02/09/2025
מעבר להתיחסות להלם קרב שהיא סופר חשובה, אודי כגן הביא גם פרספקטיבה שבעיני חשובה ורחבה אפילו יותר.
כולנו בדרך כזו או אחרת נושאים רסיסים של פוסט טראומה באיזה שהוא אופן או הרכב.
גם אם לא פגשנו אותה ממקור ראשון וגם אם אנחנו לא מודעים לזה, אנחנו סוחבים זכרונות תורשתיים והטבעות שמפעילים ומטרגרים אותנו.
והזכרונות וההטבעות האלו ימשיכו וינהלו אותנו אם לא נסכים לפגוש אותם. הם משפיעים על הפעולה שלנו בעולם ובסופו של דבר על המציאות כפי שהיא באה לידי ביטוי.
זה לא פשוט לפגוש את זה, זה לא נוח לפגוש כאב כעס, אשמה ועצב שהודחק שנים, או דורות או אפילו יותר.
אבל אם זה לא קורה, הכעס והכאב האלו לא נעלמים והם באים לידי ביטוי בהרס עצמי או בזעם כלפי חוץ.
אנחנו לא עם סגולה, אבל כן כאן במדינה הזו, זה הרבה יותר נוכח, כי זה משתחזר פה באינטנסיביות כבר לא מעט דורות.
וזה ממש לא רק אצלנו, זה מתקיים בכל מקום ובטח גם אצל השכנים שלנו.
אם היינו יכולים לראות שזה מה שזה. שאנחנו מפרשים את ההווה ביחס לעבר ומקרינים אותו אל העתיד. זה היה מאפשר לנו לפגוש את עצמנו ואת הסביבה אחרת.
ולא שזה קל או מצליח לי תמיד, אבל זו נשמע כמו עצה לא רעה:
When it's good breathe.
When it's bad, breathe.
Always breathe.
כלומר, מה שקורה בתוכי הוא שדה הפעולה שלי. זה לא תלוי באחר ואני לא יכולה לחפש שם אשם או פתרונות.
ההבנה הזו מאפשרת לי באופן אישי לפגוש את עצמי ואת הסביבה כל פעם בקצת ביותר חמלה.
מה שירשתי ומה שהגעתי איתו הוא עובדה.
מה שהיה ומה שעשיתי זה מה שידעתי אז, גם אם האז הזה הוא לפני רגע. וככה זה גם אצל אחרים.
כשאני מסוגלת להסתכל ככה על העולם ועל עצמי אני מאפשרת לי לפעול מתוך ההווה.
זה לא מפריע לי לשים גבול אפילו גבול נחרץ כשצריך, להפך!
וזה מאפשר לי (יותר ויותר), לעשות את זה בלי להוקיע או לשנוא, את עצמי או את האחר.
