03/05/2026
קרה לי דבר מוזר השבוע,
במסגרת התרגול בהכשרת המנטורים הרגשיים ע"פ דרך הגודהה.
למדנו על הצרכים הבסיסיים שלנו כאנשים חברתיים:
ביטחון-אהבה, חופש, שייכות, ייחודיות, נראות, ערך עצמי, הגשמה עצמית והצורך להישמע.
הרחבנו בצורה פרקטית על העבודה עם החומרים הללו, וקיבלנו הדגמה מרתקת על הדרך שבה אפשר לעבוד בשדה הצרכים.
התרגול בשלישייה היה מרתק. מטרתו הייתה "תרגול עבודה עם טריגר שעולה לאחד המשתתפים", כאשר אחד בתפקיד המנטור, השני בתפקיד המונחה והשלישי בתפקיד משקיף/עד שנותן משוב למנטור המתלמד בסיום התרגיל.
התמזל מזלי להיכנס לתפקיד המנטורית. החברה שהייתה בתפקיד המונחית עוד לא הספיקה לפתוח את פיה ולספר את סיפורה, ומיד "קפצתי" לתוך הנוהל שבדרך כלל קורה בקליניקה שלי: ביקשתי ממנה לנשום איתי כמה נשימות, לעצום עיניים ולדמיין את עצמה בסיטואציה מסוימת.
הסשן היה עוצמתי ומרגש; ניכר שהיא עברה חוויה שיצרה אצלה שינוי מסוים באופן שבו היא רואה את הסיפור שבחרה להביא...
אבל למעשה, לא יישמתי כמעט בכלל את מה שלמדנו השבוע.
אולי הייתה לי התנגדות לא מודעת להיצמד לפורמט מוכתב מראש, אולי זה היה פחד להתנסות במתודה חדשה.
אולי זה מה שהרגשתי שנכון עבורה באותו הרגע.
בסוף נשארתי עם הרבה סימני שאלה וגם כמה תובנות על עצמי.
אני בהודיה על הלימוד המשמעותי בהכשרה הזאת, על החברות והחברים השותפים למרחב המופלא הזה, וכמובן על טל קרן כץ – על החוכמה, הסבלנות, מאור הפנים והדרך הייחודית שהיא מתווה עבורי.
