21/12/2025
אמצע החיים, בלי שום אזהרה דרמטית, משהו בגוף שלי השתנה.
בדיקות דם שגרתיות הראו שערכי הסוכר שלי עלו מאוד. לא הבנתי למה. תמיד הייתי מאוזנת, קשובה לגוף שלי.
רופאת המשפחה שלחה אותי לעוד בדיקה, בדיקה הובילה להדמיה, וכך מצאתי את עצמי יושבת מול תוצאה שלא רציתי לשמוע: סרטן לבלב מקומי.
הגידול היה שם, ברור, אבל לא כזה שאפשר פשוט להוציא. כלי דם מרכזיים היו מעורבים, והרופאים אמרו את המילים הכואבות: לא נתיח. באותו רגע הרגשתי שהקרקע זזה. לא פחד היסטרי - יותר שקט כבד, כזה שנכנס פנימה ונשאר.
התחלתי טיפול בפולפירינוקס. כימותרפיה חזקה, תובענית. הגוף שלי עבר ימים קשים, עייפות עמוקה, חוסר תיאבון, תחושה שהכל מתנקז למאבק אחד. אבל המשכתי. ידעתי שאין לי דרך אחרת. אחרי חודשיים הוצע לי טיפול נוסף - השתלת אונקוסיל.
טיפול שמקרין את הגידול מבפנים, ממוקד, מדויק. עברתי את ההשתלה, והתחלתי שוב לחכות. למדתי שסבלנות היא חלק מהטיפול. שלושה חודשים אחרי ההשתלה נכנסתי לבדיקה, בלי ציפיות גדולות. ואז שמעתי את המשפט ששינה הכל: הגידול קטן בכ-50%. לראשונה מאז האבחנה, כלי הדם כבר לא היו מחסום. לראשונה אמרו לי: אפשר לנתח.
המילה הזו, שנשמעה קודם רחוקה ולא רלוונטית, הפכה פתאום למציאות. נכנסתי לניתוח לא רק עם גוף שעבר דרך ארוכה, אלא עם תחושה עמוקה של דרך שנפתחה. זה לא היה נס - זה היה תהליך.
שילוב של רפואה מתקדמת, התמדה, ואמונה שדברים יכולים להשתנות גם כשנדמה שאין לאן. מה שהתחיל בעלייה לא מוסברת בסוכר, הפך למסע שלא בחרתי בו - אבל כן בחרתי ללכת בו עד הסוף. היום אני חצי שנה אחרי הניתוח. קצת חלשה אבל חזרתי לחיים.
למידע נוסף על הטיפול, לחצו: https://oncosil.uplead.co.il/
