29/07/2023
סיפור אהבה למנגו
אני מאוד אוהב מנגו, מאוד מאוד אוהב מנגו, אבל נודה – אין בזה משהו מיוחד. המיוחד אצלי הוא שאהבתי למנגו באה עם סיפור והיא מתקשרת לחיי הזוגיות שלי עם נעמי ולהקשר הרחב יותר של המשפחה שלה, משפחת איל מרחובות.
נולדתי בחיפה להורים שהגיעו כמה שנים קודם מאמריקה. גרנו על הכרמל, היה לנו אוטו גדול, הכי גדול, טלפון, מכונת כביסה ומייבש, הייתי פריווילג שאהב את הצופים ואת הים ואת הביטלס כשאף אחד מסביבי לא הכיר אותם. נעמי היא מרקע אחר - צברית בת צברים, אבל שני הוריה ממוצא יקי.
היו דברים דומים בסגנון החיים, כמו האהבה למוסיקה קלאסית ולטבע, אבל היו, מטבע הדברים גם הבדלים. היא הכירה אצלנו בבית פנקייקס, מוסיקת מחזות זמר וסגנון חיים קצת זרוק, מעט שונה מזה שהיא גדלה בתוכו. ואילו אני היכרתי בביתה אורח חיים מעט שונה ממה שאני גדלתי לתוכו, אותו אני מוקיר כמו את אורח חיינו, האמריקאים - אין אוטו אז רוכבים על אופניים, יש מנוחת צהריים, יש סדר והכל מתוקתק, יש גם פשטות נעימה ויש גם גינה גדולה עם עצי פרי.
סבא של נעמי עבד בחוות נסיונות של עצי פרי טרופיים ולכן הם הכירו ואני דרכם, אבוקדו, אנונה, פסיפלורה ופיג'ויה הרבה לפני שמישהו ידע שהם קיימים בכלל. וגם מנגו.
היום המנגו שמוצאו מהאזורים הטרופיים יותר זול בקיץ מהענבים של שבעת המינים, עולם הפוך, אבל אז, בתחילת שנות השבעים – מי בכלל ידע מה זה מנגו. אבל אצלם בבית ה"מאיה" של "מנגו מאיה" היה בן אדם - מאיה היתה אשתו של מפתח הזן שהיה חבר טוב מהחברה הייקית ברחובות, של אותו סבא, סבא וולף. את הזן מאיה פיתח חנן אופנהיימר מזן אחר בשם פאירי. עץ מנגו כזה גדל לתפארה בחצר של משפחת איל ובכל קיץ כשהפאירי הבשיל כולם היו אוכלים ומתמוגגים. בצדק – כי רק מי שאכל מנגו פאירי יודע מהי חווית עונג (מאוכל, כן?) מהי. הם היו אוכלים ומתענגים ומתמוגגים ומדברים על זה בלי סוף. ואילו אני פשוט לא הייתי בקטע, לא הבנתי ממה הם מתלהבים כל כך. לא הרגשתי טעם מיוחד, בטח לא טעם מלהיב, זה היה בעיני תפל ומשעמם והיה ממש בזבוז לתת לי מהמנגו הפאירי שהם התעקשו לתת לי לטעום כל פעם מחדש, כשהם מצפים שאולי סוף סוף יחלצו ממני רמז להנאה, שלא לומר התלהבות. כלום, נשארתי אדיש. והם היו מדברים על איך המנגו פרח השנה וכמה היה צריך לדלל, וכמה צריך להשקות אותו ובסוף היו סופרים ומונים כמה פירות היו – בשנה שעברה היו רק מאתיים ואילו השנה היו איזה שבע מאות, וכו'.
אבל המהפך בסוף הגיע. זה קרה כאשר נעמי ואני נסענו למצרים, שאז היתה עדיין בהתלהבות מהסכם השלום הטרי ומהנשיא נבון שביקר שם ודיבר אליהם בערבית. באחד מהטיולים שלנו עברנו ברחוב ליד רוכל מיצים שסחט מיץ מנגו במקום. נעמי רצתה, אז הזמנתי גם לעצמי כוס, שיהיה. שתיתי והלא ייאמן קרה - נדלקתי. לא ברור לי למה עד היום, למה היה צריך כוס מיץ מנגו בשוק בקהיר כדי שהטעם של המנגו ייקלט אצלי, שפתאום הטעם הזה יהיה לי טעים, למה לפני כן אותו טעם השאיר אותי אדיש ואילו עכשיו הוא הלהיב אותי, אבל עובדה שכך זה קרה.
מאדיש הפכתי לפריק של מנגו. חיכיתי בכיליון עיניים למנגו הפאירי, מצטרף לשיחות עליו ואיך הוא המנגו המופלא ביותר שיש, אבל לא יכול להיות מסחרי כי חיי המדף שלו קצרים והצבע שלו לא אטרקטיבי. והיינו חוזרים הביתה מהביקורים ברחובות עם כמות מדודה (כי המשפחה גדולה וכולם צריכים לקבל). אהבתי להיות זה שמקלף וחותך בשביל האחרים כך זכיתי לקבל בונוס – לאכול את המנגו מהקליפה ומהגלעין, ממש כמו סבא עזרא, אבא של נעמי שהיה המקלף המשפחתי. אם הייתי מגיע בערב הביתה ולי לא השאירו זה היה יכול להיות סיבה לעלבון אבל אם חיכתה קערה של מנגו חתוך הזוגיות פרחה.
עץ המנגו הפאירי כבר איננו, הזמנים השתנו, אבל היום הגיע משלוח של המנגו מאיה של משפחת שניידמן (לילך בת דודה של נעמי ונצר לאותה משפחה נשואה לרן שניידמן) מהמושבה כינרת והוא מתחרה ממש מדהים למנגו הפאירי. כל קיץ אנחנו מזמינים מהם ומקבלים את המנגו הכי טעים שיש שהוא לא פאירי. עד שהוא ייגמר החיים יהיו על מישור אחר של קיום.
טעמו של הפאירי כבר התעמעם, המאיה מילא את מקומו בהצלחה. אני עדיין מקווה שמישהו מהמשפחה יגדל מנגו פאירי ואז הוא יחזור לחיינו ושוב נשוחח עליו כמו אז, וניזכר בסבא וולף, בסבא עזרא ובמנגו בחצר משפחת איל בבית ברחוב פלמ"ח ברחובות.
