שהם עדי - מלווה רוחנית Shoham Adi - Spiritual Care

30/01/2025

משהו אישי על מופעים של אבל (grief)

לפני כמה ימים נסעתי דרומה לאיזור המרכז, עם רכב, מה שלא קורה לעתים קרובות. כשעליתי על הגשר במחלף גלילות עלה בי פתאום ממעמקי הבטן בכי. כזה שמתחיל בתחושת מחנק בגרון, מתקדם ללחות בעיניים ואז פורץ כמו נזילה בלתי נשלטת של דמעות שמרגישות כאילו נובעות מתוך מרכז הבטן בנביעה פעילה במיוחד.
לקח לי רגע לבין מה קורה איתי.
לבכות זה לא דבר זר לי. קורה כמעט כל יום, אבל משהו בבכי הזה היה לא רגיל.
די מהר הבנתי שזו הדרך מהבית שלי לבית של סבתא שלי. סבתא נעמי שמתה לפני כמה חודשים. מאז מותה לא נהגתי בדרך הזאת. דרך שנהגתי בה כל כך הרבה פעמים לאורך השנים.
הבנתי פתאום ממש מתוך הבטן שלא אסע יותר בדרך הזאת עד אליה.
ואז עלה בי געגוע עז לחיבוק שלה. להקשבה שלה.
סבתא שלי לא היתה טיפוס חבקן במיוחד. משהו בסגנון חיבוק כשנפגשות וחיבוק כשנפרדות. אבל ככל שהעמקתי בתחושה הבנתי שהחיבוק שלה לא היה בהכרח פיסי, אלא יותר כוללני.
חיבוק כזה שמאפשר לי לנוח אצלה.
תחושה שאני יכולה לבוא אליה הכי שמחה ובטוב, והכי מדוכאת ועצובה וזה תמיד יהיה בסדר.
תמיד נשב לאכול או לשתות משהו יחד.
תמיד היא תמצא משהו טוב להגיד.
אף פעם
אבל באמת אף פעם
בלי שום ביקורת
לא זוכרת אפילו שהיא היתה מציעה הצעות לתיקון המצב.
פשוט היתה מקשיבה ולרוב אומרת "לא נורא" או "זה יהיה בסדר".
כשזה יצא מהפה שלה זה לא היה נשמע כמו השטחה או השתקה של מצוקה אלא חוכמה של אישה שבאמת ידעה דברים בחיים שלה, התמודדה עם קשיים, עם מוות, עם מחלות.
היא כבר ידעה הכל. אבל באמת.
ולכן כשהיא אמרה לי "יהיה בסדר" זה הרגיש ממש מנחם.
אין צורך להעמיד פנים או להסתיר או להתבייש. להרגיש שאני לא לבד.
מה שיש זה מה שיש, וזה בסדר. באמת בסדר.
הו, כמה מרפאת התחושה הזאת!!!
פתאום כמה קלטתי עד כמה זה היה נפלא וכמה עצוב שלא יהיה את זה יותר.
ובכיתי כמו שלא בכיתי מזמן.
על כל מה שהיה לי איתה ועל כל מה שכבר לא יהיה.
ובליבי תקווה שאצליח לגשת למקום הזה בתוכי כשהיא רק לוחשת לי את זה בראש שלי ולא ממש יושבת מולי.
וכמה שאני מקווה שאוכל להיות מקום כזה בשביל המשפחה שלי.
איזו איכות נדירה של נדיבות והקשבה.
כמה חבל שרק אחרי לכתה אני מבינה את זה באמת.

וכמובן שזה ישר לקח אותי לא.נשים שאני פוגשת ומלווה במסע האבל הפרטי שלהם.
איך הבנות ותחושות פוגשות אותם פתאום ברגעים מסוימים ולוקחות אותם לרגעים עם אדם אהוב שכבר איננו איתנו, אבל כן יכול להיות נוכח בחייהם גם אחרי מותו.
איך מקום מסוים יכול להיות טריגר למישהו או למשהו.
איזו מתנה נפלאה זו להסתובב עם תחושה נעימה שהשאיר בנו אדם שכבר מת, ולהצליח לזהות אותה ולהנות ממנה ואפילו להצליח לזמן אותה כשקשה.
לפעמים באותו הרגע העצב מציף והדמעות חונקות, אבל אם אפשר לראות שמתחת לרגשות האלה שוכנת פשוט - אהבה, זה דבר נפלא.

בתמונה סבתא נעמי כשהיתה מחכה לי במבואה היפה לביתה. ושם היינו יושבות ומדברות.
מתגעגעת אליה.

10/09/2024

בחודש מרץ השנה החלטתי להקשיב לגוף שלי, שהיה מכווץ וכואב, ובחרתי להעניק לעצמי פעם בשבוע יום טיול.
הרגשתי איך הגוף, הנשמה והרוח שלי זקוקים לפסק זמן ולחיבור לטבע.
קראתי לזה "יום בריאות הנפש" ואצלי בריאות הנפש נשענת ברובה על שתי רגליים - טבע ופחמימות.
במקרה או שלא, בדיוק נתקלתי בפרסום על מאפייה שלא הכרתי, ממש על הדרך לכיוון צפון, וכך נולדו להם ארבעה ימי טיול מופלאים ומזינים (טבע ירוק, ומאפים טעימים), בהם התחברתי שוב לחלקים בתוכי.

באומץ וברעד קל, החלטתי לשתף במילים שעלו מתוכי כשישבתי ברגליים יחפות על שפת נחל תבור המפכה.

"אני יושבת על שפת הנחל.
מרגישה את הנהר זורם דרכי.
הנהר של הקיום,
של הרעיונות,
של החיים,
של העצב והשמחה.
והנהר לא יכול לזרום ללא האדמה שלידו,
שמאפשרת את הביטוי וההעמקה והאחיזה של השטף הזה,
כדי שלא ימשיך הלאה,
אלא יתקרקע ויתמרכז.
מעלי עננים זזים,
וגם אותם אני מרגישה בתוכי
פעם הייתי מסתכלת על עננים זזים,
על התנועות,
על הצורות.
שכחתי להאט,
כל כך הרבה שנים,
שכחתי להאט.

אני רוצה להיות כמו עיקול בנחל שמאפשר לזרימה לעבור דרכו,
לקבל תפנית,
ואולי משם להמשיך,
במורד הערוץ,
להשקות את הצמחיה שמסביבו ולאפשר את הפריחה,
להרוות את הצמא של בעלי החיים שנמצאים שם
אני רוצה להיות בחיבור שבין האדמה והמים.
בין ההשראה וההגשמה.
לא לפחד ללכת יחפה.
לא לפחד ללכת לאט.
לא לפחד להיפצע.
לא לדאוג מהעליה שבסוף.
לפקוח עיניים ולהרים ראש
ולהנות מכל הירוק ומכל מה שיש למקום להציע.
אני מודה על הזכות להיות בחוץ ביום יפה כזה.
כשהכל סביבי ירוק ופורח.
להיות לבד עם עצמי.
לאפשר לעצמי את המנוחה הזאת,
את ההתחזקות הזאת.
תודה

אני מזמינה את מי שהמילים האלה נוגעות בהם ומרגישים כמו נחל שמבקש גדות להיתמך בהן, ליצור איתי קשר ולהזמין אותי ללוות אתכם.ן במסע.

בתמונה אני במעין החם עין ג'ונס, ביום גשום ואפרורי. כשיצאתי אותו הבוקר לדרך בלי תכנית טיול ברורה ועם ידיעה שהולך לרדת גשם.

11/07/2024

הפוסט הזה היה אמור להיכתב מזמן, אבל יצא שהוא לא נכתב. וראוי ורצוי שהוא יכתב עכשיו.
הוא נכתב בעידודה של האשה המיוחדת הזו, ואושר לפרסום ע"י משפחתה.

את אורית זכיתי ללוות בשנה האחרונה בתהליך יוצא דופן, מלא עליות ומורדות.
תחילתו בשבר עמוק, סופו במות הגוף, ובתווך הזה - המון חיים.
נפגשנו בבית הסיעודי בקיבוץ, אליו אני מגיעה פעם בשבוע ל"שעת רוח" עם מי שמתגורר שם באותו הזמן. זה כולל שיחות חולין, קריאת סיפורים, שירה משותפת ועוד.
אורית הגיעה לשם לאחר שנפלה וסבלה ממספר שברים מורכבים באגן שהסבו לה כאבים עצומים. למעשה היא הגיעה לשם אחרי שנים רבות של התמודדות עם מחלות אוטואימוניות שהגבילו אותה מאד והסבו לה כאבים, איתם למדה לחיות.
לאחר שהות קצרה בבית הסיעודי החליטו היא ומשפחתה שעדיף בבית, ומשם הזמינה אותי ללוות אותה במסע ההחלמה.
היא תמיד סיפרה לי שכששאלו אותה מה אנחנו עושות יחד, היא היתה אומרת ששהם מלווה אנשים לקראת מותם ואותה אני מלווה לקראת חייה החדשים. וכך באמת היה.
בחודשים הראשונים נפגשנו כשהיא לרוב במיטה, מנסה למצוא תנוחה שבה פחות כואב ואפשר לעסוק בעניינים שבלב וברוח. עסקנו הרבה במציאת מקום פנימי שקט, כזה שאפשר לנוח בו קצת כשצריך להתמודד עם כאב מתיש ועם חוסר שינה.
תרגלו המון דמיון מודרך, שתמיד עלו בו דימויים מרגיעים של מים, דולפינים, עצים ואחו, חיות בר סקרניות ופרחים.
כשהכאב והסבל היו גדולים וקשים מנשוא, דיברנו הרבה על המוות והרצון למות. הבנו יחד שאין כאן רצון למות אלא רצון להפסיק לסבול.
הזמן חלף והכאבים הלכו ופחתו, ויום אחד היא חיכתה לי בחיוך של ניצחון, בעמידה, מול הדלת.
איזו הפתעה זו היתה!
כשהעיסוק בגוף פחת, יכלנו לעסוק יותר בחיים שנולדים מתוכה עכשיו.
דיברנו המון על הדמות של עצמה שהיא זוכרת "מלפני המחלה", על השנים של ההצטמצמות בגלל המחלה, על ילדותה ומשפחתה, על הקשר המיוחד שלה עם ילדיה ועם בן זוגה.
מילה שעלתה פעם אחרי פעם היא המילה "ראויה".
העיסוק בשאלות "כמה אני ראויה", "למה אני ראויה", "האם אני ראויה", ולצידן כל המחשבות על "מה חושבים עלי".
דמיינו יחד מה היא רוצה שיהיה בעידן החדש הזה שמתחיל.
איזה אורית חדשה היא רוצה ליצור.
כזו שנשענת על הדברים הטובים שהיו, אבל משתחררת מהדברים הכובלים והמקטינים.
פחות מה "צריך",
יותר מה אני רוצה.
ממפגש למפגש האור בעיניים התחזק, יכלנו לפעמים לשיר שירים. גם כשהמנגינה יצאה בזיופים הלב נפתח וזכה ברפואה המיוחדת של המוזיקה.
היא סיפרה שהחזרתי לה את המוזיקה לחיים, וכמה היא שמחה בזה.
תכננה מסיבת יומולדת, וגם זכתה לחגוג אותה, מוקפת חבורת נשים נפלאות שליוו אותה במסעה.
ויום אחד קיבל את פני הציור הזה, עליו היא עבדה זמן רב. מתמודדת עם הקולות הפנימיים שאומרים שזה לא מספיק, לא מדוייק, לא כמו שזה אמור להיות. ובמרכז הציור, בבטן הרכה, נמתחה המילה "ר א ו י ה" ולצידה נוספה גם המילה "רצויה".
וואו
זה היכה בי בבטן.
איזה תהליך מדהים של ריפוי. ריפוי אמיתי, מבפנים. בכנות ובצניעות. ריפוי מהסוג שמעבר לגוף. כזה שרבים מייחלים לו.
הציור הזה מכיל המון פרטים מעבודה שעשינו במהלך חודשים, מסוגים שונים ומשונים, עבודה שנרקמה לה אל תוך יצירה אחת שנבעה מתוכה.
התרגשתי ממש. ביקשתי רשות לצלם ובהזדמנות לפרסם את זה ולכתוב.
"בטח!" היא אמרה, "אני אשמח".
לא הרבה לאחר מכן, החלטנו לסיים את הפגישות שלנו. אורית כבר צעדה בכוחות עצמה ואני הבטחתי שאני תמיד כאן, למקרה שצריך להישען עלי לרגע.
מבחינתי אורית נרפאה ונולדה לחיים חדשים ומרגשים.
שמחתי מאד על התהליך הנפלא.
זמן קצר לאחר מכן, לאחר ניתוח שהסתבך, אורית עזבה את גופה והמשיכה במסע הנשמה שלה.
הבטחתי לה ואני מקיימת וכותבת על אשה מופלאה, עם כוחות נפש אדירים, עם יצירתיות בלי סוף, עם חיוך בעיניים, שזכיתי ללוות בפרק אחד ממסע חייה. על כך אני מלאת תודה.

את הציור מלא החיים הזה ציירה כמובן אורית רון-שלח

10/10/2023

ביום ראשון התחלתי להרגיש את הלחץ בחזה, הקושי לנשום עמוק, הבלבול וחוסר האונים. אחרי כמה שעות כאלה, הזכרתי לעצמי את "כוח העל" שעומד לרשותי תמיד - כוח טבע. הסתכלתי סביב, גשם ירד והרטיב את האדמה בגינה שלי, התחילה נביטה. נזכרתי - יש התחדשות טבעית שלא תיעצר.
אותי זה מרגיע קצת.
ובשביל להעצים את האפקט החלטתי שזה הזמן לזרוע את ירקות גינת החורף במגש ההנבטה.
וואלה, התחלתי לנשום.
והבוקר הציצו לעברי ראשוני הנבטים, זרעי הרוקט שתמיד מקדימים את השאר. לכל אחד ואחת הקצב שלו. וזה בסדר.
נשמתי עוד קצת.

05/10/2023

אחת השאלות ששואלים אותי הכי הרבה - איך את מתמודדת עם הפרידות הרבות שהעבודה שלך מזמנת לך? אז מתאים לי היום לחלוק משהו על הפרידות שלי.
יש רגע אחד, שהוא כמו טקס קטן שאני עושה, אחרי שמיידעים אותי שמלווה שלי נפטר.ה, ואחרי שאני נותנת רגע למילים האלה לשקוע ולזכרונות, מחשבות ורגשות להציף אותי, שאני פותחת את היומן שלי (בטלפון כמובן), מסמנת את הפגישה הבאה שאמורה היתה להיות לי איתה.ו, ומסמנת "מחק אירוע זה ואירועים עתידיים". זה רגע כואב, לכאורה משהו טכני, אבל מסמל סוף של קשר.

השבוע עזבה את גופה אשה מבוגרת שליוויתי בשנתיים האחרונות. ליווי אינטנסיבי וקרוב, לא תמיד קל, שהייתי צריכה להמציא את עצמי לא פעם מחדש ולהזכיר לעצמי את החד פעמיות של כל מפגש. להביא את עצמי בלב פתוח גם כשלא זורם. לשאול את עצמי בכל פעם האם אני עדיין מביאה ערך למפגשים שלנו (ולשמוח כשאני עונה לעצמי - כן).
אני מודה לך, אשה יקרה, על שעות של טיולים בקלנועית, התבוננות בטבע המופלא שסביבנו, קטיף זר הפרחים הקבוע שלנו, טאי צ'י מרחיב לב מול הים, שירים וסיפורים, חיוכים, מגע יד לוטפת ולב אוהב.

ויש לי כעת זמן ומקום ללוות עוד א.נשים בתקופת הזיקנה, בתקופת התמודדות עם משבר או מחלה, או לאחר פטירת אדם קרוב.
אם אתם מכירים מישהו בסביבתכם שזקוק לליווי חם, מכיל ומעצים, ספרו לה או לו עלי. הם בטוח יודו לכם.

04/07/2023

על פרידות, אמון, אמונה ודרך

התקופה האחרונה זימנה לי מבט מקרוב ומכמה זוויות מעניינות על פרידות.

לפני כמה שנים כשעבדתי במחלקה האונקולוגית בלינאדו, חששתי קצת מהמפגש עם הקהל הדתי שמאפיין את בית החולים הזה. חששתי להיקלע לסוגיות ולמחלוקות הקשורות בדת ובאלוהים, כשאני, חילונית שכמוני (ועוד מקיבוץ...) שלא מאמינה באלוהים, בדיוק במקום בו האמונה הזו יכולה להיות כל ההבדל שבעולם עבור אדם המתמודד עם מחלה ולעתים ניצב אל מול מותו הקרב.
די מהר גיליתי דבר שקצת הפתיע אותי. אני לגמרי מאמינה באלוהים! רק שלא קוראים לו ככה אצלי! מה ששימש מקלט, משען, מפלט, מעגן עבור הא.נשים הדתיים שפגשתי, והם קראו לו אלוהים, אני קראתי לו - טבע.
מאז אני חושבת שהעמיקה ההתבוננות שלי בטבע המשתנה, ביופיו, בהשתנותו, בפרחים, בפירות, ביובש, בנביטה.
בכל פעם שעולה קושי, עצבות, אימה מפני הפרידה המתקרבת, אני מרימה מבט ומסתכלת סביב. ואז אני מזמינה את מי שאני מלווה להסתכל איתי.
תמיד אפגוש משהו בטבע שמסמן לי את ההשתנות והתהליך.
המוות הוא לא לגמרי סוף.
הפרידה היא חלקית.
האבל הוא תהליך נורמלי ומתבקש ומשתנה כל הזמן.

אפילו סוף שנת הלימודים שחווינו עכשיו היא סוג של מוות והיא מביאה איתה גם עצב, גם פחד, גם פרידה, גם התרגשות מהחדש והלא נודע של השנה הבאה.

וכאן מתחבר לו האמון עם האמונה.
האמון בדרך.
האמון בתהליכים הטבעיים שקורים סביבי.
שלא משנה כמה אתנגד, או כמה אתאמץ לשנות, לדרך יש את הקצב הטבעי שלה.
תהליכים של מחלה ושל החלמה.
תהליכים של השתנות
תהליכים של פרידה ואבל.
כמה מעט באמת נמצא בידי ובשליטתי.
כמה כוח ונחמה יש בחוכמת הדרך ובהסכמה להביט עליה ולהמשיך לצעוד, להרים ראש אל כל היופי שקיים תמיד מסביב,
ולהסכים קצת לא לדעת מה מעבר לעיקול
ואיך מסתיים השביל.

בתמונה, הצמח שמצא לו בית בתוך השבר.

04/05/2023

באחת ההאזנות שלי לשיחות מעניינות עם הרופא הפליאטיבי (החתיך) בי.ג'יי מילר, הוא דיבר על הנוכחות של נדיבות ואותנטיות בסוף החיים. כמה חסד יש בתקופה הזאת (אם מאפשרים לו להיות, וכמובן שיש גם כאב וסבל, אבל...) שבה אנשים מבינים שזהו זמן אמת. זמן להגיד מה שחושבים, זמן לקרוא לאנשים אהובים, גם אם הייתם ברוגז המון שנים, זמן לדחות הצעות/סיטואציות/אנשים שלא מתאימים לנו כרגע, ובעיקר המון מקום לאהבה. לא מתביישים להגיד את המילה הזאת להורים, לילדים, לחברים, לחבק ולנשק.
בתור מלווה רוחנית אני עדה עדה לחסד הזה וזוכה לקחת בו חלק.
כששמעתי את בי. ג'יי אומר את זה, פתאום יכולתי להשתמש במילים שלו כדי להסביר את אחת הסיבות לאהבה העזה שלי למקצוע הזה. הרי נדיבות ואותנטיות הם כנראה שני הערכים שהכי חשובים לי בחיים. הליווי הרוחני מאפשר לי להיות בנדיבות ובאותנטיות עם האנשים אותם אני מלווה, וגם להיות עדה לנדיבות, אותנטיות ואהבה של המשפחות אותן אני מלווה.
איזו זכות!
כששמעתי אותו אומר את זה התפשט לי חיוך גדול ואמרתי לו בלב - תודה.

למי שקרא.ה עד לפה ולא ממש מכירה אותי, אני מלווה רוחנית מוסמכת, מלווה א.נשים ובני משפחה בתקופות של מחלה מסכנת חיים או כרונית, וסביב סוף חיים, אובדנים ואבל.
אני מגיעה לפגוש אתכם בביתכם או במקום בו אתם נמצאים, בכל מקום בין חיפה לנתניה.
אתם מוזמנים להיעזר בי או להפנות חברים או בני משפחה שיכולים להרוויח מליווי שכזה.

24/04/2023

המלצה הכי חמה שיש, למי שמבין שהחיים והמוות קורים לכולנו ואפשר ללמוד איך לעשות את שניהם טובים יותר.
אחד האנשים הכי מעוררי השראה שיצא לי לפגוש בתחום מגיע לביקור בישראל. מוזמנות ומוזמנים להירשם לאחד האירועים וגם לשתף עם חבריכם.
https://www.shutafimlamasa.com/stephenjenkinson

'שותפים למסע' גאים לארח בישראל את הסופר, המורה, המוזיקאי, האקטיביסט הרוחני ומייסד בית הספר "Orphan Wisdom" – סטיבן ג'נקינסון, לסדרה של הרצאות ומופעים מעוררי השראה.

17/01/2023

מה בין עצי אלון לזיקנה?

בשנים האחרונות יצא שהתאהבתי בעצי אלון. זה התחיל בקריית טבעון. נפעמתי מהגודל ומהאיכות שלהם, מהתחושה שהיתה לי כשחסיתי בצילם וכשהתבוננתי מקרוב בגזעים שלהם. זה הלך והתרחב, כך שבכל פעם שאני מטיילת או סתם שוהה בסביבת אלונים, אני מחפשת ואוספת את הבלוטים ומביאה אותם אלי להנבטה.
מסתבר שלהנביט ולגדל עץ אלון זה עסק שלוקח זמן, סבלנות, אמונה, ויכולת לשחרר. קצת כמו בזיקנה.
מתוך כמה עשרות בלוטים נובט ועובר את גיל שנה בערך שתיל אחד.
אני מסמנת כל מקבץ כזה במקל ועליו רשום מאיפה הגיעו האלונים האלה.
יש לי תקווה שאוכל ביום מן הימים לנטוע את מקצת האלונים שהצלחתי לגדל, איפשהו בסביבתי.
האלון שכאן בתמונה הוא בן שנה וקצת. מוצאו מחורשת אלונים באיזור אלוני יצחק.
בחורף שעבר הוא איבד את עליו לאט לאט בשלכת, ואני לא ידעתי אם הוא חי או מת, עד שהתחיל ללבלב שוב באביב. (תמונה ימין)
בחודש האחרון שוב נשרו העלים (תמונה שמאל), ושוב אני מחכה לראות האם ישרוד את החורף או שמה שאני רואה כאן הוא גזע מת.
מחזיקה אמונה ותקווה בתהליך הגדילה שלו.

השבוע נפטרה צ' היקרה שזכיתי ללוות בחודשים האחרונים. כבר כשהכרנו היא היתה קצת מבולבלת והשיחות איתה לא תמיד היו עם המשכיות או היגיון.
מענין לנהל שיחה כשאין שום ציפייה להמשכיות או היגיון. משפט אחד יכול פתאום להיות בעל משקל כה רב, ולאחריו משפט חסר פשר. הזדמנות לחגוג מה שעולה, ברגע שהוא עולה, ולשחרר מיד.
לפני כמה שבועות התעדכנו, משפחתה ואני, במה שקורה בפגישות, והם שאלו האם הפגישות שלנו עדיין אפקטיביות. עצרתי לרגע וניסיתי להרגיש מה עולה בי אל מול המילה "אפקטיביות".
מאחר ואני לא ממש אוהבת הגדרות, ונוח לי מאד במקומות שלא ניתן להסביר אותם במילים, לאחר מחשבה קצרה עניתי בכנות שאני לא יודעת לומר, ובטוח אין לי דרך ברורה למדוד אפקטיביות.
קצת כמו האלון בשלכת, אין לי דרך לדעת מה קורה שם בפנים והאם "יצא מזה משהו".
עניתי שבעיני יש משמעות רבה לנוכחות שלי שם, שלא באה לטפל בצ', לא לצפות ממנה לשום דבר, לא להתאכזב ממנה, לא לעשות (doing) שום דבר, אלא פשוט לשבת לצידה, להקשיב לה כשהיא רוצה לומר משהו, להחזיק לה את היד, לשיר לה ולדבר אליה מלב אל לב. אני מאמינה בלב שלם שהנשמות שלנו יכולות לדבר זו עם זו גם בשקט בין לב ללב.
זה כל כך מנוגד לתרבות שלנו, ולפעמים אני ממש נבוכה להגיד את הדברים האלה, אבל מתחשק לי שזה יהיה בסדר. מתחשק לי שזה יהיה לגיטימי לשבת וללוות גם אישה שכבר לא נותנת פידבק ואפילו לפעמים לא פוקחת עיניים.
זה כמו לדעת בלב שאני ממשיכה להשקות את עץ האלון חסר העלים, לטפל בו, להאמין בכוח החיים שבו, ובאותה העת לא לצפות ממנו לכלום.
זה מעבר למילים, ואני אוהבת את זה!

מוקדש באהבה לצ' היקרה ולמשפחתה המיוחדת שנתנה אמון בי ובתהליך.

04/01/2023

אמאל'ה! רגשות קשים!
מילדות מלמדים אותנו לדלג מעל או להתעלם מרגשות קשים.
כשילד נופל או מקבל מכה, מיד "מרגיעים" אותו ואומרים "לא קרה כלום". אבל כן קרה. הוא קיבל מכה.
כשילד מספר על משהו שמפחיד אותו, אומרים לו "אין לך מה לפחד, זה לא באמת ###". אבל הוא מפחד, והאמירה הזאת לא באמת מרגיעה.
קנאה היא בכלל רגש שלימדו אותנו להתבייש בו, אבל כולנו מרגשים אותו מדי פעם. אז התרגלנו להסתיר ולהתבייש ולחוש אשם.
בקיצור, לא לימדו אותנו איך מתמודדים כשעולים בנו רגשות לא נעימים, וכמגיעים מצבים קיצוניים של סבל, כאב, אובדן, אבל, בדידות, בושה ושאר רגשות קשים, הרבה אנשים נמצאים בבעיה והם אפילו מתקשים לדבר על זה.

השבוע ישבתי ליד אשה בימיה האחרונים. היא כבר היתה חלשה מאד, נעזרה בחמצן ושכבה במיטה. היא התאמצה להישאר בחיים בכל מאודה, אבל הגוף כבר אמר את שלו.
ישבתי לידה ושרתי לה שירים שביקשה, היא חייכה ועצמה עיניים.
היא החזיקה לי את היד ולחשה "קשה לי!" העיניים שלה הביעו פחד ובהלה.
חזרתי אחריה ואמרתי "קשה לך. אני רואה ואני איתך פה את לא לבד. את מפחדת?" היא הנהנה.
זו לא היתה אשה שהכרתי מספיק זמן כדי להעיז ולשאול - "את מפחדת למות?" אבל לפעמים יש אנשים שאני פוגשת מספיק זמן ושנוכל לדבר על זה. אני יודעת שלפעמים השאלה הזאת, שממש קשה לשאול - "את מפחדת למות?" או אפילו "את רוצה למות?"היא כמו מים בלב מדבר. אנשים כל כך פוחדים, ונשארים כל כך לבד עם הפחד הזה, כי הם לא מעיזים להגיד את המילים האלה. לא יודעים איך זה יתפרש על ידי המשפחה שסביבם. לא רוצים שזה ישמע כאילו הם הרימו ידיים.
בפגישות שלי עם אנשים לפני מותם, השיחה הזאת היא אחת השיחות הטהורות והזכות שיש. אחת המתנות הגדולות ששנינו זוכים בה. רגעים של אמת חשופה שיש בה מרפא והרים של חמלה.
למות זה מפחיד (את רובינו) אבל כשמדברים על מה מפחיד ומה יכול להקל (למשל שישמיעו לי מוסיקה שאני אוהבת, או לדאוג שיהיה איתי כל הזמן מישהו ויחזיק לי את היד) זה עושה הבדל גדול.

אז אני מזמינה אתכן ואתכם לתת מקום ואישור ומילים מתאימות לילדים, לעצמכן ולבני המשפחה שלכם, כשקשה, כשכואב, כשמפחיד. זה ממש מקרב.

29/12/2022

אני מזמינה אתכן, נשות מקצוע שנוגעות בעולמות ההריון והלידה, ליום למידה אותו אנחה עם שותפה ושותף מקבוצת "גחליליות".
בואנה. יהיה מרגש, נעים, מעשיר, וכמובן גם טעים.
שיתופים יתקבלו בברכה.
כל הפרטים במודעה כאן
והרשמה בטופס כאן https://forms.gle/dZcS9zr52zct143z6

מיזם גחליליות, ליווי רוחני למשפחות שחוו לידה שקטה, מזמין אנשי מקצוע ליום למידה.
היום יעסוק בכלים מתוך הליווי הרוחני במפגש עם המשפחה החווה אובדן הריון.
07.02.23, קיבוץ אייל, 10:00-14:00.
כל הפרטים בהזמנה המצורפת

27/12/2022

אחת לכמה זמן "נוחת עלי" שיר, בד"כ ממש מפעם, שכמו מבקש להישמע.
באופן די מפתיע זה תמיד ממש רלוונטי למצב כלשהו בחיי או לאחת הנשים שאני מלווה.
לא מזמן טשרניחובסקי הנחית עלי את מה שאני הכרתי כ"שחקי שחקי" אבל מסתבר שקוראים לו "אני מאמין". הופתעתי שוב שאיכשהו אני מכירה את רוב המילים שלו והתחלתי לקרוא ולשיר אותו.

המשכתי להיות מופתעת כשראיתי כמה מקום יש שם לעולם הרוח (ועוד במילים של גבר, מפעם!), כמה תקווה ואמונה. וכמובן שלא היה ניתן להתעלם מהמשמעות של המילים האלה בתקופה הנוכחית בארץ שלנו.
לא מפתיע שהשיר הוצע כהמנון הרשמי של ישראל. אבל לא התקבל...

שיר מרגש ויפה בעיני, שהצית כמה עיניים בגופים כואבים של א.נשים שיצא לי לשבת איתם לאחרונה.
מזמינה אתכם לזמזם לעצמכם. אולי יעשה גם לכם קצת טוב על הנשמה.

שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.

רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל.

שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא - ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים -
חיי רוח לו אין די.

אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר.

קרדיט לתמונה: מאת {he|מהאוספים השומרים בארכיון אגודת הסופרים - גנזים, בית אריאלה, תל אביב, ישראל, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=78030182