ענבר בן יהודה סלע - ליווי תהליכי שינוי והנחית קורסים וסדנאות מודעות

03/05/2026

21/04/2026

שמעתי שאומרים שהחיזבאלה פורק מכוחו...
הצחקתם את הסבתא התימניה שלי ואת 150 הסמ שלה... כן נוו זו שאיבדה את בעלה ושני בנייה...
ואני לא הולכת לנגן עכשיו על המיתר של השכול. לאאאא אין מצב...
ניגנו עלין מספיק ב- 78 שנותינו

אז מה כן...
וואלה...
החיזבאלה פורק מכוחו... והאירנים גם?
פורקו או לא פורקו?

יש מצב שאנחנו פורקנו??
חברה שואלת...

פורקנו.. ממה פורקנו?
מאחדות? מזהות? מעוצמה?
זה מפחיד?
עזבו אותכם מפחיד,
מפחיד מזיק לעור הפנים..
ומה אם זה לא רק מפחיד,
אולי יש לזה גם זוויות אחרות תומכת?

אז מה אני בוחרת?
אני בוחרת לראות את מליוני האנשים,
אחים שלי,
לא פחות!!
בלי קשר ללאום, דת, ג'נדר או העדפה תזונתית...
אלו שהלב שלהם מתחיל לזהות שמשהו פה לא עובד, שההזיה גדולה כל כך שאי אפשר להתעלם ממנה, ושככה לא בא לי.

ואולי כמו נער מתבגר כולנו זורקים הכול עכשיו
אבל אם אני הורה אחראי...
ורק לעצמי...
אני אסכים לזהות שזה שלב,
ובשלב הפאק^נג לא נוח הזה, אתה בדרך כלל פוגש את ה"הורים" שלך... ערומים... כמו שהם באמת.

המערכות כולן קורסות עומדות ערומות - מערכת הבריאות - קורולה,
מערכת החינוך... נו אתם יודעים
מערכת המשפט...
מוסדות הממשל,
ובטח ובטח הממשלה והדובדבן שברושה.. 🤦🏽‍♀️

ועכשיו בין פסח ליום הזכרון, בואכה עצמאות...

אולי שווה רגע להגיד -
"עומדים עלינו לכלותנו" + "מגש הכסף",
לא באמת מייצרים עצמאות.

עומדים עלינו לכלותינו -
אלו כל נקודת המבט שזורקת את האחריות החוצה - הסכנה בחוץ...
אויבים,
ממשלה,
דייפ סטייט וכו'

קורבנות היא לא עצמאות -
היא מוות של היצירה

סבתא מרים
אני רואה אותך,
תודה שנתת לי חיים
أحبك אַחַבַּכּ

11/04/2026

מה אם החרדה היא לא אויב, אלא שער?

מה זה בעצם חרדה- חרדה היא עומס של רגשות שלא באו לידי ביטוי.

אנחנו נמצאים כבר כמה שנים בסיטואציות קצה חוזרות ונשנות בווליום גבוה ובלי הרבה מרווח שיאפשר לנו לעבד את מה שחוינו.
אם וכשאנחנו לא מפנים זמן לעבד רגשית את הארועים האלו, המפגש עם חרדה הוא בילתי נמנע.

כדי לטפל בחרדה יש צורך ללכת לפגוש את הרגשות שהודחקו - לתת להם ביטוי רגשי, אבל לא פחות חשוב גם סומאטי.
ביטוי כזה יאפשר לגוף לשחרר את החוויה ולמערכת להרגע.

השער-
כשנעבוד עם חרדה לעומק נוכל לפגוש את המקורות שלה ואצל כל אחד המקור הוא אחר - פחד לאבד את האהובים שלנו, פחד מאלימות, פחד ממחסור ועוד.
המקור שונה מאדם לאדם ומה שמשפיע על האופן שבו זה יבוא לידי ביטוי הוא הזכרון השושלתי והגנטי - הדיזיין

ופה אנחנו למעשה פגשים את השער, את ההזדמנות - כי כשאנחנו מגיעים לעומקים האלו מזהים את הסיפור שיושב שם ומשחררים אותו, נפתחות לנו אפשרויות בכל התחומים, אפשרויות שלא היו נגישות קודם  כשהזכרון הזה ניהל אותנו.

08/04/2026

לצאת מעבדות לחרות וכל ההזיה שקורת בחוץ

כשאני מסתכלת החוצה ושם, הכל כבר מזמן ממש נראה כמו הזיה -
הג'ינג'י הגרוטסקי שמנהל עכשיו כאילו את העולם. וגם מי ש"מנהל" פה, שעל פניו הוא פחות מצחיק, אבל בואו... אם מתבוננים לדוגמא על הנאומים שלו ומתנתקים רגע מהאישי, גם הוא וגם כל הסובבים אותו נראים הזיה מטורפת.

כל הדבר הזה מרגיש כמו מתכתב עם מה ששמואל ניסה לומר לעם כשהם בקשו להמליך עליהם מלך.

ואם אני מסתכלת על התנך לא כמו על ספר ציוויים חיצוני, אלה כמו על מפה לביאור פנימי -
כלומר זה לא עשה ואל תעשה, או ספר חוקים של כוח חיצון.
זה פנימי, מסלול שמלמד על עבודה עם ה- program.

אם אני מתבוננת ככה על הדברים, מה שאני קולטת שם זו את הבקשה לסמכות פנימית.
זה לא יבוא מבחוץ, אין מלך ואין מושיע. אין מי שמחזיק ב"אמת" לא נביא ולא מנהיג ובטח לא איש דת.
וגם לא אלוהים...
כולם כולם, כוחות פנימיים... מאלוהים עד עמלאק.

הכל תנועה פנימית והיא אפשרית עבורי.

והפחדים והשדים והרוע, חיצוניים או פנימיים, כולם ממשיכים להתקיים במערכת עד שאני מוכנה לפגוש אותם. וכשאסכים משהו אחר יפתח.

במקום להתעסק בג'ינג'י או בסגול, אני הולכת פנימה ועושה את המעבר מקורבן של הנסיבות = עבדות, אל סמכות פנימית = חרות.

בהתחלה זה לצאת למדבר וזה מפחיד. כי בדיוק שם פוגשים את הצללים, את הפחדים והספק.

וכשאני מוותרת על הפריבילגיה של להשליך אותם החוצה על אחרים. אני יכולה באמת באמת לפגוש.

כשפוגשים את הצללים פוגשים גם את הסיפור.
וזה חשוב כי אז אפשר להבין את המנגנון, כלומר איך זה פועל ומה יצר את הצל.

ואז אין אשמה ואין רוע, רק סיפור.
והסמכות יכולה לעבור פנימה והסיפור הופך זניח.

אין שם מפלצת רק צל
ואין שם מושיע רק הוויה

11/02/2026

טריגרים הוריים הם לא כשל הם הזדמנות - נקודת חשיפה...
שאם נתבונן בה ההורות שלנו תשתדרג וככה גם האדם שאנחנו בעולם

10/02/2026

עבודת צל -
זה להסכים לפגוש את עצמך באמת,
גם את המקומות שעד עכשיו לא הסכמת, לפעמים בכלל בלי להיות מודעת לזה

כשאת עושה את זה את נפתחת לפוטנציאלים עצומים שתמיד היו שם אבל לא היו נגישים לך.
זה כל כך רדיקלי, ממש משנה את האופן שבו את נעה בעולם

‏אין אפשרות היום לא לפגוש את המקומות האלה, אין יותר אפשרות להתחמק ממשא התפתחות עמוק פנימה

08/02/2026

על ערפילי אבלון, קסם וריפוי...

יש layer נוסף שמתקיים במקביל למציאות שמוכרת לנו, האמת היא שיש יותר מאחד, אבל האחד הזה הוא ממש מרחב של ריפוי. והוא מתקים כל הזמן במקביל.

הוא לא לינירי הוא פועל קצת כמו הפרעת קשב - הקשרים וענפים שמתחברים להבנה עמוקה ולידיעה.

בגלל שהוא נחווה כמו הזיה או כמו חלום אנחנו לא תמיד נסכים להכנס אליו, כי התרבות שלנו למדה אותנו להצמד למה שלינירי ומה שלא, נתפס על ידנו כהזיה ודמיון ובשל כך - ילדותי, וטיפשי.

אבל הכניסה למרחב הזה היא מה שמאפשר את החיבור העמוק לכל מה שקיים ואת החיבור הכל כך הכרחי לקסם.

כדי לאפשר את זה כל מה שצריך לעשות זה להסכים, ולהחזיק את ההסכמה הזו קרוב ללב עד שזה מתגלה... בזמנו

28/10/2025

טראמה היא לא ארוע חד פעמי.
היא מרפררת עם זכרונות גנטיים, שושלתיים, גלגוליים, מימדיים, וכאלו ששיכים לתודעה הקולקטיבית.

אם נשקע בדראמה של כל סיפור בנפרד זה כמעט אין סופי.

אם נבין את הרב מימדיות ואת המבנה שזה מתחזק נוכל לבחור לשחרר אותו.

ואז זה יוכל ברגע להפוך לידיעה עמוקה ולחוכמה שתומכת בקיום היצירתי שלנו.

02/09/2025

מעבר להתיחסות להלם קרב שהיא סופר חשובה, אודי כגן הביא גם פרספקטיבה שבעיני חשובה ורחבה אפילו יותר.

כולנו בדרך כזו או אחרת נושאים רסיסים של פוסט טראומה באיזה שהוא אופן או הרכב.
גם אם לא פגשנו אותה ממקור ראשון וגם אם אנחנו לא מודעים לזה, אנחנו סוחבים זכרונות תורשתיים והטבעות שמפעילים ומטרגרים אותנו.
והזכרונות וההטבעות האלו ימשיכו וינהלו אותנו אם לא נסכים לפגוש אותם. הם משפיעים על הפעולה שלנו בעולם ובסופו של דבר על המציאות כפי שהיא באה לידי ביטוי.

זה לא פשוט לפגוש את זה, זה לא נוח לפגוש כאב כעס, אשמה ועצב שהודחק שנים, או דורות או אפילו יותר.
אבל אם זה לא קורה, הכעס והכאב האלו לא נעלמים והם באים לידי ביטוי בהרס עצמי או בזעם כלפי חוץ.

אנחנו לא עם סגולה, אבל כן כאן במדינה הזו, זה הרבה יותר נוכח, כי זה משתחזר פה באינטנסיביות כבר לא מעט דורות.
וזה ממש לא רק אצלנו, זה מתקיים בכל מקום ובטח גם אצל השכנים שלנו.

אם היינו יכולים לראות שזה מה שזה. שאנחנו מפרשים את ההווה ביחס לעבר ומקרינים אותו אל העתיד. זה היה מאפשר לנו לפגוש את עצמנו ואת הסביבה אחרת.

ולא שזה קל או מצליח לי תמיד, אבל זו נשמע כמו עצה לא רעה:
When it's good breathe.
When it's bad, breathe.
Always breathe.
כלומר, מה שקורה בתוכי הוא שדה הפעולה שלי. זה לא תלוי באחר ואני לא יכולה לחפש שם אשם או פתרונות.

ההבנה הזו מאפשרת לי באופן אישי לפגוש את עצמי ואת הסביבה כל פעם בקצת ביותר חמלה.
מה שירשתי ומה שהגעתי איתו הוא עובדה.
מה שהיה ומה שעשיתי זה מה שידעתי אז, גם אם האז הזה הוא לפני רגע. וככה זה גם אצל אחרים.

כשאני מסוגלת להסתכל ככה על העולם ועל עצמי אני מאפשרת לי לפעול מתוך ההווה.
זה לא מפריע לי לשים גבול אפילו גבול נחרץ כשצריך, להפך!
וזה מאפשר לי (יותר ויותר), לעשות את זה בלי להוקיע או לשנוא, את עצמי או את האחר.

13/07/2025

המערכות שלנו אותגרה מעל ומעבר בשנים האחרונות. במלחמה עם אירן נוסף גורם חדש - ההתראה בפלאפונים. ומי שבחר להשתמש בממתק של פיקוד אז בכלל...
גם אם הנפש עברה את זה יחסית בטוב, הגוף זוכר סוג כזה של שוק. עכשיו יותר מתמיד, הייתי נעזרת בכלים סומאטיים כדי לפרק את זה.
איזה איזור בגוף שלכם מבקש יחס או תנועה?