02/12/2023
תעמדי בפינה ותשמרי על הפח,
זה העונש שאני זוכרת שקיבלתי כשלמדתי בבית הספר היסודי בן גוריון,
יש לי זכרונות מאוד טובים משם,
בכלל, מהתקופה של בית ספר, מתקופת הילדות שלנו שהייתה תמימה, פשוטה, מלאה במאפייני ילדות ובהפרדה מוגדרת בין ילדים למבוגרים, ילדות של משחקי חצר - גומי, קלאס, חבל, מחבואים ועוד.
מציאות שהתאימה ליכולות הרגשית שלנו,
מציאות שאפשרה לנו להתפתח בקצב הנכון,
מציאות שבה קיבלנו גבולות וסמכות,
כשהתנהגנו בצורה לא ראויה קיבלנו עונש, לעמוד ליד הפח, לצאת להרשם אצל המנהלת, להזמין את ההורים היה נחשב לשיא החומרה, להשהות מבית ספר לא היה בתקנון.
השבוע חזרתי לבית הספר הזה,
עמדתי בכניסה ורעדתי מהתרגשות, המדרגות של הכניסה הקפיצו לי ברגע את כל הזכרונות שלי מהמקום הזה, את רחבת הגוגואים שהיינו משחקים בה, את החצרות של כל כיתה, את חדר המורים, את אולם הספורט, את המורה מתי ז"ל, את קוביות הבטון שהיינו יושבים עליהן בהפסקות ואת הכיתות שבהן למדתי.
הגעתי לחדר המורים להעביר הדרכה לצוותי החינוך בנושא חוסן חברתי והתמודדות עם טרואומות, בחודשיים האחרונים הספקתי לבקר כמעט את כל בתי הספר היסודיים בעיר, במסגרת שנה שנייה של פרוייקט מיגור החרם החברתי וחיזוק החוסן של עיריית כפר סבא.
כל חדר מורים יש לו את הוייב שלו, את האווירה המיוחדת שלו, בכולם יש שונות גדולה בין המורות, תמיד יש מורה (זכר) אחד שמבצבץ מתוכן, חבל שאין יותר כי הם ממש טובים, מגיעים עם גישה מאוד נכונה ומאוד מקדמת.
כל מורה מגיעה עם האג'נדה החינוכית שלה, עם ההסתכלות שלה על תפקיד המורה, עם הניסיון שלה והדרך שלה ללמד ולחנך.
השיח על חוסן חברתי, חרם חברתי, התמודדות איתו מעורר את כולן, ההתמודדות של מורות/ים היום בבתי הספר מול התלמידים ומול ההורים היא התמודדות מורכבת שמייצרת המון תסכול, לפעמים רגשות אשם, לעיתים תחושה שהן מותקפות, מיואשות ובעיקר משתדלות.
המילה חרם חברתי היא מין קללה כזו שמייצרת המון כאב בעיקר אצל הורים, גם המונח טראומה הוא מונח שמקפיץ את הלב ומייצר לא מעט תסכול וחוסר אונים.
הפסיכולוגיה של החרם החברתי מתייחסת לאכזריות, לתפיסת העצמי, לכוח של קבוצה, לרצון העז לשייכות, לחיפוש השעיר לעזאזל ועוד.
כל אלו הם חלק ממאפייני החרם, אבל חשוב שנבין שהמאפיין המרכזי שיכול לסייע לאדם להתמודד עם חרם חברתי/ להיות מי שעושה פרסה ועוצר את החרם/ לחפש שייכות במקום בטוח עבורו וכו' הוא המאפיין של החוסן, חוסן רגשי וחברתי, תפיסת עצמי יציבה תאפשר לילדים שלנו ליצור אקלים חברתי נעים, בריא ובטוח.
חוסן רגשי וחברתי נבנה בבית, בתוך התא המשפחתי, הוא יכול להתחזק בתוך בית הספר, יכול להתערער שם ולקבל חיזוק בבית, אבל הבסיס שלו הוא במגרש האימונים הבייתי, שם נוטעים באדם את עמוד השדרה הרגשי.
חוסן לא נבנה בטיפולים בקליניקה, הוא לא נבנה בשיח, לא בהבנה בהכלה בלי פוסקת שבה כאשר אתה מפריע מוותרים לך, מתחשבים בך ומייצרים עבורך סביבה מותאמת.
חוסן נבנה למול סמכות, למול יכולת לפתח סף תסכול, לכבד את הסביבה ולא רק לדרוש ממנה, לכבד את עצמך ולהכיר את הגבולות,
חוסן נבנה למול התמודדות, התגברות, חווית הצלחה, וגם למול חווית כשלון/ עונש.
כשהעמידו אותי בפינה לשמור על הפח, הרגשתי בושה, נכון שזה עונש אנחנו מתבוננים בו היום הוא משפיל, ואין כוונה להשפיל ילדים, אבל למדתי לא לשפוט את ההיסטוריה, כי צריך להתבונן בה דרך העניים של התרבות אז.
אבל אני יכולה להעיד שהענישה הזו למדה אותי דבר אחד, שיש סמכות ויש חוקים וגבולות שאני נדרשת לכבד, לא להפריע, לא להתחצף וכו'.
ענישה היא חלק מחינוך ומעיצוב התנהגות, האופנה החינוכית של השנים האחרונות מדברת על תוצאה הגיונית, תכלס זו מכבסת מילים, זו ענישה.
מנגנון שכר ועונש הוא מנגנון קדום שמאפשר לבן האנוש לשמור על עצמו בעיקר מפני עצמו.
היום אנחנו דוגלים בתוצאה הגיונית והכלה, התוצר בפועל הוא הכלה בלי גבול, עד שמגיע הרגע הזה שאנחנו מאבדים את זה ומענישים באלימות, בצרחות, באכזבה ובעיקר בענישה שתפקידה להכאיב ולא לחנך.
"אני אקח לך את הנייד לשבוע, אנתק את האינטרנט וכו" כל אלו הן תוצר של הכלה בלתי נגמרת שמביאה את כולם לקצה. התוצר של הענישה הזו היא הגברה של התגובה, הקצנה ובעיקר הרחקה משמעותית של ההורה/ המורה מהילד.
תוצר שיש בו המון כעס, תסכול, ילד שלא מצליח לווסת את הרגש, לקבל את הגבול, מרגיש מושפל ממש, ובעיקר חסר אונים מול הגבול.
ענישה תפקידה לחנך, לבנות חוסן, לייצר מרחב בטוח, ובעיקר לייצר הבנה והפסקה של התנהגות לא מותאמת.
תפקיד הענישה הוא לחנך ולא להכאיב או להראות למי יש יותר כוח.
תפקיד הענישה לעצב התנהגות ולא להשפיל
תפקיד הענישה היא לייצר יכולת עמידה למול תסכול, דחיית סיפוקים, התמודדות עם שינויים, הבנה של מציאות ועוד.
בשיח שלי עם המורים אני מציינת שעבורי ועל פי דעתי "מדיניות ההכלה פשטה את הרגל", מדיניות שקדמה המון הפרעות התנהגות, המון תסכול, כאב וחוסר אונים.
תפקיד הצוות החינוכי וההורים הוא להכיל במידה, להיות באמפטיה ולא בהזדהות, וגם לדרוש, להכווין, לאפשר לפרט לצמוח, לחפש פתרונות, לחשוב ולחזק את תחושת הערך שלו.
להרחיב את טווח הפתרונות ולא ללכת על שביל צר של שחור או לבן, ללמד את הילדים לחפש את האפור, להקשיב לעצמם, להעריך את עצמם, להיות פחות בתחרות, לחפש אישור פנימי ולא חיצוני, לצאת מאזור הנוחות, להתגבר, להאמין ולהצליח, להצמיח את הנפש ולא לתת לכאב שבתוכה לנצח.
כל אלו יאפשרו להם להתמודד גם עם טראומות שיפגשו במהלך החיים, כולנו חווים אירועים טראומטיים בחיינו, אין לנו שליטה על המציאות, היא מגיעה תמיד בהפתעה, היא לעיתים כואבת מידי, ומה שיסייע לנו לשמור על הנפש, להסתובב במרחבי החיים בביטחון זה החוסן שלנו.
אני קוראת לזה "מגן הנפש", בכל סדנה שאני מעבירה לצוותי החינוך/ להורים אני מתרגשת לראות איך החשיבה משתנה, איך האסימונים נופלים וההבנה שהדברים פשוטים, שחברנו "דוד מהמכולת" הוא לפעמים המצפן הערכי החשוב ביותר שמראה לנו ומזכיר כל הזמן שהתפקיד החינוכי הוא להכין את האדם למציאות החיים הבוגרים והעצמאיים, ואסור לנו לייצר תלות בנו או תובענות כלפינו.
תפסיקו "ללכת על ביצים" תסאלו את עצמכם האם בעוד 10 שנים הילד הזה שעכשיו מתנהל בצורה שבה הוא מתנהל, האם הוא יצליח להסתדר בלעדי? בחיים עצמם ?
בנתיים ממשיכה לפקוד את חדרי המורים באהבה
בית ספר אוסישקין, רחל המשוררת, הירוק, הצומח ניפגש בקרוב
והנה אני בבית ספר בן גוריון, אז והיום
