13/02/2024
היא הגיעה לטיפול....כאובה, כפופה, חוששת... חזרה שוב ושוב שהיא פה לא רק בגלל הכאבים – היא רוצה לעבוד על היציבה כדי שתמונות החתונה יצאו יפות. היא חזרה ואמרה שהפעם היא לא רוצה להתאכזב. כששאלתי על איזו אכזבה מדובר היא שיתפה. גיל ההתבגרות לא היה התקופה הזוהרת בחייה: עם גשר על השיניים, פצעונים שמכסים כל סנטימטר בפנים וגוף שמתחיל מוקדם מהרגיל להתפתח ולהתעגל.
מהר מאוד היא הבינה שעד שהתמונה תשתנה עדיף כמה שפחות לבלוט בשטח. לכן, סגרה כתפיים, כופפה גב והנמיכה ראש. זו הייתה היציבה שלה במשך כל גיל ההתבגרות. לאמא שלה היה משפט קבוע: "אוייש, תראי איך את עומדת... קחי את הכתפיים אחורה! תזדקפי!" משפט מרגיז שגרם לה בכל פעם לגלגל עיניים ולהשתבלל בעקשנות.
האסימון נפל כשקיבלה את תמונות נשף סיום התיכון. השמלה הייתה מדהימה, השיער והאיפור היו מוקפדים, אבל היא לא אהבה אף תמונה. בכל אחת ואחת מהתמונות היא נראתה כפופה. רחוקה שנות אור מהנסיכה שחלמה להיות.
זה לא הספיק כדי שתתעורר ותשפר את היציבה. לקח עוד עשור והצעת נישואין עד שהחליטה: "עד פה! אני ממש לא הולכת לשחזר את תמונות הנשף בחתונה שלי!!!"
יצאנו לדרך... היא לא ויתרה לעצמה לרגע. בנוסף לטיפולים תרגלה יום יום בבית והרגישה איך מפעם לפעם היא זוקפת קומה, מתחזקת ומותחת את גבולות הגוף (במלוא מובן המילה).
וזה היה כל כך שווה. כי הפעם היא הרגישה נסיכה! אצילית, זקופה ובטוחה. והתחושה הזו השתקפה בכל תמונה ותמונה.
תודה על האישור לשתף ועל הזכות להיות חלק מהיום המאושר בחייך.
