02/09/2019
איך אני אוהבת שמישהו בא למסע בנושא מסויים ועולה לו משהו אחר לגמרי.
בהתחלה הוא נאבק לדבר על הנושא שבגללו הוא הגיע, הוא מעלה אותו בכל הזדמנות ונאחז בו כמו מישהו שמנסה לתפוס גלגל הצלה שנמצא לא רחוק ממנו, כי אם הוא לא יצליח לתפוס אותו, הוא יטבע.
אבל מה לעשות?
הגוף שלנו חכם והנפש שלנו יודעת מה הכי טוב לנו והיא תעלה את הנושא המדוייק ביותר לטיפול.
כי הנפש שלנו יודעת שלפעמים בעצם הנסיון שלנו לתפוס את גלגל ההצלה, אנחנו מרחיקים אותו עם תנועות הידיים, אנחנו מבזבזים המון אנרגיה ומתעייפים ולפעמים פשוט צריך לשכב על הגב בנחת, בשקט, לצוף ולתת לים לסחוף אותנו בבטחה לחוף.
זה כל הרעיון במסע, לשים את המח החושב שלנו, המלא בדפוסים, תבניות, אמונות, חוקים וידיעות - בצד ולתת לתת המודע שלנו, לנפש שלנו, לאמת שלנו, לעלות, לצאת החוצה, לצוף ולהביא אותנו לחוף גן העדן שלנו.
יומן מסע 9:
אביאל הגיע כי הוא מפחד לטוס ועכשיו הוא קיבל קידום בעבודה שבעקבותיו הוא יצטרך לטוס הרבה לחו"ל.
הוא עד כדי כך מפחד שהוא שקל לסרב לקידום, אך עשה הרבה חושבים והחליט לקבל את הקידום ו"לעבור דרך הפחד", (מושג שהוא שמע אותי אומרת פעם בשיחה בינינו).
אביאל עומד על כך שאין לו פחד גבהים, הוא עושה ספורט אתגרי, לא מפחד למות, אין לו קלסטרופוביה, באופן כללי לא בן אדם פחדן, אבל לא מסוגל לטוס.
אחרי כמה דקות של מסע עולה נושא מערכת היחסים שלו עם אימו.
הוא "מחליק" את הנושא וממשיך.
אחרי עוד כמה דקות, עולה שוב נושא אמא, רק שהפעם במילים אחרות.
אני רואה שהוא נאבק לחזור לנושא הטיסה ומציעה לו לשחרר ולתת מקום למה שעולה, ברור לי לגמרי שזה דורש טיפול קודם ואולי גם יפתור לו את בעיית הפחד מטיסות, אולי, לא בטוח, אבל יש פה דבר שדורש התייחסות.
הוא מסרב, הוא אומר שהוא לא מתחבר כל כך לכל מה שקורה, המפגש מסתיים מהר יחסית והוא לא בא יותר.
חלפו כמה חודשים ולא שמעתי ממנו כלום ובשבוע שעבר פגשתי ברחוב מכר משותף שעובד איתו אז שאלתי לשלומו של אביאל.
המכר אמר שהוא בסדר, קיבל איזה תפקיד שהוא מאד אוהב, מרוויח הרבה כסף ונראה שהוא מבסוט.
הוא גם הוסיף שאמא שלו נפטרה והיה איזה סיפור עם ההלוויה שלה, אבל הוא לא ממש יודע מה היה שם, כל מיני שמועות....ובזה סיים.
בקשתי שימסור את תנחומי לאביאל וד"ש.
יומיים לאחר מכן אביאל השאיר לי הודעה מוקלטת בוואטס אפ:
"הי עידית,
אני ממש מתנצל שנעלמתי, קיבלתי את הד"ש שלך אז אני משאיר לך הודעה.
אני מניח שאין לי אומץ לדבר איתך, אז אני עושה את זה בוואטס אפ....(שקט).....מה שקרה זה שיצאתי מהמפגש איתך מבואס על כך שלא קרה כלום, רציתי משהו אינסטנט שיעביר לי את הפחד והייתי בלחץ כי הייתי אמור לטוס שבוע אחרי.
שלא תביני לא נכון, אני מאוכזב מעצמי, לא ממך או מהדמיון הזה.
לא ממש התחברתי לכל הקטע של עיניים עצומות ולדמיין ולא הבנתי מה הקשר של אמא שלי לטיסות ולמה ביקשת שאשחרר ואתן למה שעולה מקום (נדמה לי שכך אמרת), אני כבר לא זוכר כל כך.
אמא שלי נפטרה ועברתי תקופה לא פשוטה, אז הלכתי לטיפול והייתי אומר לך שלא תאמיני, אבל אני יודע שאת כן....(חחח..צוחק).
בטיפול נזכרתי שכשהייתי ילד אמא שלי שלחה אותי בחופש הגדול להיות אצל משפחה שלנו בקנדה.
היא עברה בקיץ ניתוח וידעה שהיא לא תוכל לתפקד לאחר מכן, אז היא שלחה אותי למשפחה שלה בקנדה בלי שום הסבר.
הייתי קטן, אני זוכר שישבתי במטוס שעות לבד בטוח שאמא שלי פשוט מסרה אותי, נטשה אותי, שהיא לא רוצה אותי יותר, שהיא לא אוהבת אותי ושאני לבד עכשיו בעולם.
כל יום בקנדה למרות שהמשפחה שלה הייתה מקסימה אלי, הייתי עצוב, מפוחד ובודד.
בטיפול הבנתי שבתוך תוכי אני כועס על אמא שלי, שאני לא בוטח בה ושכל פעם שאני עולה על מטוס הכל חוזר אלי ונהיה לי רע.
אני מבין היום שאם הייתי נשאר אצלך ונותן לאישיו שלי מול אמא שלי לעלות, הייתי חוסך המון.
אני כבר מתחיל לדבר כמוך "לעלות, לתת מקום.....חחח..." חשבתי שתכעסי שהלכתי למישהו אחר, ממש לא נעים לי.
מקווה שהכל בסדר אצלך....המון תודה...וסליחה....זהו, חפרתי כבר כמעט שלוש דקות."
ההודעה שלו שימחה אותי מאד שכן היא הוכיחה לי בפעם הטריליון עד
כמה עוצמתי יכול להיות תהליך הדמיון המודך, תהליך המסע, אך יותר מזה היא הוכיחה לי שוב עד כמה הגוף שלנו חכם, הוא יודע הכל, כל התשובות נמצאות בתוכינו למרות שאנחנו מחפשים אותן בחוץ.
אנחנו פשוט צריכים להקשיב לו, לתת מקום לרגשות, לשים מידי פעם את המח החושב והארצי שלנו ולהקשיב ללב, לנשמה, לנפש ולסמוך, לסמוך על כך שהם רוצים את טובתינו הנעלה והמדוייקת ביותר.
השארתי לו הודעה שלא רק שאני לא כועסת, אני אפילו שמחה שהוא הלך למישהו אחר כי זו הוכחה שכשמשהו צריך לעלות לא משנה אצל מי ומה , בסוף זה יעלה.
ולכם אני משאירה פה הודעה:
תקראו שוב את הפסקה הלפני אחרונה מהמשפט "הגוף שלנו" :)
