23/04/2025
הסיפור המרגש של הרמן רוזנבלט, יהודי פולני ששרד את השואה וכתב ספר וספר ילדים על השהות במחנה הריכוז הוא כולו סיפור על חסד ועל התסריטים הכי מופלאים שמופיעים במציאות של אנשים.
קיבלתי אותו משרון אביב - מספרת הסיפורים, והוא מופיע בכמה קישורים:
באוגוסט 1942, בפיוטרקוב פולין, הרמן היה ילד בן 11. הוא שיקר שהוא גדול יותר ונשלח למחנה עבודה עם שלושת אחיו. אימו נשלחה למוות ומאז לא ראה אותה בחיים.
הרמן ואחיו הועברו בקרון למחנה הריכוז בוכנוואלד ונשלחו לעבוד במשרפות של המחנה. "הרגשתי מת בעצמי", הוא מספר. לאחר זמן קצר כל האחים נשלחו לשליבן, מחנה משנה של בוכנוואלד, קרוב לברלין. באחד הלילות הוא חלם שאימו אומרת לו שהיא שולחת לו מלאך.
כמה ימים אחר כך, ממש ליד גדר התיל בנקודה שהשומרים לא יכלו לראות, הרמן ראה ילדה שמתחבאת מאחורי עץ. "קראתי לה בשקט בגרמנית: יש לך משהו לאכול? אך היא לא הבינה." הוא קרא שוב, בפולנית והתקרב לגדר. הילדה הוציאה תפוח ממעיל הצמר שלה וזרקה אותו אל מעבר לגדר. הרמן תפס את הפרי וכשברח עוד שמע שהיא אומרת שיתראו מחר. מאז במשך ימים, באותה השעה בכל יום היא תמיד הייתה שם עם משהו קטן לאכול.
"לא העזנו לדבר אחד עם השני או להתעכב יותר מדי. להיתפס משמעותו מוות לשנינו. אז לא ידעתי עליה כלום, רק שהיא ילדת חווה ומבינה פולנית", הוא מספר. "מה היה שמה? למה סיכנה את חייה כדי לעזור לי? לא ידעתי, אך הילדה הזו נתנה לי לחם, ותפוחים ותקווה".
7 חודשים אחר כך נשלחו כל האחים לקרון פחם למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. "אל תחזרי", אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים".
שלושה חודשים אחר כך, המלחמה הייתה קרובה לסיום וכוחות בעלות הברית התקרבו, אך במאי 1945 גם תורו של הרמן למות הגיע. כבדרך נס, כמה שעות אחר כך, הגיעו חיילים רוסים ושחררו את המחנה! "השערים נפתחו, כולנו רצנו, ולמרבה הפלא כל האחים שלי שרדו".
הרמן מספר שנסע לאנגליה, למד אלקטרוניקה, הגיע לאמריקה לאחיו, שירת בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה וחזר לניו יורק. ב1957 פתח חנות למוצרי חשמל בעיר. חבר הציע לו להצטרף לדייט משותף כי לחברתו יש חברה יהודייה מפולין. בחוסר רצון הצטרף. רומה הייתה אדיבה, חכמה, יפה וחברותית כך שהיה קל לדבר איתה. גם היא לא התלהבה מהפגישה העיוורת שסידרו החברים אך הסכימה. הם אכלו, טיילו ובסוף הערב גם דיברו.
"איפה היית בזמן המלחמה? שאלה בשקט. במחנות, אמרתי. היא הנהנה ואמרה: המשפחה שלי הסתתרה בחווה בגרמניה, לא רחוק מברלין. אבא שלי הכיר כומר והוא השיג עבורנו ניירות אריים. היה מחנה ליד החווה, רומה המשיכה, ראיתי ילד שם ונהגתי לזרוק לו תפוחים כל יום.
איך הוא נראה? שאלתי.
הוא היה גבוה, רזה ורעב. אני הייתי חייבת לראות אותו כל יום במשך שישה חודשים.
לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין. זה לא יכול להיות.
יום אחד הוא אמר לך לא לחזור יותר כי הוא עזב את שליבן? שאלתי
רומה הסתכלה עליי בתדהמה: כן!
זה הייתי אני, הייתי מוכן להתפרץ בשמחה מוצף רגשות. לא יכולתי להאמין. המלאך שלי.
אני לא אתן לך ללכת, אמרתי לרומה, ובחלק האחורי של המכונית שבפגישה העיוורת, הצעתי לה נישואין.
הם התחתנו ב1958 וחגגו 50 שנות נישואין, שני ילדים ושלושה נכדים והרמן מעיד: מעולם לא נתתי לה ללכת". מיאמי ביץ', פלורידה.
הוא נפטר ב2015 והשאיר את הספר שכתב וספר הילדים.
החלק השני של הסיפור (במלחמה) לא אמיתי, אך המפגש ביניהם היה ללא ספק התסריט המופלא של היקום והוכחה שגם במקומות החשוכים ביותר - מתגלה לפעמים חסד.
את הסיפור המלא שמתי גם באתר אצלי
