11/07/2024
הפוסט הזה היה אמור להיכתב מזמן, אבל יצא שהוא לא נכתב. וראוי ורצוי שהוא יכתב עכשיו.
הוא נכתב בעידודה של האשה המיוחדת הזו, ואושר לפרסום ע"י משפחתה.
את אורית זכיתי ללוות בשנה האחרונה בתהליך יוצא דופן, מלא עליות ומורדות.
תחילתו בשבר עמוק, סופו במות הגוף, ובתווך הזה - המון חיים.
נפגשנו בבית הסיעודי בקיבוץ, אליו אני מגיעה פעם בשבוע ל"שעת רוח" עם מי שמתגורר שם באותו הזמן. זה כולל שיחות חולין, קריאת סיפורים, שירה משותפת ועוד.
אורית הגיעה לשם לאחר שנפלה וסבלה ממספר שברים מורכבים באגן שהסבו לה כאבים עצומים. למעשה היא הגיעה לשם אחרי שנים רבות של התמודדות עם מחלות אוטואימוניות שהגבילו אותה מאד והסבו לה כאבים, איתם למדה לחיות.
לאחר שהות קצרה בבית הסיעודי החליטו היא ומשפחתה שעדיף בבית, ומשם הזמינה אותי ללוות אותה במסע ההחלמה.
היא תמיד סיפרה לי שכששאלו אותה מה אנחנו עושות יחד, היא היתה אומרת ששהם מלווה אנשים לקראת מותם ואותה אני מלווה לקראת חייה החדשים. וכך באמת היה.
בחודשים הראשונים נפגשנו כשהיא לרוב במיטה, מנסה למצוא תנוחה שבה פחות כואב ואפשר לעסוק בעניינים שבלב וברוח. עסקנו הרבה במציאת מקום פנימי שקט, כזה שאפשר לנוח בו קצת כשצריך להתמודד עם כאב מתיש ועם חוסר שינה.
תרגלו המון דמיון מודרך, שתמיד עלו בו דימויים מרגיעים של מים, דולפינים, עצים ואחו, חיות בר סקרניות ופרחים.
כשהכאב והסבל היו גדולים וקשים מנשוא, דיברנו הרבה על המוות והרצון למות. הבנו יחד שאין כאן רצון למות אלא רצון להפסיק לסבול.
הזמן חלף והכאבים הלכו ופחתו, ויום אחד היא חיכתה לי בחיוך של ניצחון, בעמידה, מול הדלת.
איזו הפתעה זו היתה!
כשהעיסוק בגוף פחת, יכלנו לעסוק יותר בחיים שנולדים מתוכה עכשיו.
דיברנו המון על הדמות של עצמה שהיא זוכרת "מלפני המחלה", על השנים של ההצטמצמות בגלל המחלה, על ילדותה ומשפחתה, על הקשר המיוחד שלה עם ילדיה ועם בן זוגה.
מילה שעלתה פעם אחרי פעם היא המילה "ראויה".
העיסוק בשאלות "כמה אני ראויה", "למה אני ראויה", "האם אני ראויה", ולצידן כל המחשבות על "מה חושבים עלי".
דמיינו יחד מה היא רוצה שיהיה בעידן החדש הזה שמתחיל.
איזה אורית חדשה היא רוצה ליצור.
כזו שנשענת על הדברים הטובים שהיו, אבל משתחררת מהדברים הכובלים והמקטינים.
פחות מה "צריך",
יותר מה אני רוצה.
ממפגש למפגש האור בעיניים התחזק, יכלנו לפעמים לשיר שירים. גם כשהמנגינה יצאה בזיופים הלב נפתח וזכה ברפואה המיוחדת של המוזיקה.
היא סיפרה שהחזרתי לה את המוזיקה לחיים, וכמה היא שמחה בזה.
תכננה מסיבת יומולדת, וגם זכתה לחגוג אותה, מוקפת חבורת נשים נפלאות שליוו אותה במסעה.
ויום אחד קיבל את פני הציור הזה, עליו היא עבדה זמן רב. מתמודדת עם הקולות הפנימיים שאומרים שזה לא מספיק, לא מדוייק, לא כמו שזה אמור להיות. ובמרכז הציור, בבטן הרכה, נמתחה המילה "ר א ו י ה" ולצידה נוספה גם המילה "רצויה".
וואו
זה היכה בי בבטן.
איזה תהליך מדהים של ריפוי. ריפוי אמיתי, מבפנים. בכנות ובצניעות. ריפוי מהסוג שמעבר לגוף. כזה שרבים מייחלים לו.
הציור הזה מכיל המון פרטים מעבודה שעשינו במהלך חודשים, מסוגים שונים ומשונים, עבודה שנרקמה לה אל תוך יצירה אחת שנבעה מתוכה.
התרגשתי ממש. ביקשתי רשות לצלם ובהזדמנות לפרסם את זה ולכתוב.
"בטח!" היא אמרה, "אני אשמח".
לא הרבה לאחר מכן, החלטנו לסיים את הפגישות שלנו. אורית כבר צעדה בכוחות עצמה ואני הבטחתי שאני תמיד כאן, למקרה שצריך להישען עלי לרגע.
מבחינתי אורית נרפאה ונולדה לחיים חדשים ומרגשים.
שמחתי מאד על התהליך הנפלא.
זמן קצר לאחר מכן, לאחר ניתוח שהסתבך, אורית עזבה את גופה והמשיכה במסע הנשמה שלה.
הבטחתי לה ואני מקיימת וכותבת על אשה מופלאה, עם כוחות נפש אדירים, עם יצירתיות בלי סוף, עם חיוך בעיניים, שזכיתי ללוות בפרק אחד ממסע חייה. על כך אני מלאת תודה.
את הציור מלא החיים הזה ציירה כמובן אורית רון-שלח
