אור גבריאל - נגיעות אור

13/09/2025

🌻סמכות פנימית🌻

העולם מספר לי
איך עלי להיראות,
מה עלי לדעת,
מתי לדבר ומתי לשתוק

הוא מניח חוקים על כתפיי
גלימות שאינן שלי,
קולו חזק,
אך אינו מחובר לליבי.

עמוק בתוכי
בוערת אש עתיקה,
ידיעה חזקה,
נשימה של אמת ברורה

אני עוצרת.
עוצמת עיניים.
שומעת את פעימת האדמה
והלב מתרחב בהתאמה.

שם, במעמקים,
נמצא מצפן שלא ניתן לשבור,
ניצוץ קדום,
שמדריך בקול חרישי.

אני לומדת לשאול:
האם זו אמת שלי
או הדהוד של אחרים?
האם הרצון נולד בליבי
או נשתל מחוצה לי?

ככל שאני קשובה לעצמי,
הקול הפנימי מתחזק,
ונעשה ברור ואיתן.

משם אני קמה,
שולחת שורשים,
בוחרת צעדים
ופורשת כנפיים.

כי סמכות אמיתית
לא ניתנת במתנה,
היא מתעוררת כשאני מוכנה לקחת עלי את ההנהגה וההובלה.

אוחזת בכוחי,
לא כדי לשלוט,
אלא כדי לגדול,
לאהוב,
ולברוא את דרכי
בסמכותי הפנימית.

🪷אור גבריאל🪷

09/09/2025

🌻 אזור הגאונות שלנו 🌻

כולנו נולדנו עם מתנות ייחודיות — דברים שבאים לנו בטבעיות, כמו הנשימה.
אותם כישרונות, מיומנויות ותשוקות שאנחנו עושים בלי מאמץ ואפילו לא תמיד מבינים שזו מתנה.
כי מבחינתנו זה פשוט אנחנו.

אבל מה שטבעי לנו, לא תמיד טבעי לאחרים.
מה שנראה לנו מובן מאליו, יכול להיות עבור מישהו אחר אתגר עצום.
וזה בדיוק היופי — כל אחד נולד עם אזור גאונות אחר. ברגע שאנחנו פועלים ממנו, אנחנו גם פורחים וגם משפיעים.

כשאנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים, מה שמצית את הלהבה בעיניים, אנחנו לא רק נהנים, אנחנו הופכים להשראה.
זו הקרקע שבה אנחנו באמת נותנים ערך לעולם, בלי להתאמץ להיות "מישהו אחר".

🌻 מה הדבר שאת יכולה לעשות שעות בלי להרגיש שהזמן עובר?
🌻 אילו דברים את עושה בקלות ואנשים אחרים שואלים "איך"?
🌻 מה את אוהבת לעשות גם בלי תמורה?
🌻 מתי את מרגישה הכי חיה, משמעותית ומחוברת למהות שלך?

בואי ראי מה שם עובר כחוט השני לאורך התשובות שקיבלת?
שם אהובה נמצא אזור הגאונות שלך.
זה המקום שהלב שלך חי ונושם.
אל תחפשי להיות מישהי אחרת או להיות כמו.....
העולם זקוק לך בדיוק כפי שנולדת להיות.

במסע של שנים שאלתי את השאלות וחידדתי את המהות שלי יותר ויותר והפכתי את אזורי הגאונות שלי למטפלת שאני כיום. לקח לי זמן להבין ולהכיר מהם אזורי הגאונות ושזה לא מובן מאליו ושם קרה השינוי.

מעניין אותי לשמוע מה אזור הגאונות שלך, תני לו תוקף בתגובות מטה.

12/08/2025

נשים בין עולמות

הרבה שנים מצאתי את עצמי נעה בין שני עולמות:
בבוקר – משימות, דדליינים, יעדים , רשימות, תוצאות.
בערב – חיבוקים, אוכל חם, מיקלחות, סיפור ולהשכיב לישון.
מטלות אינסופיות, ובין לבין… עוד רגע של הכלה, עוד צורך רגשי, עוד טיפת אהבה לתת כשאני כבר עייפה.

העולם המודרני מעריץ אנרגיה זכרית – עשייה, הישגיות, עמידה ביעדים, תנועה קדימה.
אבל הלב, הגוף, והמהות הנשית כמהים לאנרגיה הנקבית – לרכות, חיבור, הקשבה, שקט ועוד שקט ואולי עוד קצת...

הפיצול הזה… הוא מתיש.
כי ניסיתי להיות הכל: גם קרייריסטית וגם אימא בנוכחות מלאה, גם בת זוג תומכת וגם אשה עצמאית, גם להוביל וגם להכיל.
ובדרך – משהו בפנים התחיל להרגיש תיסכול. חוסר. ריק.

העידן החדש מדבר על איזון, אבל החברה עדיין מכתיבה יעדים והישגים.
ואנחנו, בין לוחות הזמנים לנדנוד של הילדים, שוכחות לפעמים לשאול את עצמנו –
מה אני באמת צריכה עכשיו?
איזו אנרגיה מנהלת אותי ברגע הזה – זכרית או נקבית?
האם אני פועלת מתוך בחירה – או מתוך הרגלים שירשתי?

השינוי מתחיל כשאנחנו מפסיקות לחפש את התשובות בחוץ ומתחילות להקשיב פנימה.
לחבק את שתי האנרגיות שבתוכנו – לא כמאבק, אלא כמפגש.

🌀 לדעת מתי לפעול – ומתי פשוט להיות.
🌀 מתי להציב גבול – ומתי להיפתח.
🌀 מתי להוביל – ומתי להרפות.

אני הרפיתי מהמירוץ ומצאתי מקום מאוזן בתוכי של חיבור למהות הניקבית של הכלה, הקשבה,קבלה, רכות וטיפול.
וזאת בשילוב האנרגיה הזיכרית המבקשת ניהול, הובלה ותנועה קדימה של התפתחות.

האיזון הזה הוא מסע ולא יעד.
והוא לא דורש מאיתנו להיות מושלמות אלא פשוט להיות שלמות עם מי שאנחנו ברגע זה.

אז אם את מזדהה עם התחושה ומחפשת את האיזון בין הניקבי לזיכרי שבתוכך, אני כאן ללוות מתוך המסע האישי שלי...

אור

06/08/2025

🌸 כמו הפרח – גם אנחנו מתפתחים בשכבות.

במסע החיים שלנו, אנחנו נולדים אל תוך עולם עשיר בגירויים, אנשים, חוויות ומעגלים חברתיים. בהתחלה, כמו פרח שנפתח החוצה – אנחנו מקיפים את עצמנו בהרבה עלי כותרת. המעגל החיצוני מלא באנשים, סיטואציות והתנסויות שלא תמיד מדויקות לנו, אבל הם חיוניות, כי דרכן אנחנו לומדים מי אנחנו, משתנים, מבינים מה נכון לנו ומה פחות.

ככל שאנחנו מעמיקים במסע הגילוי העצמי, מתקרבים אל עצמנו האותנטיים, משהו מתחיל להשתנות. המעגלים מתדייקים. הסביבה מתמרכזת. חלק מהעלים החיצוניים נושרים - לא מתוך כעס או שיפוט, אלא מתוך ידיעה פנימית שדרכנו נפרדות, כי התדר שלנו כבר שונה.

ואז אנחנו מגיעים פנימה…
אל ליבת הפרח.
אל המרכז.
אל עצמנו.

ושם יש פחות עלי כותרת.
אבל כל עלה - מדויק.
כל קשר – מזוקק.
כל אדם – בתדר נכון, מהדהד עם נשמתנו שהתעצבה, שהתפתחה, שנזכרה.

זה היופי במסע – לא הכמות אלא האיכות.
לא הרעש אלא הדיוק.
לא להקיף את עצמנו ב"המון" אלא להיות מוקפים במעט שמדבר בשפת הלב.

אם אתם מרגישים שהמעגלים שלכם משתנים, מצטמצמים או מתחלפים – תזכרו:
זה לא אובדן. זו צמיחה.

💃

אילו עלי כותרת כבר נשמטו מהפרח שלך?
אילו עדיין מחזיקים מקום גם אם אינם מדויקים?

03/08/2025

במסע חיינו נדמה לנו שאנחנו צריכות "להרוויח" את המקום שלנו בעולם. שצריך להיות יותר, לעשות טוב יותר, להוכיח שמגיע.

אז זהו!!! אני ראויה. 👸
לא כי עשיתי — אלא כי אני מי שאני מעצם היותי💃

כילדות, למדנו (בלי מילים לפעמים) שאהבה זה פרס: על ציונים טובים, על התנהגות למופת, על "להיות בסדר", על התחשבות באחר ולא בנו ועל היתנהגות לפי כללי החברה. כל מחמאה הייתה מתורגמת לאהבה.
כל טעות ניתפסה כאכזבה. בלי לשים לב, נולד לו מסע:
מרוץ בלתי נגמר להוכיח שאני מספיק טובה. ראויה. שווה.

המסע הזה לא נגמר בילדות ובבגרות אלא המשיך גם כשאנחנו כבר נשים. הוא ממשיך בעבודה, בזוגיות, באמהות, ברשתות החברתיות, עם חברות ומעגלי המשפחה. כאילו כל הזמן אנחנו צריכות לעמוד למבחן כדי לקבל אישור, אהבה, מקום. שיראו את מה שעשינו, יעריכו את ההישגים שלנו ויאשרו לנו שאנו בסדר.

🌹🌹🌹

אבל אז מגיע הרגע. רגע של אמת. שבו אנו בוחרות להזכיר לעצמנו:
💗 "אני ראויה לאהבה — רק כי אני טובה בדיוק כפי שאני.
בלי הישגים, בלי הוכחות ובלי מאמץ".

זו אולי הבחירה הכי מהפכנית, הכי עדינה, הכי אמיצה:
לחבק את הילדה שהייתה— ולומר לה:
"גם אם לא עשית כלום היום — את אהובה, את בסדר והכל טוב."

אנחנו כבר ראויות. כבר מספיק טובות — גם כשאנחנו כואבות, מתבלבלות, נופלות.

במסע שלי — דרך הגוף, המגע, השיח, התודעה והאנרגיה — חקרתי לעומק את התחושה הזו של "לא מספיק".
פגשתי אותה בילדה שבי, במבוגרת שבי, בכל שכבה אפשרית.
והיום אני יודעת: אין צורך להילחם כדי להרגיש ראויה. צריך פשוט להיזכר בה ופשוט להיות.

אני מזמינה אותך למסע של ריפוי, שבו ניזכר יחד כמה נפלא להרגיש ראויה וטובה בדיוק עם מה שאת מביאה.
🪷

27/01/2025

בכל שלב במסע חיי
אני פוגשת את הרגע שבו אני בוחרת בעצמי למול שלל האופציות הפרוסות מולי.
באותו הרגע שהמציאות נגלית לעיניי
אני בוחרת באומץ לחיות את חיי.
זהו הרגע שקורסות החומות
זהו הקסם בניפוץ האשליות.

כשאני בוחרת בי אני בוחרת באנרגיית החיים.
במחי יד דוחה את כל הקולות החיצוניים.

בוחרת לנוע פנימה אל עצמי
וחושפת עולם קסום של הוויתי.
עולם של אבק כוכבים וגלקסיות רחוקות.
חשקים, רצונות והמון חלומות.

נחושה להשיל תודעות ישנות
כמו כן סיפורים מהאגדות.

ליצור סיפור מפעים משלי
כשאני בהיכרות עמוקה עם קולי הפנימי
המחובר לכל לגווני נשמתי.

אור גבריאל💫

31/12/2024

כילדים רקדנו עם לבבות פתוחים.
נהנינו מהפרחים ומפשטות החיים.

הישתובבנו במערכת יחסים אוהבת עם העולם עד שהלב נסגר ונאטם.

אנו נעים בתוך החיים מהצורך להתאים,
כי הפחד שלא יקבלו אותנו כפי שאנו כואב מאוד בפנים.

זה הזמן למצוא את מפתח הלב.
את המנעול להסיר.
לנקות את אבק השנים. לרפא את הפצעים
ולסלול דרך חדשה בתוך ליבי
אשר מובילה לאהבת העצמי.

לקבל את מה שיש בי
בלי לשפוט אם טוב או רע.
להושיט יד לתוכי בחמלה ואהבה.

כשהלב פתוח לעצמי לרווחה, יכולה אני להגדיר את גבולות הגיזרה.

לאפשר ללב את החופש לאהוב,
כי עכשיו אני יודעת להקשיב כשכיווץ בא לבקר והתרחבות בבטן מאשרת ללב להיתמסר.

לנוע במסע כשהלב קשוב לעצמו בהתמדה
ופתוח בלי הפחד להיפגע, באיזון מופלא של נתינה וקבלה.

אז בחג האורות זו היזדמנות מופלאה לקבל את שנת 2025 להאיר את הלב באורות האהבה.💖

16/12/2024

💥💫מנגנון האבטיח המיתפוצץ💥💫

ככל שהעולם רועש יותר,
ככל שהאירועים מתעצמים מחוצה לי,
אני עוטפת את עצמי יותר ויותר באור, אהבה וחיבוק של מוגנות.
ברור לי היום כי רק אני יכולה לאפשר לעצמי את תחושת השמירה וההגנה.

לא תמיד זה היה כך:
עליתי לארץ בגיל שש.
באולפן לעולים החדשים ששהינו בו, ניסו להתאים את תודעתנו הרכה והעדינה למציאות המאוד אינטנסיבית והלא בטוחה במדינתנו הקטנה.
אני ואחותי הקטנה ועוד עשרות ילדים יושבים מול דמות סמכות אשר מציגה לנו אובייקטים תמימים כמו אבטיח או ספר אב כרס, כאשר בפנים במקום תכולה תמימה ועסיסית או סיפור אגדות מופלא, מיתגלה תרמית מפחידה ומאיימת – מנגנון חומר נפץ עם הרבה חוטים. תחושת חוסר אונים,
רגע של תמימות שהיתנפצה וביטחון פנימי נישמטו ברגע אחד.

במסע לתוך עצמי אני מזהה דפוס שנוצר בי אז והוא לפרק מנגנונים מאיימים העלולים להתפוצץ ולנפץ את חיי. הצורך לישלוט על מצבים העלולים לפוצץ את האבטיח המתקתק ולפזר את כל חלקיו לכל עבר. השליטה ופירוק מנגנונים בעדינות וברכות הביאה גם להימנעות מעימותים במערכות יחסים כי איך אאסוף את כל החלקים?

לאורך השנים אותן שיטות טיפול במנגנון היו נכונות לתקופות מסוימות אך בהרבה מקרים זה מנע תנועה וגילויים חדשים, תקיעות במקום ופחד לנוע.

מסע לתוך עצמי ולילדה המפוחדת בת השש עם המון חמלה על החלקים שבי שאכן התפוצצו לאלפי רסיסים באותו רגע שהתמימות פגשה זדון והאור פגש את החושך. הרגע שבו הילדה החלה את מסעה לגלות את האור של עצמה מול הכוחות החיצוניים הסובבים אותה. מסע מרגש, מטלטל שכל נשמה לוקחת על עצמה לנוע לעבר הגילוי של עצמה.
אותה ילדה קיבלה ממני מעטפת של אהבה וההבנה כי היא שמורה ואהובה וכי המנגנונים החיצוניים הרי באופן פרדוקסלי משקפים את מנגנוניה שלה, המחכים לפירוק והטמעת מנגנון חדש של אהבה וקבלה עצמית.
אותה ילדה עדיין חיה בתוכי ועכשיו היא בטוחה, מוכלת ואני אליה קשובה.

האם תרצי גם את להקשיב לילדה הפנימית שבתוכך לשחרר אותה ממנגנונים ישנים ולצמוח יחד איתה?

03/12/2024

כשאני על עצמי במראה מביטה
מה אני רואה?
האם רואה אני את שיפולי ביטני
או האם את הזמן שנחרט על עורי?

האם מרוצה אני מעצמי במראה או האם "לא מספיק" זו המחשבה שעולה?
האם המבט שלי תמיד שיפוטי המחפש תמיד את החסר אצלי?

האם את מכירה את התחושה?

כי הרי חוטאת את כלפי עצמך יקרה.
בדיוק כפי שחווית זאת כילדה קטנה שהוחרמה, נודתה או נידחתה.
הביקורת שחוותה ותחושת הלא מספיק יפה או טובה.

הילדה בתוכך מבקשת הכרה.
אותה ילדה שחוותה את עצמה לא מספיק טובה.
היא מנהלת כרגע את ההצגה של האישה הבגירה שמזכירה לה להיתבונן אל תוכך ולהכיר בה בכל ליבך.
לרפא בה את הפצעים ולהזכיר לה כמה שאיתה נעים.
כמה שהיא ראויה ויפה ומהממת כפי שהינה.
בלי שום צורך באישורים חיצוניים, אלא ככה פשוט בלי כל הפילטרים.

תני לה אישור שאת מקבלת אותה בדיוק כפי שהיא:
עם הגשר בשיניים, עם המישקל העודף או המישקפיים.
חבקי אותה בחיבוק ענק והושיטי לה יד לשחרר את המחנק.

הרי בעצם רק את יכולה לרפאה
וביחד לרקוד את האישה השלמה.
אישה המקבלת את השינויים בגופה
ומאשרת בהודיה את התנועה שקרתה בתוכה.

כך המציאות מישתנה בהתאמה לאישה שלקחה אחריות על חייה שלה.

אור גבריאל ©️
מזמינה אותך למסע אצלי בקליניקה אל האישה השלמה שהינך.

25/11/2024

להיות אופטימית זה לא אומר שאת צריכה תמיד לחייך.
זה לא אומר שאת נושאת על כתפיך את דגל השמחה.

להיות אופטימית זה כאשר מתרחשת בתוכך סערה.
יש לך רצון להיתכרבל אל תוך עצמך בשמיכה עבה.
לחוש את הכאב,
לתת לו מקום בלב.

כשאת זוכרת שאת אינך אותו הרגש שחולף דרכך.

באמונה מלאה
מציתה את התיקווה
ומאירה עם פנס פנימי את אורך המופלא.

כי הרי החיים הם כמו הגלים ואנו איתם נעים
בין אתגר, אמונה והארה.
כך האופטימיות וגם השמחה כל אחת את עצמה מגשימה.

אור גבריאל©️

צילום:אילנית קיצוני

20/10/2024

https://www.facebook.com/share/p/H3vrAQ286XdUYz3s/
מתארחת אצל נירה שלום בנושא ריפוי ושחרור אמונות דרך השושלת הגנטית שלנו

מסע הנשמה- 3 רמות התפתחות.💃🏼על אהבה עצמית, אחד מהשיעורים המרכזיים שלנו במסע החיים.💃🏼אמונות ושיעורי חיים בהעברה בין דורית.💃🏼חיים בעולם המראות.💃🏼קבלת ה...

13/10/2024

תקשורת מילולית היא כה משמעותית במערכות יחסים וביחוד עם הילדים שלנו.
בגיל ההתבגרות כה מאתגר לשמור על שיח והבנה הדדית וכמה "פיצוצים" אנו חוות עם בנותינו המיתבגרות. כאימהות למיתבגרות התקופה מלווה בתיסכול והמון רגשות אשם.

מה לגבי תקשורת משולבת מגע רגע לפני גיל ההתבגרות?

המגע הינו כלי עוצמתי אשר:
*תומך בהתפתחות ריגשית
*בונה אמון
*מפחית מתח וחרדה
*מעביר מסרים לא מילוליים
*מחזק את
הבטחון העצמי

פותחת סדנא אינטימית ישר אחרי החגים לתקשורת מקרבת לאם-בת.

מזמינה אותך לחוות עם בתך הטרום מיתבגרת מיפגש של תיקשורת מעצימה שתלווה אתכן הלאה במסע המשותף.

אור גבריאל
מלווה לצמיחה ומימוש
דרך מגע ותודעה