13/07/2025
מקרבן ליוצר- סיפורה של ויקי לפלמן
ראיון וכתיבה: אבנר שילה
לפני כחודש ימים נחתה בתיבת האי-מייל שלי הזמנה ליום ההולדת ה- 70 של ויקי לפלמן. הזמנה זו שחה אותי מאוד, ושלחה אותי למסע מענג של זיכרונות וסיפור חיים מופלא ומרתק. סיפור של מחלה קשה, של התמודדות מרתקת, ורבת תהפוכות, ושל הבראה
בגיל 19 אובחנה ויקי כחולת סרטן מסוג אדנו- קרצינומה שלב 4 בשחלות ובחלל הבטן. הרופאים 'הקציבו לה' שלושה חודשים לחיות, וקראו להורים שלה לבוא בדחיפות לראות אותה לפני שתמות. מאז עברו יותר מחמישים שנים. כיום ויקי אישה בריאה ותוססת, מלאת אנרגיה ואופטימית, סבתא לשלושה נכדים, העוסקת בטיפול בתנועה, ובעבר אף היית מורה במכללה, ומייסדת מכללה הוליסטית.
הדרך של ויקי לריפוי הייתה מאוד ארוכה ומפותלת. ארבע השנים הראשונות היו מאוד אינטנסיביות. ויקי קיבלה הרבה טיפולים ברפואה קונבנציונלית. "ידעתי שזה לא יביא לי ריפוי, אבל זה קונה לי זמן".
ויקי ניסתה המון שיטות כדי להבריא. עשתה המון דברים. בדקה הרבה אפשרויות. "אני אפילו לא זוכרת את כל מה שניסיתי" היא אומרת בחיוך.
ויקי מרגישה שהריפוי שלה ממשיך כל הזמן. "כל זמן שאני חיה".
במשך כמה שנים הייתה ויקי תלמידה ומטופלת אצל רפי רוזן, שחקר בשנים ההן קשריי גוף-נפש-רוח לפי שיטת וילהלם רייך (ביו- אנרגיה).
החיים לפני פרוץ הסרטן
"הייתי צעירה מאוד כשחליתי- בת 19. אבל תשע עשרה שנים דחסתי ודחסתי פנימה יותר ויתר ויותר"
המשפט הזה מלווה בתנועת יד של דחיסה מאזור הצוואר כלפי מטה- אל הבטן.
עוד לפני שהתגלתה התחלה היו ויקי סבלה מסימפטומים גופניים. היא חשבה לעצמה: 'זה רק פסיכולוגי' עד שלא יכלה לעמוד יותר על הרגליים...
שנתיים קודם, היה לוויקי חבר בארגנטינה, ארץ הולדתה, באוניברסיטה. הייתה ביניהם אהבה גדולה וגם היא רצתה לחיות אתו. התוכנית הזו לא התממשה מסיבות שונות. ויקי חשבה שהיא נוסעת לשלושה חודשים, וחוזרת להתחתן.
כשויקי מספרת על כך, קשה לי לקלוט שהיא מספרת על עצמה. היא נראית לי אישה כל כך חזקה, עצמאית, מלאת חיות ובטוחה בעצמה. כיצד יתכן שהיא נתנה לגורמים אחרים, לשלוט בגורלה עד כדי כך? להוביל אותה לארץ אחרת?
ויקי נכנסה למצב פסיבי. "במשך שנה התבכיינתי על מה שאיבדתי". זה היה מספיק בשביל לבנות סרטן סופני.
ויקי עושה אבחנה מעניינת בין בכי להתבכיינות. הבכי יוצר פורקן רגשי ומאפשר שינוי. ההתבכיינות רק דוחסת יותר ויותר מרירות פנימה, ומקבעת את המצב
"לפעמים אני שוכחת, ואני חוזרת להתבכיין."
הכנות של ויקי נוגעת לליבי ומעוררת בי הזדהות. האם זו הסיבה שאנו מספרים שוב ושוב את סיפור מחלותינו והבראתנו?
בתקופה ההיא ויקי הרגישה מאוד כלואה- ממש לכודה. זה היה מאוד מאוד לא טוב בשבילה. כמו אינדיאנים שמכניסים אותם לכלא- הם מתים.
עומק הקשר של ויקי לאינדיאנים יתברר יותר בהמשך…
תקופה ארוכה ישבה ויקי בכיסא גלגלים. נתנה לאחרים להוביל אותה, בכל המובנים. היא האמינה ש"הם" (הרופאים, ההורים, המטפלים) יבריאו אותה.
שנה שלימה קיבלה כימותרפיה. בשנה השניה אמרה: אי אפשר לחיות ככה.
כל המשפחה שלה, וגם הרופאים, שיקרו לה בקשר למחלתה. נתנו לה אבחנות שקרית. לא סיפרו לה שהיא חולת סרטן.
יום אחד ישבה ויקי במספרה, מתחת למייבש השיער, וקראה בעתון נשים מאמר על הרופאה שלה. היה כתוב שם שהיא הרופאה הטובה ביותר לסרטן במזרח התיכון. כך הבינה שהיא חולת סרטן.
ויקי חזרה הביתה ושאלה את ההורים שלי: "זה נכון שאני חולת סרטן? למה לא סיפרתם לי?"
באותו יום עזבה את הבית,
כשוויקי מספרת על כך חשוב לה לא להשמיץ. הסיפור הזה הוא על ויקי, על הפיכתה מאישה מובלת בכיסא גלגלים למי שמובילה את עצמה, עומדת על רגליה וחיה את חייה.
אחר כך פגשה את לאונרדו- בעלה השני, לאונרדו הוא מוסיקאי שכבר אז התעניין בדרכי ריפוי לא קונבנציונליות. שנים רבות הם חיו יחד. לאונרדו ידע מההתחלה שוויקי חולת סרטן. ויקי לא ידעתי שהוא יודע. "הוא הדריך אותי בדרך ההבראה ופתח לי דלתות לעולמות שלא הכרתי."
אחד ה"עולמות" הלא מוכרים היה רפי רוזן. רפי רוזן היה מטפל וחוקר שהלך בעקבות וילהלם רייך בגישת "ביו-אנרגיה". בהדרכתו התחילה ויקי לעבור מסע אל הרגשות שבתוך הגוף. "קילוף שכבות של טראומה, פתיחת עצב, כעס, תסכול"
ויקי חיפשה דרכים להביע את רגשותיה. היא חשבה על ריקוד, אך למרבית הצער היא לא יכלה לרקוד עדיין- היא ישבה בכיסא גלגלים. ויקי שאלה את הרופאה שלה אם היא תוכל לרקוד. הרופאה הציעה לה להתחיל בנגינה על פסנתר. היא אכן למדה לנגן בפסנתר, ומאוחר יותר, כאשר היא התחזקה יותר, התחילה לרקוד.
על הקשר בין הריקוד, הרגשות והריפוי כתבה ויקי, שנים רבות אחר כך, במאמרה:
" קיים קשר קרוב כל כך בין תנועת השרירים לבין היחס הנפשי, כל הבעה רגשית קשורה לשינוים בתנועת הגוף".
מושגים אלה הם תרומה נוספת לרעיון שרואה קשר הדוק בין גוף נוקשה ולא גמיש לבין נוקשות באישיות, וככל שגדלה הנוקשות של הגוף, גדלה גם הנוקשות של האישיות, וזו נקודה שיוצרת או מחמירה מצבים מסוימים שהביאו את האדם לחלות בסרטן ולהיכנס למעגל שלילי של הרס עצמי. כאן, התרפיה בריקוד יכולה לספק טכניקות ושיטות מאוד יעילות כדי להתחיל תהליך שיכוון את החולה בסרטן לקבלה-עצמית, להחלמה ובסופו של דבר, לבריאות"
בנוסף, הלכה ויקי להמון מרפאים ומטפלים בשיטות שונות. בין השאר עשתה דיאטות טבעוניות מוזרות לתקופות קצרות וארוכות. "מספר חודשים אכלתי רק מלפפונים ותפוחים, זו הייתה התנסות רגשית והומוריסטית.
ההתייעצות עם מטפלים רבים ומגוונים העלתה על פני השטח את בעיית הסתירות. ויקי מספרת על כך בהומור: . כל אחד מהרופאים והמטפלים שלי אמר לי: "תעשי מה שאני אומר לך, אחרת תמותי!" כמובן שלא יכולתי לעשות מה שכולם אמרו לי, כי הדרכים שלהם היו סותרות…"
בעקבות התופעה הזו הגיעה ויקי למסקנה שהיא, ורק היא, יכולה לקבוע מה טוב בשבילה ומה ירפא אותה. על כך כתבה ויקי במאמרה:
"אם כן מה שעלנו לעשות זה לא להילחם רק מבחוץ, ולכן אחרים (הרופאים, יפתרו לו את הבעיה. אנו צריכים לתרום בצורה הוליסטית לחיזוק ולהזנה של החלק החזק, היצירתי והבריא שכל אדם מכיל בתוכו ושמאפשר לו להתרפא, לעבור ממצב של קרבן, לתודעה של יוצר.
כחלק מתפיסה זו, ועם התחזקותה הפנימית, החלה ויקי לסרב לחלק מן הטיפולים הרפואיים שהוצעו לה. הרופאים נדהמו מגישתה זו.
שנות האקסטזה והגשמת החלומות
שלוש שנים חלפו. ויקי התחזקה, קמה מכיסא הגלגלים, הפיזי והמנטלי. השלב הבא בתהליך ההבראה של ויקי הגיע. שלב הגשמת החלומות. ויקי מתארת שלב זה כ"שבע שנות האקסטזה"
וקי נסעה ללימודי מחול בלונדון. "ריקוד היה אחת התשוקות הכי חזקות בחיי החוויה של מעבר מכיסא הגלגלים לאולם הריקודים הייתה מהממת. "לא יכולתי לעזוב את הסטודיו, רקדתי כל הזמן.
משם נסעה ויקי לארה"ב, שם פגשה אנשים שמהם הבינה לראשונה כמה מיוחד הוא סיפור הבראתה. ויקי הרגישה שהיא "רוכבת על הגל של החיים"
אך ארצות הברית לא הייתה היעד העיקרי של נסיעתה. ויקי הייתה חדורה בדחף עז להגיע אל האינדיאנים החיים ביערות העד של האמזונס בברזיל.
עם האינדיאנים באמזונס
המשאלה של ויקי הייתה לא הייתה להגשמה. היא נראתה בלתי אפשרית. לכל מקום שויקי היגיעה אליו בדרך, נאמר לה שאי אפשר להמשיך. אבל היא המשיכה בכל זאת.
תחילת המסע אל האמזונס היתה בצפון ברזיל, במשרדי עמותה המגנה על האינדיאנים. כבר שם נאמר לויקי שאסור לה להגיע לאינדיאנים. היא המשיכה בכל זאת, באמצעות מטוס קטן, טנדר רעוע, ומסע רגלי מפרך, ויקי היגיעה אל האינדיאנים. מייד כשהיגיעה עוררה את סקרנותם. הם התחילו להריח אותה. ויקי החליטה לעשות כמוהם ורחרחה אותם חזרה. כך נוצר האמון הראשוני. מישהו מהמבקרים שימש כמתורגמן. ויקי למדה כמה מילים בסיסיות ונשארה עם האינדיאנים.
חודשיים שהתה ויקי לבדה בחברתם. רוב היום היו הנשים עם עצמן, עוסקות בעבודות שונות. בחברת הנשים בלבד היו כל הנשים, כולל ויקי, עירומות לחלוטין. כאשר נפגשו עם הגברים הן לבשו בגדים. ניכר בהן שמישהו זר לימד אותן שיש ללבוש בגדים בחברת גברים. הן לא הבינו למה, ולא התביישו כלל בגופן.
הנשים האינדיאניות, וגם ויקי ביניהן, הלכו אל הנהר להכין כלים. הן השתמשו באדמה הבוצית כתחליף לקרמיקה. ויקי הכינה כלי ושאלה אם זה טוב. "כן, זה טוב" ענו לה. ויקי התקשתה להאמין, אך האינדיאנים היו פשוטים יותר, ישירים יותר. אצלם "טוב" זה טוב.
יום אחד הכינה ויקי פרצוף אנושי פשוט מן החומר שאספה. הנשים שאיתה התייחסו לפרצוף כאל יצור חי. הן השתעשעו איתו, שיחקו וצחקו במשך שעות רבות.
ויקי למדה מהם את חכמת הפשטות והקרבה אל הטבע. פשטות התקשורת הבין- אישית והשפה, פשטות העבודות, היכולת לצחוק ולהנות מדברים פשוטים. האהבה של ויקי לאנשים ונשים אלו ניכרת בה עד היום. תקופת החיים שחייתה איתם משפיעה עליה עד היום.
בדרכה חזרה לארץ, ויקי עברה בעיר הולדתה בארגנטינה. האנשים בעיר הזו לא האמינו שהיא עדיין בחיים הם המציאו לה כינוי: "האישה שיצאה מתוך האדמה"
לאחר סגירת המעגל הזה, חזרה ויקי לארץ והתחילה ללמוד טיפול בתנועה . במשך עשרות שנים ויקי עבדה כמטפלת, אחר כך כמורה ב"מכללת רידמן", וכן הקימה וניהלה את מכללת אלמה בירושלים.
ויקי רואה את עבודתה כמטפלת כהמשך של תהליך ההבראה שלה, וכנובעת מתוך ההבראה שלה. "זה תורם להתפתחות שלי ושל אחרים, זה התפתחות של תהליך ההבראה שלי, ההבראה שלי היתה תהליך מאוד עמוק שאפשר לי לגדול ולהתפתח ולעזור לאחרים. "זה היה שווה הרבה פחות אם זה היה רק תהליך ההבראה שלי".
אני מצרף סרטון בן 20 דקות מטקס יום הולדת שבעים של ויקי, שבו היא מדברת על צמתים בחיים שלה, וגם על מורים שהשפיעו עליה
https://youtu.be/wBVaNV01CGc
ממש באותן שנים שבהן ויקי חיפשה את דרכה אל ההבראה, חליתי אני, אבנר שילה, נער ירושלמי בן 14, בסרטן שלב 4 עם גרורות בריאות ובעצמות. מעניין ששנינו הגענו להבנות דומות מאוד, על אף שלא היה קשר בינינו. כמו ויקי, גם אני למדתי להכיר את חסימת הרגשות שלי, הדרך שבה היא מחוללת חולי בגופי, ואת הדרכים לשחרר את החסימות האלה, גם כאשר הרגשות הדחוסים הפכו לטין. בעזרת הדמיון המודרך הצלחתי להמיר ולהתמיר רגשות אלה כמו את הכעס החסום שהשתנה לטינה. ככל ששחררתי את רגשותיי ונתתי להן מוצא בדמיון, כך התקדמה החלמתי.
כתבתי על כך מאמר והתחלתי לסייע לחולי סרטן אחרים להבריא באמצעות הדמיון המודרך.
משותפת לויקי ולי גם האמונה בכך שאפשר להירפא מסרטן, גם כזה שנמצא בשלב מתקדם.
ויקי ואני אומרים ומדגישים: חשוב לקבל ולכבד את החיים שלנו בכל מצב, כפי שהם.
אתם מוזמנים להתקשר אלי, 0545868893 לקבוע פגישה, או סדרת פגישות טיפוליות, פנים אל פנים בקליניקה בקריית טבעון, או בזום, בכל מקום בארץ ובעולם, ולהתחיל את המסע שלכם בדרך ההבראה כבר היום.
את המאמרים שכתבתי בנושא הבראה מסרטן, זרימת רגשות, שינוי בדרך ההבראה, ועוד, אפשר לקרוא גם באתר האינטרנט שלי www.healcancer.co.il
להתראות באהבה ובתקווה
אבנר שילה
