17/08/2022
בין כסה לעשור.
"אתה תמיד מגלה שיש לך בעיה רגע אחד מאוחר מידי." אמרה לי מרגלית בריצת הבוקר שלנו לכבוד השנה שנפתחה.
"לפחות פעם בשבוע הייתי שוחה בים. האמת היא, שבכל הזדמנות נכנסתי למים, לבדי, ושוחה עמוק ורחוק עד שרציתי לחזור. אני זוכרת את הפעם ההיא, לפני עשרים שנה, כשיצאתי עם קבוצה של תלמידי חטיבה לכינרת, ונכנסתי לחתור ולהשתחרר. המים ליטפו אותי ואני התמכרתי לתחושה העוטפת והשקטה שרק הכנרת המכושפת יכולה להעניק. כנראה עבר הרבה זמן כי בשלב מסוים התלמידים הזמינו עבורי סירת הצלה של משמר החופים. הפקחים לא האמינו לי כשאמרתי שאני מעוניינת לחזור את כל הדרך בשחייה וכפו עלי לעלות לסירה. משוגעים.
אף פעם לא היה בי פחד. עוד בצעירותי, בבית חינוך עיוורים בירושלים, כשלימדו אותנו שחייה שלוש פעמים בשבוע, ידעתי שרק החשש והחרדה יכולים להטביע אותי. תמיד הייתי חזקה, רגועה ויציבה ויכולתי להחזיק שעות בבריכה או בים. מרחוק הייתי רואה במעורפל את קו החוף, את הבדלי הצבעים בין הרקיע למים או את סוכת המציל ויודעת לאן לחוזר. בכל עונות השנה, בלי מחשבה עמוקה או תכנון, הייתי מגיעה כפי שאני לחוף ונכנסת לגלים. פשוט כך. ידעתי שהדרדרות המחלה שבעיניי תחמיר עם הגיל, ושאין בכוחי למנוע אותה, אבל הייתי נחושה ורגילה כל כך לשחייה שלא חשבתי על מצב הראייה שלי כלל. התעלמתי בנחת ממצבי והמשכתי בעיקשות להתאמן. יום אחד, בחוף מכמורת, השארתי את הבנות לשחק בחול והלכתי לשחות. אני חושבת שעברה כחצי שעה עד שהבנתי שאין לי שום אחיזה במיקום ובכיוון שלי. לא ראיתי דבר מלבד הירוק הכהה של המים והגלים החלו לעלות. הלכתי לאיבוד.
רעד עבר לי בגוף ונזכרתי במילים המצמררות של רבי שלמה אבן גבירול, שכמו נכתבו עבורי: "עיוור בלב ים מי אותו יציל?". לרגע נתתי ללחץ לגאות לי בחזה ואז נשמתי אותו החוצה. ידעתי שאני מסוגלת להחזיק מעמד שעות אם צריך, שרק אובדן העשתונות שלי הוא שיכריע אותי ועשיתי תוכנית. זיהיתי את כיוון הגלים, את הרוח השורקת מעליהם, ונתתי להם לקחת אותי לכיוון החוף. חשבתי שגם אם אפלט רחוק ולבד על אחד החופים אמצא דרך חזרה, והאמנתי בכל ליבי שעלי רק לשמור על קור רוח ושלווה ולבסוף אצא מהמצולות. עבר זמן והגלים היו מבולגנים וחסרי קביעות אבל התמדתי איתם על שרגלי ננעצו באדמה והזדקפתי. מרחוק שמעתי את איילת וזוהר צורחות בהיסטריה 'אמא, אמא' וידעתי שאני בסדר. מאז אני נכנסת למים רק עם מלווה. אתה מבין, חשבתי שיום הדין שלי הגיע, שגורלי נחרץ אבל בכדי לצאת מהמים ומהאימה רק הייתי צריכה להכיר במצבי, לנשום עמוק, לסמוך על עצמי, ולתת לגלים לקחת אותי החוצה."
מרגלית המשיכה לרוץ ואני חשבתי על מקומי בעולם, על הנשימה, על הרוח הגדולה ויום הדין המתקרב ובא. אור הבוקר נשפך על השביל לפני וידעתי שאם רק אצליח להתמיד בדרכי, לסמוך על עצמי, ולהאמין בכח שיהיה בסדר, אצלח בהכנעה את עשרת ימי התשובה.
גמר חתימה טובה 🙏
מרגלית שחר - עיסוי הוליסטי מרפא
קשר עין kesher aye
*נכתב על ידי דותן*