22/08/2025
קיבוץ זה עוגן.
בטח קיבוץ שיתופי עדיין
( או בינתיים)
אמנם זה עוגן שלפעמים מושך אותך לקרקעית הים ואת נאבקת כבולה בשרשרת ברזל
קשורה לעוגן :
לצוף למעלה לנשום אוויר.
אבל עוגן.
המכבסה ( מחסן בגדים כמו שאומרים פה) היא כמו הבאר האזורית של ימי התנך-
מקום להתעדכנות במה שקורה אבל גם הביטחון שיש תמיד מי שרוצה לשמוע מה קורה איתך ומה מפריע לך בחיים.
תמיד יש עם מי להתלונן,
ועל מי- הקיבוץ כמו הורה חזק ויציב אבל גם מלא חסרונות שהתכונה החשובה ביותר שלו היא שהוא תמיד שם.
אז בעיקרון, תמיד אפשר להאשים את הקיבוץ.
שהוא, בעיקרון ,
ישות אבהית יציבה הגדולה מסך חלקיה.
יש לנו אוכל בכלבולית
(חדא זה עניין רגיש פה לאחרונה - לא נכנסת לזה)
מתקנים את האופניים באופנייה,
אם יש לי פנצ׳ר , מתקלקל האוטו אז אני מחזירה את האוטו לסידור רכב והסדרן רכב נותן לי אוטו אחר-
לא הייתי בתוך מוסך 15 שנה.
בשביל הענווה- תמיד יש מישהו שלא מדבר איתך או כועס עליך על משהו.
זה בסדר- לא כולם חייבים לאהוב אותנו וחשוב ללכת אחרי הלב.
מצד שני- תמיד יהיה גם מי שיאהב איתנו, ישמח לשבת איתנו בבריכה , על השביל, או על הדשא ולדבר על החיים. ( בקיבוץ אין רכילות הכל אמת;))
אני כן אוסיף ואומר בפואמה הלא נגמרת הזו על ההתיישבות העובדת וחיי השיתוף
שללגור בקיבוץ מבודד בנגב יש הרבה חסרונות.
ואנשים מבחוץ נעים בין
לחשוב שאנחנו חיים חיים קסומים ושלווים מלאים במדבר ושקט לבין לחשוב שאנחנו חלק מכת מוזרה ( וכנראה ששני הדברים נכונים במידת מה;))
- ומה פתאום כל מה שאת מרוויחה הולך לקיבוץ ואת מקבלת תקציב? ואם את רוצה לטוס לחו״ל?
תמיד יש סכנת הידרסות על ידי קלנועית שועטת.
לא שמעתי על מישהו שמת מזה (עדיין)
הילדים שלי משחקים בחוץ על הדשא עם מלא חברים ורוכבים על אופניים לכל מקום.
( למדו להיזהר מקלנועיות שועטות)
אבל.
כמו כל דבר, גם דרך החיים הזאת לאט לאט הולכת ונעלמת.
העולם משתנה וגם אנחנו בתוכו.
שנדע לראות את הטוב אחד בשני ולשמור על הטוב.
ושיחזרו כולם🎗️