12/03/2026
נוסטלגיה אופטימית
כשהייתי בכיתה ו' וזה היה מזמן, תרגלנו ירידה למקלט בבית הספר "רמות" בכרמל צרפתי, חיפה.
המורה יונתה, גבוהה, שיער קצר, ידיים ארוכות, כריזמטית, הרגיעה אותנו עם הישמע האזעקה, ואמרה: "ילדים, אנחנו נרד אחרונים, כדי שנוכל לצאת ראשונים", מורה מנוסה שהבינה מה זה המולת ילדים בתור מקלט אחד. הענין הוא שזה היה כל כך מזמן, וכאילו כלום לא השתנה.כשאני רצה למקלט הציבורי שנמצא חצי דקה ממני הזכרון הזה עולה לי לראש.
לצד הזכרון הזה עולה וצף זכרון המקלט של בית ילדותי, ברחוב כל ישראל חברים, דלת עץ, במלחמה אחרת מלאו שקים של חול ליצור קיר הגנה בפתח. מיטות ברזל ישנות, על הריצפה אבנים , אדמה ולא שום כלום של ריצפה. בשמיים שמענו מטוסים. וברחוב צעקו אנשי הג"א "האפלה" על מנת שנכבה את האורות שממילא צבענו אותם בגואש שחור לצמצום האור.
לחיות הארץ הזאת זה לחיות את דפי ההסטוריה, וכמו בשיר "רבותיי ההסטוריה חוזרת", דבר לא השתנה.
ובכל זאת ועם זאת, רוצה לראות את היופי המופלא שנבנה כאן למרות הכל.