24/12/2025
שמחה וששון החליטו מזמן שהם מעדיפים ללכת ביחד על פני ללכת לבד.
הם לא ידעו אז, גם לא יודעים היום לאן הדרך מובילה אותם - אבל הם בוחרים בכל יום מחדש ללכת אותה ביחד.
ששון צולע מאז מלחמת השחרור, אז דרך בטעות על דורבן והוא לא יודע אם עוד יש שם כאב או שזו רק פוסט טראומה, בכל מקרה הוא צולע. אז הוא הולך לאט.
שמחה הולכת מעולה אבל היא קיבלה שקית עם מצרכים שחשוב לא לשכוח מאמא שלה לפני 50 שנה ומאז היא סוחבת אותה, ככה שיש לה רק יד אחת פנויה.
לפעמים שמחה מתעצבנת על ששון שהוא צולע. זה מאט את ההליכה של שניהם והיא לא משוכנעת שאותה עקיצת דורבן ישנה מצדיקה את המחירים שלה. היא כועסת על הדרך של עצמה שמתעכבת אבל ברור שבסתר היא גם דואגת לו והיתה מעדיפה לו היה מחלים.
לפעמים ששון סוחב עבור שמחה את השקית שלה. לפעמים הוא חושב לעצמו - המצרכים כבר כל כך ישנים. כולם פגי תוקף. למה שמחה עוד סוחבת את השקית הזו? אבל הוא לא מעיר לה.
כששמחה מנסה לעזור לששון להיפטר מהצליעה, הוא רוצה להגיד לה. כל כך הרבה שנים, מתי כבר תקבלי אותי כמו שאני. למה אני צריך להיות זה שמעכב, אני בסך הכל בנאדם.
כשששון מציץ בשקית ושותק, שמחה לפעמים חושבת לעצמה - הלוואי שהיה אומר משהו. הלוואי שהיה עוזר לי להשיג כוחות. הרי גם אני יודעת שאני סוחבת את השקית הזו רק כי התרגלתי.
ההליכה ביחד, של כולנו, עוסקת במובנים רבים במרווח שבין "תעזור לי לסחוב את השקית" לבין "תאהבי את הצליעה שלי". כולנו קצת צולעים ולכולנו יש שקיות. ברור שהשקיות של בן הזוג שלי מעכבות אותי אבל התפקיד שלי בזוגיות לא להאיר עם פנס את החולשות ולטחון שוב ושוב את המחירים שאני משלמת בגינן - ברור שיש, גם מהצד השני יש, זו החבילה; אלא לעזור לבן הזוג שלי להיות הכי טוב שהוא יכול להיות ולהשיג מהחיים שלו הכי הרבה - גם עבורו וגם עבורי, וגם עבור הילדים שלנו אם יש.
ברור שזה לא תמיד פשוט. לפעמים הוא מעצבן, לפעמים היא מעצבנת, ולפעמים הדרך פשוט קשה, איטית, חם, קר, לא נוח, אין תנאים, יותר מידי אנשים מסביב, פחות מידי אנשים מסביב, וכו.
אם אתם מרגישים שלצרף לדרך שלכם מורה-דרך לרגע, שיעזור לבחון את היתרונות והחסרונות בהליכה המשותפת, שיעזור לכם "לנקות את הפירורים" ממפת השבת שהיא הזוגיות שלכם, שיאיר עם הפנס במיקומים חדשים - אני פה ללוות אתכם.
