נפש על ארבע

29/09/2025

חיבור לחמלה, לעצמאות לאהבה..

29/09/2025

חיבוק של אמא, ואובדן של אם לא רק אצל בני האדם. סיפור מרגש ממש

הלווייתנית טליקווה ריגשה את העולם כולו כשסירבה להיפרד מגורה המת, אותו נשאה על גבה לאורך שבועות בים 💔

הגור מת זמן קצר אחרי שנולד, וטליקווה ביטאה אבל יוצא דופן שנגע ללבבות של חוקרים ואנשים רבים ברחבי העולם. לאחר 17 ימים היא שחררה אותו וחזרה לשחות ולאכול לצד הלהקה.

לדברי חוקרים, ההתנהגות המיוחדת הזו ממחישה את עומק הרגש והקשר של לווייתנים - וגם מצביעה על הקשיים שאוכלוסיית האורקות חווה, בין היתר בגלל הירידה בכמות הסלמון שהן תלויות בו למזון.

26/08/2025

26/08/2025

הבאתי את הצב לפעילות עם בני הגיל השלישי.
במבט ראשון הוא נראה פשוט, מגושם – הולך לאט, שקט, נושא את ביתו על גבו.
אבל כמה שיחות נפתחו סביבו…

דיברנו על אריכות ימים – האם זה באמת מה שהיינו רוצים? עד מתי ובאיזה מצב?
על קצב איטי – איך זה מרגיש להאט את הקצב, ולאפשר לעצמנו להיות בקצב אחר ממה שהעולם רגיל אליו. ואילו יתרונות מגלים כשמאיטים את הקצב.
ועל בית – מה הייתי לוקח איתי מהבית למסע החיים, אילו זיכרונות או חפצים היו ממשיכים ללוות אותי תמיד.

הצב הקטן הפך למראה גדולה.
דרכו נזכרנו שהחיים הם מסע – לא רק באורך, אלא במשמעות של כל צעד.

21/08/2025

היום הבאתי את תירס, פרגית צעירה ומתוקה, לפעילות במועדון גיל הזהב באחד הקיבוצים.
תירס בקעה במדגרה רחוקה, לבד בלי אחים או אחיות, והגיעה אלי ימים ספורים אחרי ששושנה – התרנגולת האהובה שלי – עזבה את העולם מזקנה. היא בילתה איתי בבית שלושה שבועות, התרגלנו זו לזו, והיא הכירה גם את שאר חברות הבית ההולכות על ארבע...ולפני שבוע הצטרפה לחברים במשק החי.

היום היא הצטרפה אלי לביקור מיוחד במועדון.
מה שאני הכי אוהבת ברגעים האלה, זה לראות איך בעלי החיים פשוט מסתובבים חופשי, בוחרים לאן לגשת ועם מי להיות – ואז בדיוק אז נפתחים הלבבות. החיוכים, הצחוקים, המגעים הקטנים , השיח – זה קסם שלא מתוכנן.

אבל יש כאן גם משהו עמוק יותר. תרנגולות הן לא רק "עוף וביצים".
הן יצורים חכמים, סקרנים, עם רגשות וחיבורים – חיות שיכולות להיות לנו לחברות, ממש כמו כלב או חתול. המפגש עם תירס עורר היום מחשבות ושיחות על הקשר המיוחד שבין אדם לחיה, ועל איך אפשר לבחור לראות בהן שותפות לדרך, ולא רק מקור למזון.

האמת היא, מאז שקיבלתי את שושנה כאפרוחית – חיי השתנו. היא פתחה לי את הלב, ואני הפכתי לצמחונית. היום, עם כל השפע של תחליפים מן הצומח, הבחירה הזאת הופכת קלה יותר – ובעיניי גם נכונה יותר.

אז בפעם הבאה שתראו תרנגולת – אולי תראו לא רק נוצות שניצל וביצה, אלא נשמה קטנה עם לב גדול.

09/07/2025

"אבל אני לא רוצה לדבר על זה איתך, אמא."
משפט קטן. צובט בלב.
וההורה – נשאר מולו עם שקט צורב:
אבל אני כאן בשבילך. למה לא איתי? למה דוקא בי אתה בוחר לא לשתף?
והתשובה, גם אם כואבת, לא תמיד אישית.
🔸 לפעמים זה קושי לבטא רגש מול מי שאוהבים הכי הרבה.
🔸 לפעמים הילד פשוט לא רוצה להכאיב להורה.
🔸 לפעמים הוא לא רגיל לשפה רגשית בבית.
🔸 לפעמים הוא פשוט עוד לא בשל לשיחה. או צריך יותר זמן.
מה כן אפשר לעשות?

5 דברים שאפשר לומר לילד שאמר "אני לא רוצה לדבר איתך על זה"

1. "אוקיי. אני מקבלת את זה."
2. "תדע שאני כאן כשתהיה מוכן. גם אם זה עוד הרבה זמן."
3. "ולפעמים לא מדברים – רק נמצאים. וגם זה חשוב."
4. "אפשר לדבר גם דרך ציור, דרך שיר, דרך שיחה על מישהו אחר. לא חייבים עליך."
5. "אני לא נעלבת. אני פשוט אוהבת."

ילדים לא צריכים הורה שישאל כל הזמן – הם צריכים הורה שיישאר גם כשאין תשובה.
אמון רגשי הוא לא דלת שפותחים במפתח.
הוא שביל שמסמנים – באהבה, בסבלנות, ובעקביות.

30/06/2025

מוזמנים ומוזמנות לפנות אלי אם צריך דוגמאות....

30/06/2025

לפעמים גם מטפלת צריכה לעצור.
אני מקבלת המון טלפונים לאחרונה לברר אם אני פותחת הקייץ קיטנה במשק חי. ודוקא עכשיו, דוקא השנה, דוקא אחרי שנתיים מטורפות, אני עוצרת רגע והתשובה היא שלילית.

האמת? הגעתי למקום שאני מרגישה שאני צריכה רגע לעצור.
השנתיים האחרונות במשק חי שלנו לא היו פשוטות.
ניהלתי משק תחת טילים, בתוך ישוב שרובו התפנה בהתחלה, אח"כ חזר וחי בין מקלט לממ"ד, הסתובבתי במוסדות שניסו להתנהל בצורה שיגרתית במצב שלא היה שיגרתי ולא במקומות האידיאלים, תחת אזעקות, ירוטים, נפילות.

בין האכלת חיות, וטיפול רגשי לבין לרדת עם מטופלים למקלט, לבין להחזיק את עצמי ללחבק ילד שנשבר.

אנשים מדברים על "חזרה לשגרה" – ואני תוהה:
איזו שגרה בדיוק?
השגרה של לפני השביעי לאוקטובר?
זו שלפני המלחמה בלבנון?
או אולי זו שלפני ה-12 יום מול איראן?
אני חושבת שלמדתי משהו חשוב דווקא מהחיים עם בעלי חיים:
אין שגרה שמחכים לחזור אליה.
כל יום יש שגרה מחדש. כל בוקר מתחיל סיפור חדש.
וגם אני, כמו המשק, חוזרת לעצמי כל בוקר מחדש.
לפעמים אני עם כוחות, לפעמים פחות.
במשק אני תמיד זו שצריכה להיות המכילה.
אבל לפעמים גם אנחנו המטפלים בבעלי החיים, הילדים וההורים, צריכים את ההכלה..
אז אני פה. פשוט צריכה רגע לעצור,
לנשום, להחזיר לעצמי את הכוחות, לעשות ריסטארט. כדי שאוכל להמשיך הלאה.
אני שמחה שאני ששמתי לב גם לזה - כי דווקא כשאנחנו עסוקים בלהכיל את כולם, אנחנו צריכים לזכור להכיל גם את עצמנו.
גם אני.
💛
ואני תוהה –
גם אתם מרגישים לפעמים שאתם צריכים לעצור?
שהשגרה הזו שכולם מדברים עליה – בכלל לא חזרה, אלא אולי היא נולדת כל יום מחדש?
מוזמנים לכתוב לי. אני כאן. בדיוק מהמקום הזה. 💬
________________________________________
מרחב חי נפש על ארבע - מרכז זאולוגי חינוכי לימודי טיפולי

#טיפולבעזרתבעליחיים

14/06/2025

למה כלבים חיים פחות זמן מאיתנו?

****************
ההסבר הכי מרגיע ששמעתי 🐕:
"אנשים נולדים כדי ללמוד לחיות טוב—לאהוב ולהיות נחמדים, נכון? כלבים כבר יודעים את זה, אז הם לא צריכים להישאר זמן רב כמונו."

אם כלב היה המורה שלך, אולי היית לומד:
🍀 לרוץ לקבל את אהוביך כשהם חוזרים הביתה.
🍀 לא לפספס טיול.
🍀 לנוח בצהריים.
🍀 לנמתח לפני קימה.
🍀 לשחק ולהתפרע כל יום.
🍀 כשמספיק לנבוח, לא לנשוך.
🍀 בימים חמים לשכב על הגב בעשב.
🍀 לשתות הרבה מים ולהירגע בצל.
🍀 כששמח, לרקוד ולזנב בשמחה.
🍀 ליהנות משמחת טיול ארוך.
🍀 להיות נאמן.
🍀 לא להתחזות למישהו אחר.
🍀 אם רוצים משהו, לחפור עד שמוצאים.
🍀 כשמישהו עצוב, לשבת קרוב ולשמור על שקט.
זה הסוד לאושר—ישר מלב כלב 🌟

13/06/2025

שוב לילה לא שקט. שוב לחץ. בדיוק כשהתחלנו קצת להוריד רגל מגז הלחץ התעוררנו בבהלה, לקחנו את הילדים לממד, כולם מבולבלים.
אז הנה קצת תשובות לשאלות שצצות. מה שחשוב לא למנוע מהילדים לשאול שאלות. תנסו לתת תוקף לתחושות, המון סבלנות לכל השאלות ודברו עם הילדים בגובה העיניים. הימנעו לפילטרים הוא להמציא סיפורים. הם צריכים את האמת. האמת בונה אמון, אמון בונה ביטחון עצמי, אפשר להתמודד עם הפלד. השקר בונה חוסר אמון,מערער את הביטחון העצמי,מחזק את הפחד.

27/05/2025

פחד זה לא רק רגש – לפעמים הוא הופך להיות בית.

מאז שהמלחמה פרצה, הרבה ילדים חיים בתוך מתח תמידי. גם כשהשקט חוזר, משהו בפנים נשאר דרוך.
הם לא תמיד יודעים להסביר, אבל אנחנו רואים:
ילדים שפעם הלכו לבד – עכשיו פוחדים לישון לבד, ללכת לשירותים, אפילו לסגור דלת.
חלק חזרו להרטבה, חלק מסתובבים כל הזמן לבדוק שכולם בבית.
הגוף שלהם מגיב לחוויה של חוסר שליטה – והם מחפשים עוגן.

זה לא תהליך של “להתגבר על הפחד”. זה מסע של שיקום תחושת ביטחון.

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בטיפול הרגשי – לאט, בקצב שלהם – דרך הקשר עם בעלי החיים.

כי כשהילד נכנס לכלוב של הארנבת, הוא לא רק מלטף.
הוא בודק: היא תיבהל ממני? היא תסמוך עליי? היא תישאר כשאני נוגע?
וכשהיא נשארת – משהו בו נרגע.
הוא מתחיל לבנות תחושת שליטה מחודשת. הוא בוחר איך להתקרב, מתי להפסיק, מתי להישאר.
זה אמון. זו מערכת יחסים. וזה תמיד תהליך.

לפעמים הוא יבחר דווקא בצב – כדי ללמוד שזה בסדר לסגת, להיכנס לשריון כשצריך.
לפעמים בכלב – כי הוא יציב ונאמן ומזכיר לו שאפשר להרגיש בטוח גם כשלא מדברים.
החולדה, האוגר, הפרה, העז – כל אחת מציעה מראה אחרת של התמודדות: עם מרחב, עם גבולות, עם רכות, עם אומץ.

והדרך לא פתורה ביום אחד.
לפעמים רק אחרי שבועות הילד מסכים לבדוק אם אפשר ללוות אותו עד לדלת השירותים – לא פנימה.
לפעמים רק אחרי חודשיים הוא ישן לילה שלם לבד בלי לבדוק כל רבע שעה שאמא בסלון.

אבל עם הזמן – בעקביות, בבחירה, באמונה בו – משהו נבנה.

25/03/2025

כשלא תמיד הרוב קובע – שיעור מהעולם של בעלי החיים

בעולם שלנו, אנחנו רגילים לחשוב שהרוב קובע. הרוב מחליט לאן נלך, מה נעשה ואיך נתנהל. אבל האם זה תמיד הדבר הנכון?

אם נסתכל על התקשורת עם בעלי חיים, נגלה אמת אחרת. בעדר של פילים, זה לא הפיל הגדול או החזק ביותר שקובע את הכיוון – אלא דווקא הפיל הצעיר או הפיל הזקן, שמזהים סכנה או מקור מים. להקה של ציפורים לא עפה אחרי הרוב, אלא מקשיבה לניואנסים של אלה שמזהים שינויי מזג אוויר ראשונים.

גם בחיי היומיום שלנו, לעיתים הקול השקט ביותר, של מי ששונה או במיעוט, הוא זה שיכול להביא איתו את התובנה החשובה ביותר. כמו בחיות – אם לא נקשיב לחריגים, נסתכן בלפספס סימן אזהרה או פתרון יצירתי שלא היינו חושבים עליו.

אז בפעם הבאה כשאתם שומעים קול אחר, ייחודי, שאולי לא משתלב עם ה"רוב" – עצרו רגע. אולי דווקא שם מסתתר שינוי הכיוון שהכי נכון לכולנו.