת לטבע, גם לטבע בעיר ליד הבית, בגינה ציבורית, בדשא של הבניין, להתבונן על העץ ברחוב.
6. לצעוד עם כל כף הרגל ולייצר נוכחות בגוף עם כל צעד.
7. לקפוץ, לנתר, במקום למטה ולמעלה.
8. לאכול משהו עם סוכר בריא כמו פירות, ואם אין ברירה אז גם שוקולד וכו׳.
9. להסתמס/לדבר עם חברה או עם מישהו קרוב שיכול לשמח/להצחיק אותנו.
10. לקיים שיחת קצרה עם איש טיפול שמקשיב לנו בהקשבה מקצועית.

יש מה לעשות.

14/03/2020

10 דברים שחשוב לדעת על #חרדה:

1. הקטע הטריקי עם חרדה הוא שברגע שהיא כבר משפיעה עלינו לוקח לנו זמן להבין מה קורה לנו.
2. הגוף שלנו נכנס למצב ״קיפאון״, מה שמקשה עלינו להבין שזו חרדה, ועוד יותר מקשה עלינו לעזור לעצמנו.
3. ככל שאנחנו לא מבינים מה עובר עלינו ולא מצליחים לעזור לעצמנו, אנחנו נכנסים לפאניקה, מה שמעצים את רמת החרדה, ואנחנו נמצאים בתוך לופ שמזין את עצמו.
4. זה מצב פיזיולוגי לכל דבר, ולא רק מצב רגשי.
5. מאד קשה לנו לעזור לעצמנו כשאנחנו נמצאים בחרדה, לא משנה כמה שיטות לעזרה עצמית אנחנו מכירים, וכמה אנחנו מתרגלים ביומיום נשימות, מדיטציות, יוגה וכו׳.
6. לשבת לנשום לא תמיד עוזר. לעיתים זה מעורר מצוקה גדולה יותר.
7. לא תמיד נדע מה היה הטריגר לזה, ואיך ״רק להתעדכן במצב״ במהלך היום הוא הגורם.
8. גם מי שלא סובלים ביומיום מחרדות, במצב הקורונה הנוכחי מוצאים עצמם סובלים מחרדה ברמות שונות.
9. שיקול הדעת שלנו מושפע מהחרדה.
10. ההתנהגות שלנו מושפעת מהחרדה ועלולה להיות לא רציונלית.

14/03/2020

מה שלום החרדה שלכם בימים אלו?
חרדה, מה פתאום חרדה, שאני ארגיש חרדה? פחחח.
אני מקימה סטארטאפ שנותן פתרון לחרדה, שאני ארגיש חרדה?
אני יכולה להעביר הרצאה על איך להתמודד עם חרדה, שאני ארגיש חרדה?
ובכן, כן.
אני מרגישה אותה מזדחלת במעלה הגב כבר כמה ימים. אתמול היא תפסה אותי לשיחה.

״סליחה אל תנסי להסוות אותי בתור חלסטרה על הבחירות ועל הנדל והאוזר ואורלי לוי״.
נו, הם לא מעצבנים? אני שואלת אותה.
״כן״ היא עונה לי, ״אבל זה לא רק הם״
למה את מתכוונת? אני מנסה להיתמם.
״מה את חושבת, שלא ראיתי אתמול איך ישר שרפו לך העיניים לכל מקום אליו נכנסנו? ואיך היה לך קשה לנשום, ושפתאום הפכת מודעת לכמה את נוגעת בפנים? ואיך שמצב הרוח שלך צנח כשראית בסופר את המדפים הריקים?״
אמממ, התחלתי להגיד.
״יאללה שחררי את אקט הגיבורה, זה לא מגניב יותר״.
לא אומרים מגניב יותר היום, אני מנסה לענות לה.
״אל תתחכמי״ היא לא מוותרת לי.
טוב טוב, בסדר, אני עונה לה, הנה אני מודה. לא חשבתי שזה ישפיע עלי, אבל הנה. עכשיו את מרוצה?
היא מחייכת חיוך קטן בחזרה, ״עכשיו לפחות אפשר קצת לנשום״.

10/01/2019

היינו תוך כדי שיחה כשפתאום היא נעצרה.
ראיתי שהמחשבות שלה כבר נמצאות במקום אחר.
״יש לך אולי איזה כלי וכף?״ היא שאלה.
במקרה היה איתי באותו היום מן מיכל כזה, וכף אילתרתי ממה שמצאנו בשטח.
היא חיפשה משהו מסביב וכשמצאה סימנה לי לבא אחריה.
״פתאום הרגשתי שיש לי צורך באדמה״ היא אמרה, ״זה מוזר, אף פעם לא הרגשתי צורך באדמה״.
היא מצאה אדמת חמרה מעט רטובה מן הגשם,
לחה,
לא בוצית.
אדמה נקייה כזו,
מתפוררת בין האצבעות,
חיה,
מרגשת,
כזו שאפשר לעבוד איתה כמו עם חימר.
היא ירדה לקרקע, חפרה, ומילאה את הכלי.
הסתכלתי עליה מהמקום בו עמדתי,
כל כולה היתה שקועה בחפירה, באדמה, במילוי הכלי.
כשהכלי היה מלא היא סחבה אותו בחזרה למקום בו התמקמנו ביער באותו היום.
בדרך חזרה היא אספה גם כמה אבנים ומקלות.

היא התיישבה, רוקנה את האדמה שאספה
על האדמה המהודקת שהיתה במקום בו ישבנו,
והתחילה לפורר אותה במשך דקות ארוכות
כמו שמפוררים קוסקוס.
מרגע שהידיים שלה נגעו באדמה
היא נשמה אחרת,
משהו בה כאילו נרגע.
חיוך גדול הופיע על פניה.

הסתכלתי עליה כדי לראות מה היא צריכה ממני.
הבנתי שהפעם היא לא צריכה שאפרש לה דבר,
והיא לא צריכה שננסה לתת לזה משמעות,
היא לא היתה צריכה שניכנס לתהליך מעמיק,
ולא שנצלול למעמקי הנפש.
היא פשוט היתה צריכה שאהיה איתה שם,
שאצור את המרחב עבורה, שאחזיק אותו היטב,
שאאפשר לה לעשות בדיוק את מה שהיא היתה צריכה לעשות.
היא היתה צריכה ממני שאסמוך עליה שהיא יודעת איך להיות ויודעת מה לעשות,
שאאפשר לה להיות בנוכחות מלאה במשחק עם האדמה.

מתוך המקום המאד ראשוני הזה,
מתוך המגע שלה עם האדמה,
מתוך ההסכמה שלי להיות במרחב הזה
ופשוט לתת לדברים לקרות,
לא מבלי להיבהל,
לא מבלי להתבלבל,
מתוך היכולת שלה לומר לי בדיוק מה היא צריכה,
ומה היא לא צריכה,
מתוך המקום הזה ראיתי אותה יוצרת מרכז חדש לעצמה,
ראיתי אותה נוצרת בנוכחות חדשה.
🍃🌱🍃🌱🍃




🍃 הטיפול בטבע מתקיים ב:
- יער חורשים
- יער אילנות
- חוף הצוק הדרומי תל אביב

* פרטי המקרה שונו.
פורסם באישור המטופלת.

21/08/2018

כשהאכילה הרגשית שלנו צריכה להישמע.

״אני יודעת שאצלך מקשיבים לגוף"
אמרה מיכל (שם בדוי) בת 40, נשואה, עם שני ילדים, בפגישה הראשונה.
"אבל אני באתי לדבר" אמרה מיכל.

"כל כך הרבה שנים שאני נושאת את סוד האכילה הרגשית הזו בתוכי שאני חייבת פשוט לדבר ולדבר ולהוציא את הכל החוצה ושפשוט תקשיבי לי".

פתחתי את הפה כדי לקחת אוויר ולענות לה,
אבל לא הספקתי והיא המשיכה.
"אף אחד במשפחה שלי לא יודע שאני אוכלת אכילה רגשית".
"שאני אוכלת המון. המון. בצורה בלתי סבירה בכלל".
"כפי שאת רואה בכלל לא רואים עלי".

"לא, אני לא מקיאה אם זה מה שאת חושבת".
״אף אחד לא יודע" היא חזרה ואמרה.
"הם בכלל לא מדמיינים שכשהם לא בבית או שכשהם ישנים, אני אוכלת, אוכלת כמויות בלתי סבירות בעליל".
היא דיברה בשטף, במהירות, כמעט לא עצרה לנשום, כאילו חששה שאעצור אותה.

הבנתי שזו הפעם הראשונה בחייה שהיא מספרת על כך למישהו.
הבנתי שיש לה צורך קודם כל לפרוק במילים, להוציא הכל החוצה. לא לחיות עם הסוד הזה יותר אחרי כל כך הרבה שנים.

כך נראו הפגישות הראשונות שלנו. מיכל דיברה בשטף, כמעט לא עצרה.
אחרי מספר פגישות מיכל הגיעה לפגישה השבועית הקבועה שלנו ואמרה לי
"אני לא מאמינה, עוד לא עשינו שום דבר בטיפול וכבר משהו נרגע בי, משהו נרגע באכילה שלי, בחיי".

אני חייכתי חיוך גדול למשמע דבריה ועניתי לה שאני מאד שמחה לשמוע.
"בואי נעשה עכשיו את כל הדברים האלו שאת עושה, את יודעת, עם הקשב לגוף" מיכל ביקשה.
"אני מרגישה שעכשיו אני יכולה. אני מרגישה שעכשיו אחרי שכבר אין לי יותר סוד ששמור לי בגוף כל כך הרבה שנים, אני יכולה להקשיב לגוף שלי.
עד עכשיו זה היה מפחיד, הרגיש לי מסוכן".

ביקשתי ממנה לעצום עיניים, לקחת כמה נשימות, להתרווח בנוחות על הספה, ולשים לב איזה חלק בגוף שלה מבקש תשומת לב.
"יש כמה חלקים כאלה" מיכל ענתה אחרי שלקחה לעצמה את הזמן להרגיש את הגוף שלה.

בואי תעברי על החלקים השונים, ותראי מי מהם מבקש את תשומת הלב בעוצמה החזקה ביותר.
כאילו שהכי דחוף לו. קצת כמו ילד שצועק הכי חזק כדי שישמעו אותו.

מיכל לקחה לעצמה עוד כמה רגעים וענתה,
הייתי בטוחה שתחושת ה"חור" בבטן שלי תהיה הכי דומיננטית. אבל באופן מפתיע זו תחושת ההקלה בגרון".
בואי נשב עם תחושת ההקלה הזו בגרון, אמרתי למיכל.
מיכל הנהנה בראשה, וראיתי שהיא מתמסרת לתחושה.
כעבור כשתי דקות דמעות החלו לזלוג במורד לחייה של מיכל.
שאלתי אותה אם היא רוצה לשתף אותי במה שעובר עליה.

מיכל שסיפרה שלראשונה בחייה היא מרגישה הקלה באזור הגרון.
היא סיפרה שהיא כל כך רגילה לדחוף לעצמה אוכל כל הזמן, עד שהאזור הזה תמיד כואב, תמיד מגורה.
ועכשיו לראשונה בחייה היא מרגישה תחושת הקלה. תחושה נפלאה ונעימה שהיא לא מכירה.
ישבנו כך עם התחושה הזו, בלי לפרש אותה, בלי להסביר אותה, בלי לנסות להבין אותה.
פשוט היינו איתה.

למחרת בבוקר קיבלתי הודעת וואטסאפ ממיכל שזה היה הלילה הראשון בחייה מזה שנים רבות שהיא לא קמה לאכול.

** המקרה פורסם באישור המטופלת.
פרטי המקרה שונו.

21/08/2018

תמיד נהיה בדרך? היא שואלת אותי.

כן, זה יכול להיות מתיש, אני אומרת לה.

ומי מחליט מתי די?

אנחנו, אני עונה.

אבל תמיד יהיה על מה לעבוד בטיפול, היא ספק שואלת ספק אומרת.

לא תמיד, אני עונה. לפעמים נוצר בתוכנו שקט.

לפעמים נוצר בתוכנו מרחב שאפשר בו פשוט להיות.

יגיע יום ואת תרגישי שעכשיו די, עכשיו מספיק לי, עכשיו שקט לי ואני לא צריכה יותר.

וזה אומר שסיימנו לעבוד על כל המצוקות והמכאובים שלנו? היא שואלת.

לא בהכרח, אני עונה. זה אומר שכרגע, בזמן הזה, נוצר בנו 'אני שלם' דיו.
נוצרו בנו כוחות פנימיים שהם לגמרי שלנו ונוכל לנוע איתם בבטחה בעולם שבחוץ.

ואיך אני אדע את זה? היא תוהה.

את תרגישי, אני אומרת לה.

בגוף את תרגישי, את כבר יודעת איך.

תהיה בך ידיעה פנימית, הכרה שכזו, שלא מגיעה בהכרח מן הראש.

זה יוצר בי המון שקט, היא אומרת, לדעת שלמצוקות שלנו יש סוף.

כן, אני עונה, זו הבנה מרגיעה.

ומה עם המכאובים שלא טופלו?

זמנם יבוא, אני עונה.

כשהנפש שלך תהיה מסוגלת להתמודד איתם הם יצופו ויעלו על פני השטח ואז תדעי שעכשיו הגיע הזמן לטפל בהם.

חכמה הנפש הזו שלנו, היא עונה בנשימה שיש בה הקלה.

כן, היא לא רעה בכלל, אני עונה בחיוך, יש סדר בדברים, כזה שמובן רק לנפש שלנו.



* *פורסם באישור המטופלת, פרטי המקרה שונו.

21/08/2018

אמהות שלא אוהבות את אחד הילדים שלהן.

אמא שלא אוהבת את אחד הילדים שלה
אני רוצה שתדעי, את לא לבד.
יש אימהות נוספות שמרגישות כמוך.
זה לא מדובר.
זה טאבו בחברה שלנו.
אני רוצה שתדעי שאין שום דבר לא בסדר בך.
אני רוצה שתדעי שאני יודעת שאת סוחבת שק גדול של רגשות אשמה.
לא תמיד זה מול הילד שלך, לרוב זה מול החברה.
אני רוצה שתדעי שאני יודעת שאת לא מבינה כיצד את מרגישה ככה כלפי אחד הילדים שלך,
כיצד את מרגישה קנאה בילד.ה שלך,
מדוע את לא יכולה לסבול את הנוכחות שלו,
ולמה את לא יכולה לסבול את הקרבה או המגע שלו.

חשוב לי שתדעי שאת מרגישה ככה כי כך הרגישו הורייך כלפיך כשהיית ילדה.
גם אם את לא זוכרת.
גם אם יש לך זכרונות ילדות חיוביים.
הם עשו זאת לרוב ללא מודעות,
כי גם הם גדלו ככה.

חשוב לי שתביני שכילדה נאלצת להתכחש לחלקים בעצמך,
לעשות כאילו הם לא קיימים,
כדי להרגיש אהובה,
כדי להרגיש רצויה.
והחלקים האלו שלימדת את עצמך להכחיש מופיעים במלוא תפארתם אצל הילד.ה שלך
והילד שלך, כמו כל ילד, מנופף בחלקים האלו בגאווה, בשמחה,
ועבורך זה בלתי נסבל לצפות בחלקים שנאלצת להחניק.
את מרגישה מולם בושה
או קנאה
או שנאה
או כעס.
או רצון שיעלמו.

ואם יש דבר אחד שהייתי רוצה שתקחי מזה
זו הידיעה שלילדה הקטנה שחיה בתוכך מגיעה אהבה
ורכות
ושמחה
וחיוך
ומגע
ומגיעה לה-לך גם הכרה,
הכרה בכל החלקים שנאלצת להכחיד,
כי גרמו לך להרגיש בושה,
או רגשי אשמה,
או כפיות טובה,
הכרה בחלקים שלפעמים הם היו אלו שאפשרו
את עצם קיומך.

אני מטפלת באימהות שמרגישות כמוך
כבר מעל עשור,
ומצליחה לאפשר להן לאהוב את הילדה שבתוכן,
לאהוב את הילד.ה שלהן.

בתמונה: אחרי מפגש עם גור החתולים שלי.
עכשיו הכל בסדר. לא נשארו סימנים.

07/05/2018

תהליך יצירת העוגנים הפנימיים בחיי לא היה פשוט.
הוא עדיין בבחינת work in progress עבורי.
עשיתי את זה כמובן עבור עצמי, כאדם, כאשה. אבל כמטפלת היה לי ברור שאני מחויבת לזה כדי להיות מסוגלת לעזור למטופלים שמגיעים אלי.
בסופו של דבר כל התאוריות היפות נשארות ברקע.
כשאני יושבת מול המטופלת בקליניקה שלי מה שמאפשר לי לעזור לה הוא להרגיש אותה, דרך הגוף.
להבין על מה היא מדברת. לא רק דרך הראש להבין, דרך הגוף.
אחרי שנים רבות בהן אני עושה עבודה על פצעי הילדות שלי, ראיתי שאחד הדברים המשמעותיים בטיפול, אחד הדברים שמאפשרים לנו לעשות שינוי, הוא תהליך יצירת העוגנים הפנימיים שלנו. יצירת הבית הפנימי שלנו, יצירת ההורים הפנימיים, יצירת הכוחות שלנו.

כשאנחנו מגיעים לטיפול, חלק גדול מאיתנו מחוסר עוגנים פנימיים. בעיקר כי היינו מחוסרי עוגנים חיצוניים כילדים.
יש בנו כמיהה גדולה, גם כמבוגרים, כי אחרים בחיינו יהוו את העוגנים שלנו.
במהלך הטיפול חלק משמעותי שאני עוברת עם המטופלים הוא התאבלות על העוגנים החיצוניים שהיו צריכים להיות לנו אבל לא היו. ובמקביל, תהליך של בניית העוגנים הפנימיים שלנו.

עבודה משמעותית וחשובה שלא ניתן לדלג עליה בטיפול היא עבודה עם הילדה הפנימית.
הילדה הפנימית מחזיקה עבורנו את פצעי הילדות שלנו.
ישנה משמעות רבה בתהליך הטיפולי בללכת לפצעים שלנו ולכאוב אותם.
לצעוק אותם, לרעוד אותם, לכעוס אותם, לבכות אותם.
להיות איתם, להסכים לתת להם מקום, להסכים להרגיש אותם.
שינוי אמיתי לא יכול לקרות בלי זה.
במקביל אנחנו יוצרים לנו עוגנים חיצוניים. כגון ספורט, ריקוד, אמנות, ים, מוזיקה, טבע, חברים, בעלי חיים, התנדבות, ועוד ועוד.

התהליך בו אנו מסכימים להרגיש את פצעי הילדות שלנו יכול להיות מפרק נפשית לתקופה מסוימת. לכן יש חשיבות רבה בזיהוי וביצירת העוגנים החיצוניים שלנו.
אבל העוגנים החיצוניים האלו, שבהתחלה אולי ירגישו לנו קצת כמו קביים, חשוב שחלקם יופנמו, שיעברו שינוי, ושיהפכו להיות הבסיס לעוגנים הפנימיים שלנו. הבסיס לבית הפנימי שלנו.
הם יהפכו לכוחות המשמעותיים שלנו שאיתם נפעל בעולם בחוץ.

העוגנים החיצוניים שלי הפכו אט אט לעוגנים הפנימיים שלי.
בחלקם הייתי רק צריכה להיזכר. את חלקם הייתי צריכה ליצור.
הלימודים לתואר שני באונ' לסלי בבוסטון יצרו לי את העוגן הפנימי שאני חכמה ושאני יצירתית, ובעלת מסוגלות גבוהה להשיג את מה שאני רוצה.
הבישול יצר עבורי את העוגן הפנימי ליכולות שלי לרפא את עצמי, לטפל בי, להתחבר ליצירתיות שלי.
הים והטבע יצרו עבורי עוגן פנימי של משהו גדול ממני ביקום הזה, הם מחברים אותי לעוגן פנימי של שייכות. וגם לעוגן הפנימי של היכולת להיקסם, להתעורר להשראה, ולעורר השראה.
הריקוד יוצר עבורי עוגן פנימי של היכולת ליצור עבור עצמי שמחת חיים.
החתירה על סאפ יצרה עבורי את העוגן הפנימי של להרגיש מיוחדת. זה היה אחד הקשים. לא הרשיתי לעצמי להרגיש ייחודית ומיוחדת.
מלמדים אותנו שהצורך בייחודיות נובע מתוך פצעים נרקסיסטיים, ואין לו מקום, ואין לזה לגיטימציה. אבל ההיפך הוא הנכון. הצורך להרגיש מיוחדים הוא אחד הצרכים החשובים שילד צריך כדי לפתח אגו בריא, מרכז פנימי מאוזן, כוחות נפש.

כמטפלת, עבור המטופלים שלי, אני יוצרת איתם חיבור לעוגנים הפנימיים שלהם.
תחילה נזהה את הפצעים, נעבור דרכם, נסכים להרגיש אותם.
לאחר מכן, נלך לגוף, ולילדה הפנימית.
נהיה איתה, נכאב איתה, נבכה איתה וניתן לה את כל האהבה שהיא היה צריכה ולא קיבלה.
במקביל ניצור עוגנים חיצוניים. כל אחת ומה שהיא מתחברת אליו.
בחלק האחרון של התהליך, אני דואגת שחלק מן העוגנים החיצוניים יופנמו, יהפכו לכוחות של המטופלת. יצרו את הבית הפנימי שלה. איתו היא תוכל להתהלך ולפעול בעולם בבטחה.

07/05/2018

כשהייתי ילדה לאמא שלי היה משפט שהיא היתה אומרת לנו כשהיינו מתארגנים ליציאה מהבית: ״לבית הכנסת אפשר להגיע אתכם״ (אצל מי עוד אמרו את המשפט הזה בבית?). ׳בית כנסת׳ במובן שרק לשם אי אפשר לאחר.
אני הייתי מתנהלת בקצב משלי, בקצב איטי, הייתי לוקחת את הזמן. עד היום אגב, אני ככה.
ואמא שלי היא אנרגטית, תקתקנית. היא היתה מספיקה לסיים לפחות 5 משימות לפני הקפה של הבוקר.

לא תמיד הקושי של אימהות להתחבר רגשית לאחד הילדים שלהן יושב על ילדות קשה או טראומתית.
לפעמים מספיק שהיה הבדל בטמפרמנט בינה לבין אמא שלה כשהיא היתה ילדה, כדי שבהווה יווצר הבדל כזה עם הילד שלה. הבדל כזה יכול ליצור מריבות ועימותים ארוכי שנים שיכול להוביל למצב בו האמא לא מצליחה להתחבר רגשית לילד שלה.

לאורך 11 השנים בהן אני מטפלת באימהות וילדים ראיתי מקרים רבים של הבדלים משמעותיים בטמפרמנט בין האמא לילד. ההבדל הפשוט הזה לכאורה גורם לסבל גדול מאד לשני הצדדים, ולפעמים למריבות אינסופיות, שמובילות לכעס ולניתוק רגשי. האמא יכולה לחשוב שהילד שלה עושה לה ׳דווקא׳ או שהוא עצלן. והילד מרגיש שמה שהוא עושה זה אף פעם לא מספיק.

הרבה פעמים הקושי של אם להתחבר רגשית לילד שלה יושב על הדבר הפשוט הזה - הבדלים בטמפרמנט האישי.
אם החוויה של האם מהילדות שלה היא שלא קיבלו את הקצב המהיר או האיטי שלה אז ייתכן והיא משחזרת זאת מול הילד שלה בלי לדעת בכלל.

מה עושים עם זה?
עוברים תהליך של טיפול רגשי משמעותי שיוצר שינוי.
בטיפול נפגוש את הילדה שהיא היתה וניצור חוויה מתקנת במקומות בהם לא קיבלו אותה כפי שהיא.
נתאבל ונכאב את המקומות בהם היא הרגישה כילדה שמה שהיא עושה זה לא מספיק. ונעניק לה שוב ושוב את האהבה שהיא היתה צריכה.
בסופו של התהליך משתחרר בהדרגה המקום של הקונפליקט הקבוע מול הילד שלה.
כן, גם כשהילד שלה ממשיך להתנהל בקצב הפוך לשלה.
הקבלה העצמית, האהבה העצמית, והחמלה העצמית שהאם מפתחת מאפשרים את שחרור הקונפליקט מול הילד שלה. מה שמאפשר לה להתחיל ליצור חיבור רגשי אליו.

מכירות אמא עם הבדלי טמפרמנט בינה ובין הילד/ה שלה, כאלו שיוצרים יחסים קשים וקושי בחיבור רגשי ביניהם?
ספרו לה עלי.
תגידו לה שיש דרך לעשות שינוי.



בתמונות:
קפה של בוקר באיזי בקליניקה, יודה וגיבור על עם קצב לגמרי שונה על אחד המדפים אצלי בקליניקה, והשקט בקליניקה רגע לפני שמגיעים המטופלים.

23/04/2018

״רגע, אז את עדיין מטפלת?״
נשאלתי מספר פעמים.

כן. אני עדיין מטפלת.
בנשים.
באימהות.
באימהות שמשהו כואב קיים באימהות שלהן.
משהו כאוב שנוצר בילדות שלהן.
ובאופן בלתי מודע זה משתחזר עכשיו מול אחד הילדים שלהן.
וזה כואב להן.
זה כבר יותר מידי זמן כואב להן.
והן החליטו שהן רוצות לעשות משהו עם זה.
לעשות שינוי.
לבא לטפל בעצמן.
טיפול שמאפשר להן לאהוב את עצמן.
טיפול שמאפשר להן לאהוב את הילד שלהן.

אז כן, הקליניקה שלי פעילה וקיימת.
עם מטופלות קיימות.
עם מטופלות חדשות.
אני ממשיכה לטפל במקביל לאהבתי לבישול צבעוני.
שתי אהבות שמשלימות זו את זו.

💦☀️♥️🏡

07/10/2017