דבי ז'ולטי, פסיכולוגית קלינית בכירה, עובדת עם מבוגרים ומתבגרים בקליניקה פרטית בשכונת רמות ב, ירושלים.
טיפול בחרדה, דיכאון, מצבי משבר, קשיים בזהות ודימוי עצמיים, בטחון עצמי, יחסים בינאישיים וכו'.
הגישה הטיפולית שלי (מבוססת על הגישה הפסיכודינמית)
הקשבה עמוקה למטופל
עבודה משותפת עמו לכל אורך הדרך
הגדרת הקשיים והמאוויים של המטופל
הבנת הרגשות העומדים בבסיסם
גילוי תובנות ופרספקטיבות חדשות
כשכל זה מכוון לקראת שינוי וצמיחה.
דבי ז‘ולטי
פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה מוסמכת בשכונת רמות ב‘, ירושלים
עובדת עם מבוגרים ומתבגרים מכל המגזרים.
דוברת עברית/אנגלית שוטף.
קליניקה פרטית נעימה, רמות ב, ירושלים, חניה בשפע.
ניסיון של שלושים שנה.
קישור לאתר המקצועי שלי: debbypsy.com
מספר פלאפון: 0544713897.
אמייל: debbyzulti@hotmail.com
ה'אני מאמין הטיפולי' שלי
ה'אני מאמין הטיפולי' שלי מעוגן בהבנה, שבבסיס קשייו של אדם קיימים רגשות ותפיסות, שאינן בהכרח מודעות לו וכי בגילויים, בהבנתם ובאמפתיה מצד המטפל כלפיהם, המטופל, יחד עם מטפלו, ממשיכים במסע של מציאת הדרך להתמודד עם קשייו ולהתגבר עליהם, כשתוך כדי מסע זה הוא גם עובר תהליך של צמיחה ובנייה של עצמו.
נר לרגליי הינה הגישה הפסיכודינמית בהאמיני, כי הרבה מהקשיים, שהמטופל מביא עמו לטיפול, נובעים ממה שעבר מתקופות מוקדמות בחייו, בעיקר במה שקשור למשפחתו הגרעינית. לכן אני רואה חשיבות מכרעת, קודם כל עבורי, להכיר את ההיסטוריה של המטופל, כמובן, כפי שהוא חווה וממשיך לחוות אותה. הכרה זו שופכת עבורי אור על הקשיים העכשוויים שלו, עוזרת לי וגם למטופל שלי להבינם.
הרבדים העמוקים יותר של ההיסטוריה האישית של המטופל מתגלים במהלך הטיפול אם וכאשר המטופל מגיע למקומות עמוקים יותר בתוכו.
עם זאת, מאחר ואני מכווננת את עצמי הן לצרכיו והן ליכולותיו של המטופל, אני נוגעת עמו רק באותם מקומות רגשיים אצלו, בהם אני חשה, שהוא יכול ורוצה לנגוע ולא דווקא חוזרת אתו אחורה: מניסיוני, בהחלט ניתן, לא פעם, להסתפק בגילוי והבנת הרגשות העכשוויים העומדים בבסיס קשייו של המטופל.
חשוב לי לציין, כי בהיותי מכווננת לצרכי המטופל אני גם משלבת, בפעמים שאני חשה, כי המטופל זקוק לכך, גישה מעשית, כשאני יכולה להיות מאד ישירה - כמו במתן הכוונה - כמובן דרך הבעתה כחוות דעת מצדי וכהצעה עבורו.
כן חשוב לי לציין, כי עם השנים למדתי, כמה חשובה התייחסות אישית משלי למטופל, כשאני, למשל, לא חוסכת במתן עידוד, חיזוק, הבעת הערכה והתפעלות לצעדים ולתהליך שהמטופל עושה עם עצמו. המטופל מקבל מכך (אולי לראשונה בחייו) הן שיקוף על עצמו והן חיזוק בונה ומצמיח, שבהחלט מגיע לו על הדרך שהוא עושה עם עצמו - דרך הכרוכה בלקיחת אחריות על עצמו ועל חייו, כשהוא מגייס לשם כך אומץ לב לפתוח את עצמו לגילויים עצמיים, העשויים להיות כלל וכלל לא קלים.
ונקודה אחרונה: חשוב לי עד מאד להעביר למטופל, שהוא ואני שותפים שווים לעבודה הטיפולית. אדגים: אני משתפת את המטופל (כמובן - היכן שזה מתאים) במחשבות, שעולות בי ביחס למה שאני חווה ממנו ומפנה אותן אליו כשאלה. בעיני זו, אולי, ההתייחסות החשובה ביותר למטופל, שכן אני אז מבהירה לו, כי אני מעניקה חשיבות עליונה למה שהוא עצמו מרגיש וחושב ולכן - למי שהוא. בכך אני מאפשרת לו להתחבר אל עצמו - אל ה'אני האמיתי שלו' - בעיני, היסוד החשוב ביותר בטיפול.
שאלות ותשובות נוספות שנתתי כמנהלת פורום פסיכולוגים:
1. יחס בין אחיות
2. התקף חרדה
3. גרושי בתי
4. דיבור יתר מוגזם מול אנשים
1. יחס בין אחיות
שאלה:
שלום,
אני בת 23 ויש לי 3 אחים אח גדול ושתי אחיות צעירות ממני אחת בצבא ואחת בבית ספר.
גדלתי בבית שיש בו הכל לא חסר לי כלום הורים תומכים אוהבים והכל מצויין.
אך מגיל צעיר שלי אני ביחסי אהבה שנאה עם האחותי הצעירה ממני (זאת שבצבא).כבר הרבה שנים זה ככה.אנחנו יכולות לצחוק לבלות ביחד לדבר לשתף והכל מעולה וברגע אחד היא נדלקת ממשהו והיחסים שוב דועכים ואנחנו יכולות לא לדבר תקופה ארוכה.
בנוגע אליה ,היא לא טיפוס קל.היא אוהבת תשומת לב אך מצד שני יש לה רגשי נחיתות ששמתי לב אליהם.לפעמים היא רבה עם אמא שלי בטענה שהיא לא אוהבת אותה מספיק ואוהבת רק אותנו ושלא אכפת לאמא שלי ממנה וכו' שזה הכי לא נכון בעולם כי אמא שלי אוהבת את כולנו שווה בשווה מאז ומתמיד.
בנוסף היא קנאית לדברים שלה לחדר שלה שהכל יהיה נקי מסודר מתוקתק בצורה פנאטית.לדגומא הריב האחרון היה שהיא מנסה לחנך אותי ואת אחותי השנייה בטענה שלא סידרנו את הכלים והשארנו ככה (בהמשך לזה שהיא פנאטית עם ניקיון )ורבה איתי ועם אחותי השנייה בהודעות וכעס והגישה שלה מאוד לא נעימה ולא נעים לדבר איתה כי היא ישר מתפרצת.
היא מאוד דרמתית ויכולה לא לדבר עם אנשים שנים אפילו עד שלא יפנו אלייה כנל על אמא שלי ועם כולם.היה לה טקס בצבא ואמא שלי שאלה אותה האם הכרחי שהיא תגיע ואחותי ישר התפרצה בטענה שהיא לא חשובה להם ולא דיברה איתה עד שאמא שלי פנתה אליה כמה פעמים.
היא נורא קיצונית בהתנהגות שלה.ושוב יש לציין שאני רואה עליה רגשי נחיתות בהתנהגות שלה לדוגמא אמא שלי אומרת משהו טוב עלי והיא ישר חייבת להגיד "ומה איתי?גם אני ככה וככה?"נכון אני ככה וכככה?"
אני ואחותי השנייה יותר דומות באופי ויותר מסתדרות. גם האחות שעליה אני מדברת אני מסתדרת עד שמשהו קורה וקשה לי כל פעם לבוא להתחנן אליה למרות שאני הגדולה אבל אני יודעת שהיא הטועה מבנינו ולא משנה מה היא לא תבוא ותודה בטעות שלה.
אשמח לעזרה מה דעתך.
תשובה:
היטבת לתאר את התנהלותה של אחותך ואני בהחלט מסכימה עם התובנה היפה שלך, כי לאחותך יש קשיים עם עצמה - דימוי עצמי ואולי עוד קשיים, כשברור לי, שקשייה משפיעים על התנהלותה מול אחרים, כולל משפחתה.
נראה, כי אחותך מצויה במצוקה ואני ממליצה בחום כי היא תיעזר על ידי ייעוץ מקצועי.
השאלה היא, כמובן, אם היא תסכים לכך.
מה שאני מציעה הוא, שאמך ו/או אביך (ללא נוכחות אחיה) ידברו אתה על כך, שהם חשים, כי יש פעמים שאינה מאושרת (מאד חשוב בפנייה אליה לעדן את הדברים הנאמרים לה, כדי שלא תחוש ביקורת, שתפגע בה בשל, מה שנראה מתיאורך, כדימוי עצמי נמוך). חשוב שהם תחילה ישאלו אותה, אם אכן היא מרגישה את מה שהם מרגישים לגביה, שכן רק אז יהיה אפשר להציע לה לפנות לעזרה, כשהורייך מדגישים, שחשוב שהיא תרגיש בנוח עם המטפל/ת וכי את זאת רק היא תדע.
2.התקף חרדה
שאלה:
חברה שלי עברה לפני כ-3 חודשים הטרדה מינית קשה מאוד.
השבוע היא נכנסה להתקף חרדה קשה, הכלל בין היתר קוצר נשימה, והתחילה לצעוק "עזוב אותי" "לך מפה" וכדומה. היא דמיינה את הבחור וטענה כל רגע שהוא בחדר והוא נוגע בה.
הזמנו אמבולנס אך הוחלט לא לפנות אותה, כעבור כשעה וחצי עבר ההתקף.
אשמח לדעת כמה דברים-
1. האם ייתכן התקף חרדה על אירוע שקרה 3 חודשים קודם?
2. מה עושים במקרה כזה? זה רק לשבת לידה ולהרגיע אותה? או שיש דרכים נוספות?
תשובה:
לשאלתך הראשונה:
אכן יתכן התקף חרדה על אירוע שקרה בעבר. בהחלט יתכן כי בשל הפגיעה הקשה שיש בהטרדה מינית ובודאי בהטרדה מינית "קשה מאד", כפי שאת מתארת שעברה חברתך, על מנת להגן על תחושת הפגיעה הקשה, היא הדחיקה עד עתה תחושות קשות ומכאיבות הקשורות לאותו אירוע.
ולשאלתך השניה - אני ממליצה מאד שחברתך תפנה לטיפול מקצועי, שיעזור לה להשתחרר מהטראומה הקשה, שנראה בבירור שהיא מצויה בה.
3. גרושי בתי
ביתי הטילה על כולנו פצצה כאשר יום בהיר ללא התראה או סיבה גלויה החליטה כי ברצונה להתגרש.
מסתבר כי הזוגיות ביניהם נרמסה בשל קשיים אובייקטיביים,הוא לא התחשב ברצונותיה והיא נרמסה תחת אסרטיביות שלו. אציין כי מעולם לא אמרה לו את אשר מציק לה, במשך הזמן נטענה בתיסכולים. לזוג פעוט בן שנתיים.
אציין כי שניהם הורים מדהימים, וכי אני אוהבת את בעלה.
ניסינו לשוחח עימה, לשנסות לשכנע, נשלחה לטיפול פסיכולוגי ולפגישת יעוץ עם בעלה-הוא מאד נכון לשנות הרגלים לא טובים לסייע בכל דבר על מנת לשמור על שלמות המשפחה.
היא אינה מעוניינת בו יותר. מרגישה מיאוס ממנו ומחיי הנישואין. לאחר שלוש פגישות הפסיקה ללכת לפסיכולוג. לדאבוני היא מרבה לשלוח מסרונים חסויים כנראה עם חברה גרושה, שהרושם שלי הוא שהיא מסיטה אותה.
הבעייה היא שקשה לי מאד לקבל את הדבר. אני חשה צער גדול, רחמים על נכדי הקטן, מודעת לקשיים הרבים הצפויים לה במהלך ואחרי הגרושין. אני חשה כי "דיבוק" נכנס בה. מה זה הלהיטות הזו להתגרש פתאם....
מה עלי לעשות?
כיצד אני אמורה להתנהג?
האם ניסיונות שכנוע הם דבר נכון?
תשובה:
אכן אני מבינה למצוקתך.
רציתי לשאול: את כותבת כי בתך "נשלחה לטיפול פסיכולוגי ולפגישת יעוץ עם בעלה". האם מהמילה "נשלחה" משתמע, שלא היה זה רצונה להגיע לפגישות אלה וכי היא עשתה זאת בעל כורחה?
אני שואלת זאת, כי תנאי ראשון לשיתוף פעולה של מטופל בטיפול הוא רצונו להגיע לטיפול, תהיה הסיבה אשר תהייה.
אולי בתך מלכתחילה לא הייתה מעוניינת להגיע לטיפול?
אם כן, חשבתי על האפשרות, שבעלה של בתך יפנה לייעוץ, בו ישטח בפני המטפל את מצוקתו בשל התעקשותה של בתך להתגרש וסירובה לפתוח עצמה לאפשרות לטפל בעניין דרך ייעוץ לבד ו/או יחד איתו. אולי תימצא אז הדרך, בה הוא יוכל לגרום לה להיפתח לאפשרות שיש לה תקווה בנישואין אתו.
באשר לשאלתך אם "ניסיונות שכנוע הם דבר נכון": נשמע, שבתך סגרה עצמה מפני האפשרות, שתחושתה כלפי בעלה תשתנה, מה שמביא אותה להיות סגורה לחלוטין על החלטתה להתגרש. לכן נראה לי, כי "ניסיונות שכנוע" מצידך רק יגרמו לה לרצות לגונן על עמדתה ולהתבצר בה ביתר שאת.
ומבחינתך, מה שנראה לי, כי כן כדאי לך לנסות, זה להביע בפני בתך צער על כך, שהיא אינה פותחת את עצמה לאפשרות, שאולי ישנם דרכים, שבאמצעותם היא אולי תחוש אחרת, כשאת גם אומרת לה, שבשבילה לא היית רוצה, שהיא תעשה צעד, שעליו היא עלולה מאד להתחרט בעתיד.
בדרך זו:
א. את לא יוצאת נגד עמדתה של בתך אלא רק מביאה בפניה את תחושתך. או אז אינך מביאה אותה לעמדת התגוננות מפנייך ולהתבצרותה בעמדתה ואולי היא אז תהיה פתוחה להיות קשובה לתחושת הצער שלך ותחשוב שוב על עמדתה.
ב. כשאת מעלה בפני בתך את חששך ואת דאגתך אליה, שהיא עלולה להתחרט בעתיד על צעד הגירושין, את פונה לנקודה אצלה, שאולי היא לא חשבה עליה, בשל התבצרותה בעמדתה העכשווית - נקודה שאולי תעורר בה חשש ומצוקה.
4. דיבור יתר מוגזם מול אנשים
שאלה:
שלום רב,
בן זוגי אדם מקסים(בן 64). קיימת לו בעיה מושרשת שאיני יודעת כיצד להתייחס/להאיר/להעיר לו. הבעיה שהוא מדבר בלי סוף מול כל אדם , כל מאזין חסר סבלנות ומנסה להתרחק ממנו . אינו קולט שפת גוף של אותו מאזין, אני מנסה להאיר לו ביחידות בעדינות רבה , מעניין שהוא חסר סבלנות ובעל חוסר קשב לאחרים.
איך ניתן לעזור לו?
תשובה:
רציתי לשאול: כיצד בן זוגך מגיב כשאת מעירה לו, כדברייך, בעדינות רבה. האם את חשה כי הוא לוקח את דברייך לתשומת לבו?
אני שואלת זאת, כיוון שתנאי קודם לכך שאדם (כל אדם) ירצה לשנות משהו בעצמו ולא משנה מה, הוא צריך לחוש, כי אותו הדבר מפריע לו.
במידה והעניין בעטיו פנית אלי אינו מפריע לבן זוגך, אולי תנסי, שוב כפי שאת יודעת לעשות -בעדינות - לומר לו , כי כואב לך שאנשים מתרחקים ממנו.
בזאת את תגעי :
א. באכפתיות שלך ממנו, באמרך לך שכואב לך עליו.
ב. באכפתיות שלו לגבייך – רצונו למנוע ממך כאב.
ובכך את מעלה נקודות שיכולות לנגוע בבן זוגך ובתקווה לגרום לו לרצות לשנות את התנהגותו.
באשר לדרך לשנות את התנהגותו – הייתי ממליצה על כך שיפנה לייעוץ – אך חכי עם העניין, עד שתהיי בטוחה, כי התנהגותו אכן מפריעה לו וכי הוא מעוניין לשנותה, אחרת הוא ידחה את הרעיון ועלולה אז להיות החמצה של האפשרות ,שיאמץ רעיון זה בעתיד.
שאלות ותשובות נוספות שנתתי כמנהלת פורום פסיכולוגים:
1. להפסיק או להמשיך טיפול?
2. דיכאון איחר לידה
3. חוסר מוטיבציה
4. לא הגיונית
1. להפסיק או להמשיך טיפול?
מזה כחודשיים אני לוקחת חלק בטיפול ולאחר חודשיים המטפלת אמרה, שהיא חושבת שאני לא צריכה יותר טיפול.
בהרגשה שלי יש דברים שלא דוברו, כי לא הבאתי אותם. מה אני יכולה לעשות?
תשובה
רציתי לשאול: האם שיתפת את המטפלת שלך בהרגשה שלך?
שכן אם לא - מאד חשוב שתשתפי אותה בהרגשה שלך, כי אחרת היא לא יכולה לדעת, מה את מרגישה ולא תוכל לעזור לך באותם הדברים שלא העלית.
ואם לא שיתפת את המטפלת שלך בהרגשה שלך, יכול להיות שהסיבה היא, כי היה לך קשה לעשות זאת?
ואם אכן היה לך קשה לעשות זאת, חשוב שתשתפי את המטפלת שלך בקושי זה, אם הוא אכן קיים. חשוב יותר כרגע, שהמטפלת שלך תעזור לך להשתחרר מהקושי, שכן עד אז, יהיה לך קשה להעלות את הדברים, שמטרידים אותך. אולי גם תגלי, שהקושי קיים גם במקומות אחרים ובעזרה שתקבלי לגבי היכולת להשתחרר מקושי זה תמצאי שאת נעזרת הרבה יותר מאשר רק ספציפית לגבי אותם דברים שלא העלית.
2.. דיכאון אחר לידה
היי, בת 30 ואימא ל-2 כאשר הבכורה בת 2.9 והקטן 1.8.
ואני חושבת שאני בדיכאון.
עברתי היריון לא פשוט נפשי עם הקטן שלי. כמעט כל בדיקה בהיריון שלו היתה כרוכה בבכי... המון המון המון בדיקות: מי שפיר בשלב מאוחר של ההיריון, מומחי ראש, כליות, בטן וכל מה שתרצי ובשביל הקינוח הוא נולד בקיסרי.
וגם אז לא היה קל. לא רק שעברנו דירה מספר ימים אחרי שנולד, הוא היה גם תינוק לא פשוט.. כל היום בכה ביום ובלילה.
ברוך השם כבר הכול מאחוריי, הוא כבר גדול יחסית ויותר קל... אבל נראה, שדווקא עכשיו הכול צף לי.
יש לי הרבה התפרצויות, אני צועקת כל הזמן. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה - לפעמים אני מתחבאת בשירותים/מקלחת ובוכה, אין לי כמעט חשק מיני, מה שמאד מפריע לי ובעיקר לבעלי.
חשבתי, שאם אני אשיל את הק"ג המיותרים, אני ארגיש יותר טוב עם עצמי. אבל זה לא קורה. אין לי חשק לכלום. לא בא לי לעבוד (אין ממש ברירה), לא בא לסדר את הבית, לא בא להשיקע בזוגיות, לא בא לי לסיים את הלימודים - בקיצור אין לי חשק לכלום. אני לא מכירה את עצמי ככה, איפה כל האנרגיות שלי? השאיפות שלי? כוח הרצון שלי להתקדם ולעשות משהו..
אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו עם עצמי אבל לא ממש יודעת איך להתחיל.
אשמח אם תוכלי לעזור לי.
תשובה:
אישה יקרה,
אין ספק, שמצד אחד את במצוקה קשה ומאידך, את רוצה בכל מאודך להשתחרר ממנה, כשגם ניסית לעשות זאת דרך "השלת הק"ג המיותרים" - כפי שתיארת, אך אינך מצליחה, מה שעוד יותר מתסכל אותך.
אני מאד מתרשמת מהיכולת שלך הן לתאר במדויק מה עובר עלייך והן למודעות שלך לכך, שכל מה שעברת עם הקטן שלך - הן בהיריון שלו והן כשהוא היה תינוק קטן - "צף עכשיו" כדברייך.
קורה לא פעם, שכשהחיים מציבים בפנינו התמודדויות לא פשוטות, אני מגייסים את כל כוחותינו וגם מעבר לכך כדי לעמוד בהן. אנחנו לא מרשים אז לעצמנו לתת לקושי להוריד אותנו, כי אנחנו יודעים, שעלינו להתמודד. וכשמדובר בילדך היקר, שהאחריות ברובה מוטלת עליך לדאוג לו הן בהיריון והן אח"כ, אני כל כך יכולה להבין, אם שמת את עצמך בצד, כדי לא לתת לרגשות הכה טבעיים, שבוודאי עלו בך כמו אולי חרדה, תסכול ועוד, לקחת מכוחותייך להתמודד. אך כל זה לוקח כל כך הרבה אנרגיה מאיתנו.
ועל כן, כל כל מובן, שדווקא לאחר שהתקופות הקשות, שדרשו מאיתנו התמודדויות לא פשויות ולקחו מאיתנו כל כך הרבה מכוחותינו, עוברים, הנפש, שכה התעייפה מהמאמץ שהיא עברה, רוצה ומרשה לעצמה לפרוק מעליה את כל הרגשות הקשים שהיא צברה והחזיקה בתוכה במשך אותן תקופות קשות.
נראה לי, מהתיאור הכה מדויק שלך את מה שא עוברת, שזה מה שקורה לך כיום.
ובוודאי שניתן לעזור לך להשתחרר ממצוקתך!
ברור לי, כי כל מה שאת זקוקה לו זו אוזן מקצועית, שיחד אתך תעזור לך להגיע להבנה של מצוקתך הקשה, תהיה אתך בה וגם תדע לעזור לך להשתחר ממנה.
אין לי ספק, שהמודעות המרשימה שלך לעצמך והרצון הכביר שלך להשתחרר ממצוקתך יעזרו לך להפיק את מלוא התועלת מפניה למטפל/ת מקצועי/ת כמו פסיכולו/ית א עובד סוציאלי/ית.
3. חוסר מוטיבציה
כל חיי היו לי גלים של תקופות רעות, בהן לא הייתי מרוצה מעצמי, מהתפקוד שלי בחיים וכתוצאה מכך הייתה לי תחושת מועקה גדולה.
כשהטריגר נרגע, אני מרגישה, שאני חוזרת לעצמי ומרגישה יותר מרוצה. עם זאת, תקופה ארוכה לא הרגשתי אושר במלוא מובן המילה. לא יודעת אם זה בגלל ציפיות גבוהות מדי, או כי תמיד היה משהו אחר ברקע, שמנע ממני להיות שמחה באמת.
אני נמצאת באמצע שנות ה-20 לחיי, יש לי מקצוע, עזבתי את בית ההורים, יש לי בן זוג ועדיין בכל התחומים האלה יש לי איזשהו חוסר בטחון לגבי העתיד. האם המקצוע שלי מתאים לי, האם אני מתאימה למקצוע ואם מה שאני עושה כרגע לא מתאים לי, מה כן? עם בן הזוג יש לנו חוסר הסכמה בנוגע למתי ואיך למסד את הקשר ולהביא ילדים לעולם ולמרות שהגענו לאיזושהי החלטה ביחד, אני עדיין חוששת שדברים לא יסתדרו.
ובאופן כללי המצב בארץ (לא רק הביטחוני) ואיך שהוא מתבטא בכל התשתיות גם כן מתסכל אותי ומשפיע עלי כמעט בכל תחום בחיים.
בזמנו פניתי לרופא פסיכיאטר, שהרגיע אותי, שאני לא סובלת מבעיה נפשית, אבל יכולה להיעזר על ידי טיפול קוגניטיבי התנהגותי. מפאת חוסר זמן ומוטיבציה לא פניתי לטיפול.
רציתי לשאול: האם הטיפול יכול לעזור ואיך הוא ישנה את המצב? זאת אומרת, מה מטרת הטיפול ומה אני ארגיש אחרי אחרי שאעבור אותו?
תשובה
לי נשמע, שאת מגיעה לכל מיני בחירות, כמו לעזוב את בית ההורים, בן זוג, מקצוע, אך שאת לא סומכת על בחירות אלה שלך ומכאן החששות מהן את כה מוטורדת.
ואני בהחלט יכולה להבין, מדוע אז אינך מאושרת - אנו מאושרים כשאנו סומכים על עצמנו, שכן אנו אז מרגישים שלמים עם בחירותינו חיים, תהיינה אשר תהיינה וכתוצאה חשים סיפוק וכיף עם עצמנו וחיינו.
בוודאי שטיפול יכול לעזור. בטיפול תוכלי יחד עם המטפל/ת, להבין מה מביא לחששותייך ויחד איתו/ה למצוא את הדרך להשתחרר מהם.
אך אינני ממליצה על טיפול קוגניטיבי - התנהגותי אלא על טיפול פסיכודינמי.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי מתמקד יותר בהווה - בתוכן של המחשבות המציקות ובלמידה ותרגול של התנהגויות חדשות מתוך מטרה ליצור שינוי בדפוסי החשיבה.
לעומת זאת, הטיפול הפסיכודינמי שם במרכזו התבוננות בעולמו הפנימי של האדם. הוא אינו מסתפק בהתייחסות לתוכן של המחשבות המציקות כמו בטיפול הקוגניטיבי - התנהגותי, אלא מתייחס לתחושותיו של המטפל, שאחראיות להופעתן של המחשבות המציקות. וכפי שתיארתי לעיל, המטפל, יחד עם המטופל, מברר מה עומד בשורש תחושות אלה, ממה הן נובעות - מה שמאפשר למצוא יחדיו את הדרך להשתחרר מהן. לא פעם, בטיפול פסיכודינמי המטופל מגלה, שחוויות שעבר בחיייו מסבירות, מדוע הוא חש את מה שהוא חש בהווה.
ומאחר ולכל חששייך יש בעיני, כפי שכתבתי בראשית דברי, מכנה משותף, שהוא - הקושי שלך לסמוך על עצמך ועל בחירותייך - הרי שנראה לי, כי כדי לעזור לך, חשוב להבין מה עומד מאחורי קושי זה.
ממליצה בחום, שתפני לטיפול פסיכולוגי - חבל שתסבלי, כשבהחלט נחתן לעזור לך להשתחרר מסבלך.
4. לא הגיונית
יש לי בעיה נפשית קשה שאני לא יודעת איך לטפל בה.
הבעיה היא, שאני מגיבה רק מהרגש ולא מעבדת דברים בשכל, כאילו אין לי היגיון במוח, רק רגשות ואני נפגעת כל הזמן מכל דבר.
אני לא יודעת איך להתמודד עם החיים בשכל, רק מהרגש!
תשובה
תחילה ברצוני לומר, כי בעיני, דברייך על כך, ש'את מגיבה רק מהרגש' ו'לא מהשכל' מצביעים על כך, כי את מאד מחוברת לעצמך, שכן את מגיבה מתוך מה שאת מרגישה וגם מודעת לסיבה לכך, שכן את כותבת, כי את 'נפגעת כל הזמן מכל דבר'.
נראה לי, שאת לא רואה את כל הנ"ל, שכן את מעידה על עצמך, כי את סובלת מ"בעיה נפשית קשה", מה שמוביל אותי למחשבה, כי את מאד שיפוטית וביקורתית לגבי עצמך.
כשמשהו מציק לנו, יהא מה שיהיה, חשוב שקודם כל ניתן לו מקום וכבוד. יש למצוקתנו סיבות משלה, שמסבירות ומצדיקות את קיומה. חוסר קבלתנו אותה רק גורמת לנו סבל נוסף.
ורק כשניתן מקום וכבוד לאותו הדבר שמציק לנו, נוכל גם להתפנות לבירור, מה הביא אותנו למצוקה ואז גם למצוא דרך להשתחרר ממנה.
אני מבינה מדברייך, על כך שאת 'לא מעבדת דברים בשכל', כי את מתקשה לקבל את עצמך על מצוקתך, אותה הגדרת כהיותך 'נפגעת מכל דבר' ואף מבקרת את עצמך על כך (גם כתבת בתחילת דבריים, כי את סובלת מ"בעיה נפשית קשה", שכפי שכתבתי לעיל, מצביע בעיני על היותך מבקרת קשה את עצמך ושלא בצדק).
וממקום זה של חוסר קבלתך את מצוקתך, את מחפשת דרך שתלחם בכך, כפי שכתבת: "להתמודד עם החיים בשכל".
אך כל זמן שאיננו מקבלים את מצוקתנו וגם נחפש דרכים להילחם בה, לא באמת נטפל בה והיא תמשיך להתקיים בתוכנו. בנוסף, ביקורת שלנו על מצוקתנו רק מוסיפה לנו סבל על סבל.
לכן, הדרך שלך לעזור לעצמך, כפי שהגדרת אותה כ- "ללמוד להתמודד עם החיים בשכל" מתעלמת מכך, שיש למצוקתך, כמו לכל הרגשה שיש לנו, סיבות, המסבירות ומצדיקות את קיומה, מה שמכוון להתייחס כפי שכתבתי לעיל, למניעיה, דבר שיאפשר את ההשתחררות ממנה.
וטיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור בכך, שכן לבד לכולנו קשה לעשות את הנ"ל, הרי אנחנו מצויים בתוך הקושי.
לכן אני שוב מחמיאה לך על המחשבה לפנות לטיפול פסיכולוגי ואין לי ספק, שבזכות המודעות המרשימה שלך למה שאת מרגישה, תוכלי להפיק תועלת מרובה מהטיפול ולהשתחרר ממצוקתך.
שאלות ותשובות שנתתי כמנהלת בפורום פסיכולוגים באינטרנט:
1. מתי יודעים שזה הזמן ללכת לפסיכולוג/ית?
2. איך מורידים רמת חרדה מול מנהל בעבודה?
3. איך לא נותנים שיעקפו או ידחפו בתור?
4. פחדים לא מוסברים.
5. מפחדת שידעו שיש לי פסיכולוג.
6. מתקשה להשלים עם המוות.
7. תחושה של בדידות.
8. שיטות טיפול.
9. לא מצליחה למצוא בן זוג.
10. ללא הגבלת זמן.
11. דימוי עצמי.
12. עזרה פסיכולוגית עם ילד.
13. חיילת בדיכאון.
14. התמודדות.
15. בין הדחקה להסחת דעת מועילה.
16. זוגיות פרק ב' - יחסים עם ילדים
17. התמודדות
18. חרדה לעזוב את ההורים
19. האם לספר על הפלה
20. דיכאון אחר לידה
21. חוסר מוטיבציה
22. "לא הגיונית"
23. התנכלות בעבודה
1 מתי יודעים שזה הזמן ללכת לפסיכולוג/ית?
לכולם יש בעיות הרי.
אבל מתי יודעים שזה הזמן ללכת לפסיכולוג/ית?
תשובה:
משאלתך נשמע לי, שהמחשבה ללכת לפסיכולוג/ית כבר התעוררה אצלך.
האומנם?
אם כן, יש לך בוודאי סיבה לכך.
מניסיוני, ההחלטה לפנות לטיפול אצל כל אדם נוסעת מסיבה ייחודית משלו, כך שלשאלתך אין באמת תשובה אחת. מה שחשוב בעיני, הוא שהאדם חש מתוך עצמו כי הוא רוצה להיעזר, ולא משנה על מה ולמה.
שוב מניסיוני אני יכולה לומר, כי באופן כללי אנשים פונים לטיפול כשהם חשים במצוקה, ממנה הם אינם מצליחים להשתחרר אם בעצמם ואם על ידי חבר. המצוקה יכולה להתבטא בתחושות שונות כמו מתח, דכדוך, תסכול ועוד. גם הנושאים אליהם מתייחסת תחושת המצוקה יכולים להיות שונים מאד לאדם (יעד שלא מצליחים לממש כמו בלימודים, קריירה, זוגיות; יחסים עם אחרים, בין אם זה במשפחה ובין אם זה מחוצה לה וכו'). לא פעם קיימת תחושת מצוקה מבלי שניתן להסבירה, שכן לא תמיד אנו מודעים לסיבות שבעטיין לא טוב לנו.
וגם אם מישהו כבר החליט כי ברצונו לפנות לטיפול, בהחלט יתכן שייקח לו זמן עד שאכן יממש זאת. גם פה הסיבות יכולות להיות שונות מאדם לאדם: יש והוא דואג האם באמת יוכל להיעזר; יש ועצם הפנייה לאדם זר יכולה להרתיע, גם אם הוא מקצועי וגם אם מתקבלת לגביו המלצה. זאת מאחר ומצוקות הן עניינים פרטיים ואינטימיים וכל עוד לא מכירים אישית את המטפל יכולים לחוש ספק באם תהיה אתו הרגשה נוחה, באם אכן ניתן יהיה להיעזר על ידו (מסיבה זו, אני תמיד ממליצה למופלים שמגיעים אלי ומעוניינים להמשיך בטיפול לאחר פגישת ההיכרות, להיפגש איתי ארבע או חמש פעמים, כדי שיוכלו לבדוק לעצמם אם הם מרגישים עימי בנוח ואם נראה להם, כי יוכלו להיעזר על ידי); יש כאלה שהינם מאד ביקורתיים כלפי עצמם ודואגים שגם המטפל יתייחס אליהם בביקורתיות ועוד ועוד.
במקרים הנ"ל, דרוש אומץ לב כדי להחליט על מתן הזדמנות להתנסות בטיפול.
לפעמים מה שמאיץ את ההגעה לטיפול הינה תחושת מצוקה, שכה מפריעה, עד שחשים שחייבים לנסות ולפתור אותה.
יתכן גם, שאם עלתה כבר המחשבה על פנייה לטיפול, עדיין, מסיבות שונות, תתעורר התלבטות אם הפנייה לטיפול היא אכן החלטה נכונה. ההמלצה שלי במקרה כזה היא לפנות לפסיכולוג/ית ולשוחח איתו על ההתלבטות. זאת כדי להבין יותר לעומק ממה היא נובעת, מה שיוכל לעזור להגיע להחלטה האם להמשיך בטיפול או לא. יש ודרושות מספר פגישות כדי להגיע להחלטה כזו ולכן חשוב בעיני לתת את הזמן הדרוש לשם כך.
2. איך מורידים רמת חרדה מול מנהל בעבודה?
התחלתי עבודה חדשה לפני כמה ימים ואני נתקלת בקשיים של הקשבה ונשימה מחרדה מול המנהל כאשר הוא מסביר ואני לא מצליחה ללמוד דברים חדשים לפני הכניסה לתפקיד החדש. איך מתפקדים עם זה?
חייבת לציין שהיו לי חוויות לא נעימות מול מנהלים בעבודות קודמות וזה משתלט עליי לחלוטין בזמן הפגישות אתו.
אני מפחדת שזה מה שיגרום לפיטוריי בסופו של דבר.
כמו מין נבואה שמגשימה את עצמה.
איך מורידים את רמת החרדה מול המנהל? ניסיתי נשימות וזה לא עזר.
תשובה
אכן לא פשוט לך: את גם סובלת מתחושת חרדה, שהיא תחושה מאד לא נעימה וגם סובלת מהעובדה, שחרדה זו מקשה עליך להיות נינוחה ועם יכולת להתרכז בלמידת תפקידך החדש. וממה שאת מתארת על מה שעובר עליך, אין ספק שהעובדה שאינך מצליחה להיות קשובה ולהתרכז, עוד יותר מלחיצה אותך ומגבירה את חרדתך, עד לכדי פחד שלא תוכלי ללמוד את תפקידך ולהשתלב בעבודתך החדשה - דבר שהינו, בוודאי, מאד חשוב לך. זהו מין מעגל קסמים שכזה, ממנו את חשה, שאינך מצליחה לצאת ואת בוודאי חשה על כן גם תחושת חוסר אונים.
מאידך, את מגלה מודעות יפה לשורש הבעיה, שכן את מקשרת בין החרדה מול המנהל לחוויות לא נעימות שעברת מול מנהלים בעבודות קודמות שלך.
נראה לי, כי בהחלט תוכלי להיעזר על ידי פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל. תוכלי אתו ובעזרתו לגעת בחוויות הלא נעימות שעברת בעבר מול מנהלים וברגשות הקשים שחוויות אלה עדיין מעוררות בך. ואז, בעזרת המטפל והעבודה הטיפולית אתו תוכלי גם להשתחרר מאותם רגשות ומהחרדה שהם מעוררים.
3. איך לא נותנים שיעקפו או ידחפו אותי בתור?
אני הרבה פעמים נותן שיעקפו אותי בתור או ידחפו אותי מפחד להתעמת עם אנשים.
איך פותרים את זה?
אני מנסה לצעוק אבל אני מפחד שיבואו להרביץ ולקלל אותי אז אני שותק.
אני לא רוצה שידרכו עליי כל הזמן.
מה אני יכול לעשות?
תשובה
באמת לא קל לך - מצד אחד מאד חשוב לך לשמור על כבודך ולא לאפשר לאנשים אחרים להתייחס אליך באופן שפוגע בך, וזה ראוי להערכה מצד עצמו. אך מצד שני אתה מספר, שאתה מפחד לעמוד על שלך מול אנשים, פן הם יגיבו כלפיך בתוקפנות.
אתה נותן כדוגמה את עניין העקיפה והדחיפה בתור. תהיתי אם ישנם עוד מצבים בהם אתה מרגיש שאנשים מתייחסים אליך באופן שפוגע בך.
מכל מקום, לגבי הדוגמאות שנתת ציינת, שאתה מפחד שאם תצעק, יבואו להרביץ ולקלל אותך. ואכן, פחד מכך שאנשים יהיו תוקפניים כלפיך הוא תחושה מאד לא נעימה והיא אכן משתקת אותך.
רציתי לשאול אותך, אם במצבים הנ"ל אתה מרגיש שמזלזלים בך, נפגע בשל כך ואז חש כעס ורוצה לצעוק? ואולי אתה גם מדמיין שאתה מקלל?
כי אם אכן אלה הרגשות שלך, אני יכולה להבין מדוע את מדמיין שיצעקו או יקללו אותך בחזרה ואז חש פחד.
רציתי להציע לך אופן הסתכלות, שאני מקווה שיעזור לך:
מניסיוני בחיים ובעבודתי אני נוכחת לדעת, כי לא מעט אנשים עסוקים בעיקר בעצמם ובאינטרס שלהם והם יעשו כל דבר כדי להשיג אותו - בכל מיני מצבים - גם אם זה אומר לא להתייחס לזולת ולכבדו. במילים אחרות: אתה אולי מרגיש שמזלזלים בך, אך למעשה, אותם אנשים רק חושבים על עצמם ולא רואים אותך. אם תראה את המצב בצורה כזו, נראה לי שזה יקל עליך לא לקחת את ההתייחסות הנ"ל של האנשים כלפיך באופן אישי. אז גם לא תפגע ולא תחוש את הכעס הגדול שאני מבינה שאתה חש, לא יהיה בך את הצורך לצעוק, ואז גם לא יתעורר בך הפחד שאם תצעק, יצעקו ואף ירביצו לך בחזרה, כפי שכתבת שאתה חושש שיקרה. תוכל אז להגיב לא ממקום של זעם, אלא ממקום שאתה פשוט רוצה לשמור על כבודך העצמי מול האחרים.
תהיתי בקשר לפחד שלך שאנשים לא רק יצעקו, יקללו אותך אלא אף ירביצו לך בתגובה לכך שתצעק עליהם.
האם אתה מסתובב עם תחושה כללית שאנשים עלולים להתייחס אליך בצורה תוקפנית?
כי אם כן, אולי כדאי שתברר מדוע? ואולי גם כדאי שתברר לעצמך מדוע כשאנשים מתנהגים באופן שפוגע בך, אתה מרגיש כי זה מעיד על זלזול בך?
אם תהיה מעוניין בכך, נראה לי שמה שיעזור לך זה להתייעץ עם איש מקצוע, שזו יכולתו - לעזור הן בהבנת כל מיני קשיים והן בדרך להשתחרר מהם.
4. פחדים לא מוסברים
לאחרונה אני מודאגת מעצמי קצת.
יש לי פחדים לא מוסברים שגורמים לי לעשות דברים לא הגיוניים...
יש לי דוגמה כמעט קבועה בחודשים האחרונים - כשאי נוסעת באוטו שלי, אני חייבת לפתוח את הדלת ולסגור אותה טוב (גם אם זה באמצע רמזור, וגם אם זה אומר שאני צריכה לעצור בצד כדי לעשות את זה). זה קורה כל נסיעה. אני חושבת שלא סגרתי אותה טוב כשנכנסתי למכונית.
אני מרגישה שהפחדים משתלטים עליי.
אני מרגישה שאני מרחק של כמה רגעים ממשהו רע שיקרה לי.
שנגיד הדלת תיפתח באמצע הנסיעה, או משהו רע אחר.
אני לא יודעת איך לצאת מזה.
אני יודעת שאין לי OCD או איזושהי נטייה לטקסים אובססיביים שמשתקים אותי.
אני לא חושבת שזו בעיה פסיכיאטרית שדורשת תרופות.. זה נפשי.
זה רק התחיל לפני כמה חודשים ואני לא מצליחה להיפטר מזה.
תשובה
תחילה אני רוצה לשבח אותך על הדברים הבאים:
על הבנתך ומודעותך לקושי שלך, שכן את מספרת שאת חשה, שיש דברים שאת עושה שאינם הגיוניים בעינייך;
על יכולת התובנה היפה שלך, שכן את מספרת שהדברים הנ"ל נובעים מפחדים שיש לך.
על היותך מחוברת לעצמך ולרגשותייך, שכן את מספרת שאת חשה שהפחדים משתלטים עלייך;
אני במיוחד מתרשמת מחיבור זה לעצמך ורגשותייך לאור מה שאת מספרת, על כי את חשה פחד שאת "במרחק נגיעה מכך שמשהו רע יקרה לך" -וחשוב לי להיות ברורה - אינך צריכה להסיק מהפחד הנ"ל שאכן משהו רע עלול לקרות לך בקרוב. פחד הינו תחושה פנימית, סובייקטיבית, שאינו צריך ללמד על המציאות החיצונית, האובייקטיבית, אם כי ברור לי, שתחושת הפחד הינה דבר בהחלט לא נעים שלא קל לחיות אתו;
על כך שלהבנתי, ניסית להבין פחדים אלה שלך, שכן את מספרת, שאינך יכולה להסביר פחדים אלה;
ועל כך שניסית בעצמך להיפטר מפחדים אלה, שכן את מספרת שלא הצלחת להפטר מהם.
לאורך כל מה שאת מספרת אני חשה את המצוקה שלך לנוכח תחושתך, שאינך מצליחה לשלוט בקיומם של פחדייך ובדברים שהם גורמים לך לעשות. אני מתארת לעצמי, שהתחושה הזו של חוסר שליטה גורמת לך לתחושת חסור אונים, שהיא תחושה לא קלה לכולנו ושלא קל לחיות אתה.
לו היית יכולה לפחות להבין את מקור הפחדים, הרי שבר היית חשה יותר שליטה ואז אני בטוחה שהייתה נסללת הדרך להשתחרר מהם.
ברור לי שניתן לעזור לך, הן בהבנת הפחדים ובעקבות זאת בהשתחררות מהם. הרבה פעמים, לא רק במצב שאת חשה שאת נתונה בו, אלא במצבים אחרים, איננו יכולים להבין לבד מדוע הם קורים לנו.
אך מישהו, במיוחד מישהו מקצועי שמבין במצבים אלה, יכול בהחלט לעזור לך בכך, וזה גם לא מחייב שייקח הרבה זמן לשם כך.
מה דעתך לנסות ולהיעזר על ידי מישהו מקצועי כזה - פסיכולוג או עובד סוציאלי שבהכשרתו הוא גם מטפל?
יכולת התובנה הבאמת יפה שלך וחיבורך המרשים לעצמך הינם, פי שציינתי לעיל, נכס בפני עצמו אך גם מה שבעיני מבטיח, שתוכלי להיעזר על ידי ייעוץ מקצועי ולהשתחרר מכל מה שמציק לך.
5. מפחדת שיגלו שיש לי פסיכולוג
יש לי בעיה. אני הולכת לפסיכולוגית כבר כמה שנים, בינתיים עברתי כמה מקומות עבודה בזמן זה, אני מפחדת שיגלו שיש לי פסיכולוגית, אז אני מסתירה את זה.
זו בעיה ידועה שהפירוש הוא שלילי בעיני אחרים כשמישהו הולך לטיפול.
אני לא רוצה שזה יפגע בי.
זה לא כמו ללכת לרופא אחר.
איך אני מסבירה את זה במידה וזה מתגלה?
עצם זה שיש לי בעיות שדורשות טיפול כבר גורם להרמת גבה מצד מנהלים או הממונים עליי.
כך אני חושבת לפחות.
מה אני עושה?
תשובה
תחילה רציתי לשאול - מאחר ואת בקשר עם פסיכולוגית וכבר כמה שנים, מדוע שלא תפני אליה עם מצוקה זו שלך? הרי היא מכירה אותך היטב ונראה לי, שהיא הכתובת הטובה ביותר לעזור לך בכל מצוקה שתחושי.
אך מאחר ופנית אלינו, אשמח לנסות לעזור. מעניין מה את והפסיכולוגית שלך תחשבו על דברי.
תחילה רציתי לשאול - את כותבת ש"עצם זה שיש לי בעיות שדורשות טיפול כבר גורם להרמת גבה מצד מנהלים או ממונים עלי", אך את גם מוסיפה, כי "כך אני חושבת לפחות". ולפני כן כתבת שאת פוחדת 'שיגלו שיש לך פסיכולוגית וכו': האם מדברייך אלה אני מבינה נכון, שאינך באמת בטוחה שהממונים עליך ו/או אחרים בעבודה יודעים כי 'יש לך בעיות שדורשות טיפול', ואם כן, אולי זה יותר חשש שלך?
שכן אם זהו המצב, אולי זה מצביע על כך, שהסתכלותך שלך עצמך על פנייתך לטיפול הינה שלילית?
ואם אכן כך, אני מתארת לעצמי, שבנוסף לדברים שמפריעים לך, שבעטיים פנית לטיפול, בו את ממשיכה, את גם מרגישה מצוקה לנוכח עצם פנייתך והיותך בטיפול.
בעיני, מי שמחליט להיעזר, כמוך, הוא קודם כל אדם שמחובר לעצמו וגם מוכן להודות כי משהו מפריע לו - דבר שלכשעצמו מעיד על כוחותייך. והחלטתך לפנות לעזרה ולהמשיך בעבודה הטיפולית, שלא פעם דורשת התמודדות משל עצמה, מלמדת אותי גם על כך, שאת מעוניינת לקחת אחריות על חייך ולהתמודד עם עצמך. בעיני כל הנ"ל ראוי להערכה גדולה וגם מהווה סימן מובהק לבריאות נפשית.
ואם אינך חשה את הנ"ל, חבל בעיני, שכן במקום להרגיש לא טוב על פנייתך לטיפול והיותך בו, את אמורה לחוש הערכה גבוהה ביחס לעצמך, דבר שיגרום לך קודם כל להרגיש יותר טוב עם עצמך ושנית - לא לחיות בפחד 'שמא הדבר יתגלה' ושאת צריכה, כדברייך, לעשות מאמצים די להסתיר זאת. הרי כשאנו בטוחים בדבר מה ביחס לעצמנו, קודם כל איננו דואגים ממה שהזולת חשוב על כך. שנית, טיבו של האדם שהוא משליך את מה שהוא חושב על האחרים - נדמה לו שהם חושבים כמוהו. לכן, אם אכן כיום ההסתכלות שלך עצמך על פנייתך לטיפול אינה ממקום של הערכה עצמית יתכן מאד שזאת משליכה את התייחסותך זו שלך על האחרים ולא מעלה על דעתך, שהתייחסותם יכולה להיות אחרת לחלוטין - התייחסות של הערכה כלפייך.
ואם יש כאלה, שהסתכלותם על פניה לטיפול הינה אחרת, במידה ותרגישי הערכה ביחס לעצמך על פנייתך לטיפול והיותך בו, הרי שלא תפגעי מהסתכלותם השלילית של אותם אנשים. את גם תביני, שהסתכלותם זו מעידה אך ורק על עצמם - על תפיסה שדוגלת בהימנעות של אדם מלהתמודד עם עצמו ועם חייו - יהא זה דרך טיפול פסיכולוגי או כל דרך אחרת.
כמובן שזכותך לא להתחלק באינפורמציה זו שאת בטיפול, אינפורמציה שהיא אישית, כמו כל אינפורמציה אישית אחרת שלך, אלא עם מי שתרצי.
אגב, היום ההסתכלות על פניה של אדם לטיפול מאד השתנתה. במקום להסיק מכך ש'לאדם יש בעיות', ההסתכלות היא יותר ממקום המעריך את נכונותו של אדם לקחת אחריות על חייו ולטפל במה שהוא חש שמציק לו. על כן, יש הרבה יותר אנשים היום שפונים לטיפול הודות להסתכלות חיובית זו.
ולבסוף רציתי לומר לך את הדבר הבא:
אם צדקתי בכך, שאולי הסתכלותך על פנייתך והיות בטיפול עדיין לא מעוררים אך ורק הערכה ביחס לעצמך, הרי שכשכן תחושי בכך, תחושי גם בטחון בעצמך ובנוסף לתחושה הטובה שכל זה יעניק לך, בטחונך יקרין גם על סביבתך. וספציפית לעניין היותך בטיפול, יתכן אף שבמידה ותתקלי באנשים שהסתכלותם על טיפול הינה שלילית, הרי שבזכות בטחונך בערך שבפנייה לטיפול, דרך הסתכלותם של אותם אנשים אף עשויה להשתנות.
6. לא מצליחה להשלים עם מותה של סבתא שלי
אני מדברת על סבתא שלי,
נפטרה לפני כחודשיים, אני לא יודעת איך לקחת את זה,
אני לא יודעת איך פתאום היא לא שם.
הבית שלה עדיין שם, אותו המקום, אנשים הולכים חוזרים והכל אותו דבר. גם בשבעה.
אני לא מצליחה לקבל את זה שהחיים ממשיכים אחרי כאילו כלום. אני לא רוצה לחיות ככה, בעולם בלי סבתא.
זה פשט לא הגיוני. אני לא יכולה לחשוב שזה כל מה שיש מעכשיו, בלעדיה.
תשובה
מה שאת עוברת הוא כל כך מובן. מוות של בן אדם ובמיוחד בן אדם קרוב, כמו שברור שסבתך הייתה ועדיין עבורך, הוא דבר, שכשהוא קורה, הוא בלתי נתפס על ידינו. לא המוח ולא הלב יכולים לתפוס איך אדם שהיה תמיד שם ובשבילנו פתאום איננו. וכל כך מובן איך לנוכח הכאב הגדול שלך את לא מבינה איך אנשים אחרים ממשיכים בחייהם כאילו לא קרה כלום.
מה שאת חשה, הוא תגובה שקיימת אצל כל מי שמאבד אדם קרוב.
מה שבעיני יוכל לעזור לך עם הכאב הגדול שלך, הוא לדבר עם מי שהוא קודם כל קרוב אלייך, אך שהיה גם קרוב לסבתך: כמו עם ההורה שלך שסבתך היא אמו, או עם ההורה השני או עם שניהם ביחד ו/או עם אח/אחות אם יש. תוכלו לשתף אחד את השני בחוויות הנהדרות שכל אחד עבר עם סבתך, גם לחוש ביחד את הכאב וגם לבכות ביחד.
השיתוף בכל הנ"ל יקל על הכאב שלך ויעזור לך לאט, לאט להפנים את העובדה, שסבתך נפטרה, אך שהיא ממשיכה לחיות בלבך ובלב כל הקרובים אליה. עם הזמן את תיראי, שאת יכולה יותר ויותר להכיל את הכאב על סבתך, שכרגע הוא בוודאי מרגיש לך כבלתי אפשרי לשאת, ושלכן את לא יכולה לראות איך את ממשיכה את חייך בלעדיה. אמנם תמיד יהיה שם כאב, אך את לא תהיי מוצפת בו כמו עכשיו ועם הזמן עוצמתו תרד ואת תחושי בו לעיתים יותר רחוקות.
במידה ולא מתאפשר לך לשתף את הקרובים לך במה שאת עוברת, או אם את חשה שלמרות השיתוף הכאב עדיין חזק, אני ממליצה שתיפני למטפל, שיוכל לעזור לך, לדעתי - בכמה פגישות בלבד, להקל על כאבך.
7. תחושה של בדידות
אני בן אדם מאד חברותי, ויש לי קשת רחבה של חברות מכל הסוגים והגוונים, וכמובן כאלה שיש לי קשר יותר חזק ויציב אתם, קשר ממש קרוב.
הבעיה שלי שעל אף שיש לי חברות, מלא בני משפחה קרובים, אני מרגישה לעתים, ולפעמים קרובות גם כאילו בודדה, כי על אף שאני בחברה ומדברת ושומעים אותי וכו', בשורה התחתונה, אולי ישמע מוזר, אני בן אדם מופנם ולא משתפת כמעט אנשים ברגשות ולפעמים גם בדעות האמתיות שלי.
גם עם האנשים שאני קרובה אליהם יותר קורה ופתאום אני מרגישה צורך כאילו להתרחק כדי לשמור על עצמי, ואולי לשמור על הלב שלי. אני מרגישה שכאילו יש לי מחסום בפנים שלא נותן לי מדי להתקרב, מדי להרגיש, כי אולי יום אחד הבן אדם לא יהיה שם או כל סיבה אחרת ואז כאילו, מה נתתי את לבי לחינם??? יש לציין שלא עברתי ב"ה בחיי שום דחייה משמעותית ואין לי כל חרדת נטישה.
ואולי עוד משהו כדי להשלים את הפרופיל - על אף שאני כזאת, החבר'ה מסביבי באים, מדברים, שופכים איך שאומרים, ואני יודעת להקשיב ולשמוע. יש לי הרגשה שלפעמים אני כאילו מגישה את עצמי דרך ובגלל אחרים.
אשמח מאד לעזרה ולייעוץ.
תשובה
תחילה אני רוצה להביע את התפעלות מהמודעות הגבוהה שיש לך לגבי עצמך - חשתי זאת במיוחד כשציינת שאת מגישה ש'כאילו יש לך מחסום בפנים שלא נותן לך מדי להתקרב, מדי להרגיש' ואף ציינת את תובנתך לגבי סיבת המחסום: 'כי אולי יום אחד הבן אדם לא יהיה שם או כל סיבה אחרת וכו.'
את מבהירה כל כך יפה מדוע את חשה בודדה כשאת מציינת, שאינך משתפת אנשים ברגשות וכו'. הרי אין כמו לשתף את הזולת במחשבותינו ורגשותינו ולהרגיש ממנו עד כמה חשוב לי לשמוע אותנו, ובמידה ואנו מוטרדים או במצוקה - לעזור לנו. אנו אז מרגישים הקלה ותחושה שאיננו לבד - שיש מי שאכפת מאיתנו, אליו תמיד נוכל לפנות שוב. זו בעצם משמעותה של חברות קרובה, שהידיעה על קיומה מעניקה לנו בטחון ומקלה גם על חיינו היומיומיים. זאת בזכות הידיעה, שאיננו לבד ושתמיד יש מי שירצה לשמוע אותנו ולעזור לנו. לכן, כל כך מובן, ואת מסבירה זאת כל כך יפה, מדוע את מרגישה בודדה.
ברור מסוף דברייך, על כי את משמשת אוזן קשובה לאחרים, כי את אוהבת אנשים ורוצה לעזור. ושוב אני מתפעלת מתובנתך, על כי את מרגישה ש'לפעמים את כאילו מרגישה את עצמי דרך ובגלל אחרים'. חשבתי, שאולי את מתכוונת לכך שאת מרגישה משמעותית דרך האמפתיה שאת מגלה כלפי הזולת ואולי אף מרגישה שאמפתיה זו היא מה שמגדי אותך.
אך אין ספק, שאת הרבה יותר מבן אדם קשוב לזולת. הרי את גם מודעת לכך שיש לך רגשות, מחשבות ודעות משלך. וברור מדברייך, שאת רוצה להשתחרר מהמחסום הזה שאת מרגישה, כדברייך, שמונע ממך 'מדי להתקרב' ואף 'מדי להרגיש' ליד הזולת.
אני מבינה, שאינך יודעת בוודאות מה עומד מאחורי מחסום זה. ואכן, אם יש לנו חסום, כפי ששוב, כל כך יפה את מבינה, כשאת מציינת שאת מרגישה צורך 'לשמור על עצמך, לשמור על הלב שלך', הרי את מביעה בכך את הבנתך על תפקידו של מחסום: הגנה בפני דברים שאנו חוששים מהם. אך את גם מציינת שאולי יש סיבה אחרת. ולכן אני מבינה מדוע אינך יודעת בוודאות על מה המחסום הזה שלך מגן.
אך ברור לי, עד כמה את רוצה להשתחרר ממחסום זה. אך אם הוא משמש להגנה, כטיבו של כל מחסום, ברור לי גם מדוע קשה לך לעשות זאת לבד.
אין לי ספק שאדם מקצועי, כמו מטפל (פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי קליני), שיש לו ההכשה והניסיון להבין קשיים מהסוג שיש לך, יוכל לעזור לך לברר את מהות המחסום ולהשתחרר ממנו. במחיצת מטפל ובעזרתו, תוכלי להגיע להרגשה של בטחון כלפיו, בו תרגישי נוח להיפתח, להבין יחד איתו מה חוסם אותך מלהתקרב לאנשים ולהשתחרר ממחסום זה. ותובנותייך המרשימות יהיו לך לעזר רב בכך.
אני רוצה רק להוסיף, שאני מאד שמחה שפנית, שכן חבל שתישארי בתחושת הבדידות, שהיא תחושה קשה, כשאפשר לעזור לך להשתחרר ממנה וליצור חברויות קרובות, שיסבו לך אושר.
8. שיטות טיפול
רציתי לדעת לגבי שיטות טיפול:
כבר זמן מה שאני מתלבטת אם ללכת לטיפול, אני חושבת שאני חייבת את זה לעצמי.
הבעיה היא שאני לא בטוחה אם אני צריכה את הגישה האקטיבית או הגישה היותר מקשיבה ואמפתית.
יש לי המון דברים שצריך להמריץ אותי כדי לעשות, כי אחרת אני פשוט לא אעשה,
ומצד שני אני רוצה גם שיקשיבו לי ויעודדו אותי ולא ידחפו אותי לעשות דברים שאני לא מוכנה אליהם.
איך אני יכולה לדעת אלו מהגישות מתאימה לי?
תשובה
לי נשמע, שבשורה התחתונה את מעוניינת לממש את רצונותייך מתוך מוטיבציה שתהיה שלך ושלך בלבד. מאידך, את מביעה תסכול על כי דברים שאת רוצה לעשות, אינך עושה.
נראה לי, שקיים משהו שעוצר בעדך - משהו שלא ברור לך מהו, ושכל זמן שמעצור זה קיים, את חשה צורך לדחיפה מבחוץ. אך בתוך תוכך, אינך מעוניינת בכך. וכתוצאה, את חשה תקועה בין הרצון לממש את רצונותייך לבין אי היכולת לעשות זאת. ואולי זו גם הסיבה להתלבטות שלך לגבי הגעה לטיפול: מחד, את דואגת, כדברייך, ש'ידחפו אותך לעשות דברים מבלי שאת מוכנה אליהם' ומאידך, את דואגת, שאם, כדברייך, 'רק יקשיבו לך', דבר שמאד חשוב לך, לא תממשי את רצונותייך.
בעיני נהדר שחשוב לך ש'יקשיבו לך ולא ידחפו אותך לדברים שאינך מוכנה אליהם'. לי זה אומר, שחשוב לך מאד להישאר 'את' ולהרגיש, שמה שאת עושה בא מתוך החלטה פנימית שלך.
את רצונך ש'יקשיבו לך' ו'לא ידחפו אותך' הייתי מחלקת לשניים, ומתייחסת לכל חלק בנפרד:
א) ברצונך ש'יקשיבו לך' אני שומעת שיש לך צורך לקבל תיקוף למה שאת מרגישה.
ב) ובאשר לרצונך ש'לא ידחפו אותך וכו' אני שומעת, כפי שניסחתי זאת לעיל, שמאד חשוב לך להיות 'את' בכל מה שאת עושה.
את תגלי, כי היתרון של טיפול הוא בזה, שהמטפל לא רק מקשיב למחשבותייך ורגשותייך ונותן להם תוקף, אלא גם עוזר לך להבינם. הבנה זו קרויה 'תובנה' ומשמעותה - ההבנה של מה שהביא אותך לחשוב ולהרגיש את מה שאת חושבת ומרגישה (כמו רגישות מסוימת, חוויות שעברת ועוד). או אז תוכלי גם לגלות מה עוצר בעדך מלממש את רצונותייך. יתכן אף שבהבינך מהו מעצור זה תגלי, שיש לך רצונות אחרים. בכל מקרה, כשתחושי שאת שלמה עם רצונותייך, באשר תהיינה, המוטיבציה למימושן תבוא מאליה.
9. לא מצליחה למצוא בן זוג
אני בת 39 ועדיין רווקה ולא מצליחה למצוא בן זוג. אני באמת לא יודעת מה הבעיה שלי ואיך הגעתי למצב כזה.
רציתי לדעת אם פסיכולוג יכול לסייע לי?
תשובה
תחילה אני רוצה להביע את הערכתי על כך, שאת שואלת את עצמך, אם קיימת אצלך סוגיה שאולי מקשה עליך למצוא בן זוג. בזה את מראה רצון לבדוק את עצמך, מה שמורה על נכונותך לקחת אחריות על חייך.
אין לי ספק, שפסיכולוג יוכל לסייע לך. הוא יוכל לבדוק יחד אתך אם קיימת אצלך סוגיה כזו, שמקשה עלייך למצוא בן זוג. ואם כן, הוא גם יוכל לעזור לך להבינה ואז גם להשתחרר ממנה. זהו היתרון של פסיכולוג, שיש לו את ההכשרה, הניסיון והמבט מהצד, שמאפשרים לו לעזור למטופליו להתוודע לסוגיות שבעצמם, שיכולות להיות אחראיות לאי השגת יעדים חשובים.
אלי הגיעו לא מעט מטופלים כמוך, שחשו שאולי יש להם חלק באי השגת בן זוג. בעבודה משותפת הבנו מה שורש העניין ועליו עבדנו, עד שהמטופל/ת חש בעצמו כי הוא מסוגל להשיג את יעדו ואף השיג את יעדו. לא פעם העבודה נעשתה תוך כדי ליווי המטופל/ת בקשר שיצר/ה עם בן/בת זוג, כשבמהלך הקשר עלו מצד המטופל/ת סוגיות שחש כי הן מקשות עליו/ה בקשר, ועליהן עבדנו.
אין לי ספק כי בשל נכונותך לבדוק את עצמך ועל כן לקחת אחריות על חייך, יש לך את כל הנתונים להיות יכולה להיעזר על ידי פסיכולוג.
10. ללא הגבלת זמן?
הייתי לפני כשבוע בפגישה ראשונה אצל פסיכולוג והוא אמר לי. שהוא עובד בשיטה, שאין הגבלת זמן, כלומר: אני מתחייבת לשלם לו סכום קבוע לכל פגישה, אבל הפגישה יכולה לארוך רבע שעה ויכולה להמשך שעה +. האם יש כזה דבר? זה נשמע לי ממש מוזר.
אודה לעזרה.
תשובה
יתכן שיש שיטת טיפול כזו - לי היא לא מוכרת ובעיני היא לא נראית.
זאת מאחר ובדרך זו של הטיפול המטפל הוא זה הקובע את זמן הטיפול באופן שרירותי ועל המטופל פשוט לקבל זאת, גם אם זה לא נראה לו.
כל כך חשוב בעיני, שלמטופל יהיה ברור זמן ומשך הפגישה אצל הפסיכולוג שלו. זאת כדי שיהיה לו הביטחון, שיש לו את מרחב הזמן הקבוע שלו עם מטפלו, עליו יוכל לסמוך ולחוש בטחון בכך גם במרווחים שבן הפגישות.
במידה והמטפל מחליט להאריך את הפגישה, יהיה זה על דעתו, אך בודאי שאין מקום בעיני לקצר את הפגישה.
11: דימוי עצמי
יש לי ילדה בת 23, יפה, נבונה ולומדת משפטים. הדימוי העצמי שלה שואף לאפס וכן הביטחון העצמי. נוסף לכך היא מאד תקועה בזוגיות. האם יש קשר וכיצד אוכל לעזור לה. דחוף ביותר. לעתים מדברת על התאבדות וזה מפחיד אותי נורא. דחוף ביותר.
תשובה
אני כל כך יכולה להבין את מצוקתך לנוכח מצוקתה של בתך, במיוחד כשהיא מדברת על התאבדות.
אין לי ספק, כי טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לה.
ובאשר לדבריה על התאבדות: במידה והפסיכולוג יתרשם, כי דבריה על התאבדות מורים על דיכאון, הוא בוודאי ימצא לנכון להתייעץ עם פסיכיאטר באשר למתן תרופה נגד דיכאון. אך אני מציעה להשאיר את ההחלטה לגבי מתן תרופות לפסיכולוג/ית ולא לשוחח על כך עם בתך, שכן כל עוד לא נפגשה עם הפסיכולוג/ית, נושא זה עלול להרתיע אותה.
חשוב שתתקשרי את תחילה לפסיכולוג/ית אליו/ה תרצי להפנות את בתך ותיידעי אותו באשר לדיבורים אלה של בתך על התאבדות. זאת כדי להבטיח שהוא ידע על כך, במקרה שבתך לא תספר לו על כך.
רציתי לשאול אם בתך מוכנה להגיע לטיפול פסיכולוגי? במידה ולא, חשוב שתשוחחי אתה על כך, כשאת מרגיעה אותה, שקיים מוצא למצוקתה, שכן קיימים אנשי מקצוע, שלהם ההכשרה והניסיון לעזור במקרים כמו שלה וכי כדאי שתיתן לכך הזדמנות.
12. עזרה פסיכולוגית עם ילד
יש לי ילד בן 11 ואני מרגיש, שדרוש לו טיפול כל שהוא. אני לא בטוח, שטיפול פסיכולוגי הוא היעד. הטיפול הוא בעיקר מוטיבציה ואנרגיה - כלומר: הילד כבוי מבחינה חברתית ואנרגטית, בשונה מאיך שהיה, כשאני הייתי ילד או מאיך שאחיו היו כילדים.
כמובן שמיד חשבנו, שיש בעיה עם בית הספר, הצקות וכו' - עשינו המון בירורים ונראה, שאין בעיה כזו (גם אין חברותיות גבוהה ומקובלות מצד שני).
איך יודעים מה הטיפול הנכון? איך גורמים לו לשתף פעולה?
תשובה
האם הבנתי נכון שניסיתם טיפול פסיכולוגי ובנכם לא משתף פעולה? שכן אם זהו המקרה, יתכן שזה קשור לפסיכולוג/ית אליו/ה פניתם.
לא תמיד נוצר חיבור. באם מדובר במקרה כזה, אני ממליצה לנסות מטפל/ת אחר/ת. זאת מאחר וברור ממה שאתה מספר על בנך, כי הוא סובל ומטפל, דרך מספר מפגשים,
תחילה מפגש או שניים אתכם ועם הבן יחדיו ולאחר מכן רק עם הבן - יוכל לנסות ולאבחן באופן כללי ממה נובעים קשייו של בנכם. ובמידה והוא יגיע למסקנה, שטיפול יוכל לעזור לו, באם נוצר חיבור בינו לבין הבן, הם יוכלו להמשיך ולהיפגש.
לצורך התשובה, אשתף מניסיוני הטיפולי:
על מנת לאפשר את כל הסיכויים שילד או מתבגר ירצו להיפגש עמי (מתבגרים במיוחד יכולים להתקשות עם הרעיון של להיות בטיפול פסיכולוגי בשל רגישותם החברתית ובנכם אכן נושק לתקופת ההתבגרות) אני נוהגת כדלקמן:
את הפגישה הראשונה אני מקיימת עם המתבגר והוריו. היתרון בכך הוא, שהמתבגר יכול לשבת בצד ולהקשיב לשיחה בין המטפל והוריו, מבלי שהוא חש, כי מופעל עליו לחץ לדבר (כמובן שהוא חופשי לדבר, במידה והוא מעוניין בכך - אך השיחה מוצהרת מכתחילה כמיועדת להתקיים בין המטפל והוריו - על ילדם).
בפגישה כזו יש למתבגר גם את האפשרות להתרשם מהמטפל. בסוף פגישה זו (יתכנו גם שתי פגישות - לפי הצורך) אני מבקשת מהמתבגר לשבת איתי לבד מספר דקות אך ורק כדי לשאול אותו אם הוא מעוניין להיפגש פגישה (אחת) איתי לבד. אם הוא מסכים, אנו נפגשים ובסוף אותה פגישה אני שוב שואלת אותו, אם הוא מעוניין להמשיך ולהיפגש עמי. במידה והוא משיב בחיוב, גם אז אני עדיין מציעה שנפגש 4, 5 פעמים ומסבירה לו, שזה כדי שיראה אם הוא מרוצה.
הרציונל לכל הנ"ל הוא, שהמתבגר חווה את המטפל, כמי שמכבד את רגשותיו ומעוניין לאפשר לו בכל זמן נתון לעשות את הבחירות וההחלטות שלו - מה שלא פעם מעניק למתבגר תחושה מאד טובה ביחס למטפל וגורם לו לרצות להמשיך ולהיפגש עמו.
עדיין יתכן, שלבנך קושי לתת מעצמו וורבלית. או אז יש בהחלט טיפולים אחרים שיכולים לעזור, כמו טיפול באמצעות בעלי חיים, אמנות ועוד.
13. חיילת בדיכאון
בתי התגייסה לצבא. אין לה בעיות ת"ש, אין לה בעיות כלכליות ולמרות זאת מהשבוע הראשון היא לא מפסיקה לקטר. היא כבר 3 חודשים בצבא. היא רצתה לחזור הביתה כל יום והיא חוזרת כל יום. סה"כ היא קבלה כל מה שהיא רצתה. ולמרות זאת היא בלי מצב רוח על בסיס יומי. כל יום היא שולחת הודעות של מצבי רוח ירודים. יש מעט רגעים שהיא מצטלמת וצוחקת עם חברים. היא טוענת, שהיא בדיכאון, שלקחו לה את החיים והיא לא יודעת מה עובר עליה. אני מיואשת, כי בתחילה הייתי בטוחה, שזה נטו פינוק. אבל זה נמשך ונמשך. מה עלי לעשות?
תשובה
ישנם אנשים והם גם לא מעטים, שיש להם צורך בחופש ובמרחב כזה, שבמסגרת כמו הצבא, שם אדם כל הזמן נתון לפיקוח וצריך להתאים עצמו לכל מיני חוקים וכללים, הם חשים, שלקחו להם את ה"אני" שלהם. אולי לכך בתך מתכוונת, כשהיא אומרת ש"לקחו לה את החיים".
במידה והעניין אצל בתך הוא כפי שתיארתי לעיל, יתכן שאם היא תשרת במקום אחר, שם תרגיש יותר חופש ומרחב, תחוש אחרת.
אך בהחלט יתכן, שגם אז היא לא תחוש הקלה. וזאת בשל העובדה, שעבורה עצם השהייה במסגרת צבאית נחווית אצלה כמשהו חונק ועל כן מדכא.
הייתי מציעה, אם היא מוכנה, שתיפגש (במסגרת הצבא או מחוצה לה) עם איש טיפול, כדי שתוכל לברר אתו/ה את שורש המצוקה שלה ולחשוב יחד אתו/ה על פתרון.
יהיה זה בהחלט מובן, אם הפתרון עבורה יהיה לעזוב את המסגרת הצבאית. אולי שרות לאומי יהווה מסגרת שיותר תתאים לה, אם היא, כמובן, תרצה בכך. זאת מאחר ובשרות לאומי היא קודם כל בוחרת אם להיות בה, שנית היא בוחרת במה היא רוצה לעסוק ושלישית - אם אינה מרוצה מתחום עיסוקה היא יכולה לעבור למקום אחר או לעזוב את המסגרת ולמצוא לה את מה שמתאים לה לעשות בשלב זה של חייה.
ניתן גם להבין אם לא תרצה גם להיות במסגרת של שרות לאומי מסיבותיה היא.
14. התמודדות
הבת שלי בת 18 לפני גיוס. רוב השנה לא הלכה לבית ספר. היא חוצפנית מאד כאשר היא כבר עונה לי. בדרך כלל היא לא מדברת לא איתי ולא עם בעלי, אלא כשהיא צריכה דבר מה. היא מעט שמנה. אני אומרת לה לעשות דיאטה. היא לא רוצה. גם לעבוד היא לא רוצה. ביום היא ישנה. יוצאת עם חברות ומגיעה בשעות הקטנות של הלילה. היא הילדה הקטנה מבין שלושה אחים. אני באמת לא יודעת איך לתקשר אתה. כשהייתה קטנה חיינו בארה"ב. היחסים שלנו היו קרובים מאד. חזרנו כאשר היא הייתה בת 12. אני יודעת, שההתמודדויות שלה בשנתיים הראשונות לא היו קלות. בבקשה אבקש תשובה.
תשובה
אכן לא קל לכם עם בתכם בלשון המעטה.
אני מאמינה, שהקושי הגדול ביותר עבורכם היא העובדה, שאין ביניכם לבינה כמעט תקשורת ולכן גם קשר.
יכולות להיות סיבות שונות להתנהגויות של בתכם, אך מאחר ואין ביניכם לבינה כמעט תקשורת, באמת אין ביכולתכם להבין מה עובר עליה.
מה שבכל אופן נראה לי הוא, שבתכם נושאת בתוכה מטענים רגשיים, אותם היא מוציאה עלייך ועל בעלך, אם כי כאמור, לא ברור מהם אותם מטענים רגשיים.
רציתי לשאול, אם יש לבתכם קשר טוב עם אחד או יותר מאחיה. אם כן, הייתי מציעה לו/לה לנסות ולשוחח איתו/ה, עם הבטחה שניתנת לה על ידו/ה, שהשיחה נשארת ביניהם ולשאול אותה, אם יש משהו שמציק לה (אולי מציקה לה העובדה שהיא שמנה, אולי יש לה טענות כלפיכם וכו'). אם היא אכן אומרת, שמציק לה דבר מה, אני מציעה, שאותו אח/ות יעלה/תעלה בפניה את הרעיון לשוחח עם איש מקצוע, שיוכל לעזור לה להשתחרר ממה שמעיק עליה.
במידה והיא אומרת, שאין שום דבר שמציק לה, אני מציעה לך ולבעלך להיפגש עם איש מקצוע - מטפל כדי לפרט בפניו את כל מה שמציק לכם בעניין בתכם. זאת כדי שכל התמונה של מה שקורה ביניכם לבין בתכם תובהר למטפל/ת ותאפשר לו/ה לחשוב יחד אתכם כיצד כדאי לנהוג.
מכל מקום אני ממליצה לך לא להעיר יותר לבתך בנושא הדיאטה - יתכן מאד שזהו נושא רגיש אצלה וכשאת מעירה לה על כך, היא נפגעת ואף כועסת. ומי יודע, אולי זו הסיבה או אחת הסיבות לכך, שהיא ממעטת לדבר אתך.
15. בין הדחקה להסחת דעת מועילה
אני בתקופה קשה לאחר שיח עם בת זוגתי מזה שנים. באופק קיימת האפשרות של פרידה, למרות שכרגע החלטנו לעשות הכל בשביל להצליח.
מאז אני חווה טלטלה רגשית, פחד שיסתיים, בדידות, חסור מוטיבציה ועוד.
שמתי לב, שכשאני שוקע בפחדים (שכולם עסוקים בעתיד: "מה יהיה אם"), אני נכנס למן אפקט כדור שלג, שגורם לי לשקוע בעצב גדול. אני לא יכול לחשוב על שום דבר חוץ מזה ואז פשוט רע לי וקשה לי מאד.
מנגד, שמתי לב, שפעילויות מסוימות (מפגש מסוים עם חבר או פעילות, שמאיזו שהיא סיבה הצלחתי להיות לגמרי "בתוכה") עושות לי טוב.
לכן, מתעוררת השאלה לגבי מהי דרך ההתמודדות הבריאה והמועילה יותר.
כחלק מהבחירה שלי ושל בת זוגתי לנסות ולהתמודד עם המשבר החלטנו להמשיך ולדבר על הדברים. כך שלפחות בינינו אין הדחקה של הדברים.
אבל ביני לבין עצמי: האם נכון לי לנקוט בפעילויות מסיחות דעת ואולי אפילו חשיבה חיובית, או שעלי להתמודד עם הפחדים face to face?
מצד אחד, כשאני מצליח להיות שקוע בפעילויות אחרות, אז טוב לי. מצד שני, אני מפחד שאולי זה לא פתרון בריא (שזה משאיר דברים לא פתורים ושזה יחזור אלי בהפוכה, כמו שאומרים) ולזה אני מוסיף דילמה מהצד ההפוך: מה הטעם "לחפור" בדברים ביני לבין עצמי, כאשר העתיד עוד לא קרה? אז אולי בכל זאת הדבר הנכון הוא לשקוע ככל האפשר בהווה ופשוט לקוות לטוב בעתיד.
תשובה:
אני מבינה ממה שאתה כותב על מה שאתה עובר בעקבות עליית האפשרות של פרידה מבת זוגתך, כי אתה נתון במצוקה קשה.
מאחר ואינך מפרט (וזה בסדר) על איזה רקע עלתה האפשרות של הפרידה, לא ברור לי אם מצוקתך היא תוצאה של הקושי להיפרד מבת זוגתך ו/או הקושי מלהיות לבד.
מכל מקום, לגבי שאלתך: "מהי דרך ההתמודדות הבריאה והמועילה יותר": אני מאמינה, כי כדי לפתור כל בעיה, יש להבין קודם כל את שורשה ואז גם ניתן למצוא את הכיוון לפתירתה.
מתוך מה שאתה כותב אני מבינה, כי החדים שלך מציפים אותך ולכן הניסיון שלך להסיח את דעתך מהם אמנם עוזר לך, אך רק לעת שאתה מוסחי. מאידך נשמע, שאינך מצליח למצוא דרך להפיג את הפחדים - הרי בוודאי ניסית כל דרך. ואני בחלט יכולה להבין מדוע, שהרי עם חוסר ודאות לכל אחד קשה מאד להתמודד.
אבל, לדעתי "יש אור בקצה המנהרה":כתבת, שאתה ובתך זוגתך נחושים לנסות ולהצליח להחזיק בזוגיות.
מה דעתך, שאתה ובתך זוגתך תפנו לייעוץ זוגי?
או אז נראה לי, כי תובל להוריד מעצמך את האחריות לנסות ולמצוא דרך להפיג את הפחדים, מה שבינתיים אתה לא מצליח לעשות לבד וכפי שהסברתי לעיל, זה כל כך מובן. בנוסף, תוכלו אתה ובת זוגתך לקבל היבטים נוספים, שאולי לא חשבתם עליהם, כשההיבטים הנם מאדם מקצועי, שיש לו ההכשרה והניסיון לעזור במקרים כמו שלך ובת זוגתך.
16. זוגיות פרק ב' - יחסים עם ילדים
אני בזוגיות פרק ב' מזה כשנתיים וחצי. לא גרים ביחד. הבת של בן זוגי (גיל ההתבגרות) מוסטת קשות ע"י אימה ואינה מקבלת את נוכחותי ונוכחות ילדי. התקיימו מפגשים מסוגים שונים ושיחות רבות, אך המצב רק מחמיר. היא מסרבת שאגיע לאירועים שלה ועד עכשיו בן זוגי הלך אליהם בלעדי. האם יהיה נכון להתחיל לקבוע עובדות עבורה, שאנחנו מגיעים ביחד כזוג לכל מקום, מתוך תקווה שהיא תתרגל עם הזמן למצב המוכתב, או להמשיך להיכנע לרצונה ולא להגיע אתו?
תשובה:
המצב שאת מתארת הוא, למרבה הצער, די שכיח: לא פעם ילדים של צד אחד בזוגיות מתקשים לקבל בן או בת זוג חדשים וכשמדובר באם שמסיטה, על אחת כמה וכמה.
חוששני, שלפי מה שאת מתארת, כי "למרות מפגשים ושיחות רבות המצב רק מחמיר", הרי שעמדתה של הבת מקובע והניסיונות להזיז אותה מעמדתה רק גורמות לה להתבצר עוד יותר ולהקשיח את התנגדותה לך. על כן קביעת עובדות עבורה, רעיון שאת שואלת לגביו, עלולה להחמיר עוד יותר את המצב.
מדובר בקושי של הבת, תהיינה סיבותיו אשר תהיינה ואם תוכלי לראות זאת כך, לא תרגישי במאבק אתה ולא תחושי כי באי הגיעך לאירועים שלה יחד עם בן זוגך את נכנעת לרצונה.
אין לדעת מה צופן העתיד. אך אם יש סיכוי, שהבת תשנה את עמדתך כלפייך, יהא זה רק מתוך תהליך שהיא תעבור עם עצמה. על מנת לאפשר שזה יקרה, חשוב שתכבדי את רצונה, שכן אחרת היא תחוש כי את מתגרה בה, מה שרק ילבה את תחושות ההתנגדות שלה.
17. התמודדות
הורי נשואים כ-40 שנים. מאז מתמיד, יחסיהם היו רעים מאוד- אלימות מילולית רבה, צעקות, ריבים בלתי פוסקים וכיוצא בזה. לצערי, הם אינם נפרדים מטעמים כלכליים.
עם זאת, לאחר שאימי חלתה במחלת הסרטן לפני מספר שנים, התנהגותה נעשתה אף מוקצנת יותר וכעת, כאשר באם נאמרות לה המילים הקלות ביותר עם אינטונציה שאינה במקום לעמה, היא צועקת ומקללת את אבי.
יש לציין, כי אבי אלים מילולית מזה שנים, מה שמביא לזוגיות איומה (שכמובן הותירה את רשמיה הן על אחותי הגדולה ממני בשנתיים והן עליי).
לצערי, בכל פעם שהוריי רבים (מריבות הכוללות צרחות וקללות הנשמעות היטב בכל רחבי הבניין בעיר הקטנה בה הם גרים), אבי מתקשר אליי כדי ליידע אותי, באמצע יום עבודה. עצביי הרופפים ככל הנראים, אין מאפשרים לי להישאר רגועה לנוכח השיחה, ומלבד מחשבות בלתי פוסקות לאורך כל היום על הנושא, אני בוכה, עוד בטלפון לעתים (דבר המביא ללגלוגו של אבי עליי, למרות שאמרתי לו במפורש שאין שום רע בבכי). כאשר אני מבקשת ממנו, בכל לשון של בקשה, ובכל פעם מחדש שיפסיק לערב אותי בזה כי אין לי איך לעזור, הוא מציין כי אין טעם כי אבוא יחד עם בן זוגי להתארח אצלם כמדי יום שישי. הבהרתי שזה מיותר לחלוטין אותו איום, אז מלבד עוד צעקות, לא קיימת תגובה הגיונית.
אני תקועה בין אימי שסובלת מדיכאון קשה, אבי שסובל מהחיים לצידה ואחות מבוגרת ממנה בה אני תומכת במה שרק אפשר על מנת לחיות חיים נורמליים ככל האפשר (מאובחנת כחולה במחלת נפש. בודדה לחלוטין שרק לקראת גיל 40 עברה לגור לבדה). עם אימי אין מה לנסות לדבר מאחר והיא נוטה להגיב בכעס אם מבקשים ממנה ללכת לדבר עם מישהו.
קצרה היריעה מלהכיל את כל מסכת חיי. אך המחשבות בנושאים הנ"ל הן בלתי פוסקות. וכל רצוני הוא להיות קצת שמחה לצד בן זוגי שסובל ממצבי הרוח שתוקפים אותי לאחר כל שיחה עם אבי או אחותי.
אני עייפה נפשית. לאחרונה גם יש לי כל מיני תסמינים שאיני יודעת באם קשורים ללחץ אותו אני חווה (צלצולים באוזניים, פעימות לב מהירות) ולמען האמת איני יודעת מה לעשות או למי לפנות. אבל מאוד עייפה ובוכה המון.
תשובה:
אכן סבלך נוגע ללב.
אך נראה לי, שאת מנסה לגרום לאביך להבין, כמה הוא מקשה עליך, כשהוא משתף אותך במצבים הקשים בינו לבין אמך ועל כן מצפה שהוא ייעתר לבקשתך לא לערב אותך בכך.
ולמרות שאת בוכה, כשהוא מתקשר ומערב אותך בנ"ל, הוא לא רק לא מבין כמה הוא מקשה עליך אלא אף מלגלג עליך וגם, כפי שאת מציינת, נוהג "באופן לא הגיוני" כשהוא "מאיים" לא לארח אותך ואת בן זוגך.
נראה לי, כי חשוב, שתוכלי לרדת מהציפייה שהוא יבין אותך – שכן לא רק שזה לא קורה, כפי שציינתי לעיל, אלא הוא מגיב לציפייה זו באופן פוגע ומעליב.
אך אני גם מבינה, כי עצם המצב בין הורייך וכן מצבה של אחותך מאד כואבים לך ומכבידים עלייך וכפי שאת אומרת: 'כל מה שאת רוצה הוא להיות מאושרת לצד בן זוגך.'
ועל כן, כשאביך מתקשר אליך ומערב אותך במצבים הקשים המשפחתיים, נראה לי, כי הוא נוגע במקום פגיע וכאוב אצלך, שממילא קיים.
בוודאי שאת עייפה נפשית ומאד סביר שהתסמינים שאת חווה קשורים למצבך הרגשי.
בעיני, מה שיעזור לך, הוא שתוכלי להיפרד מהמעורבות הרגשית העמוקה שלך במה שקורה עם הורייך וגם במה שקורה עם אחותך (שכן, נראה לי, כי את לוקחת על עצמך אחריות רגשית כבדה מדי בצורך לתמוך בה).
ברור לי, כי אין זה קל להגיע להפרדות הנ"ל ולכן, אני ממליצה בחום כי תעזרי על ידי מטפל/ת, שיוכל/תוכל לעזור לך לעבור תהליך זה של הפרדות.
ובאשר לאחותך – אני ממליצה שהיא תקבל תמיכה נפשית ממישהו מקצועי, כדי לעזור לך להשתחרר מכובד האחריות הרגשית שאת חשה כלפיה. אך כפי שציינתי לעיל, כי נראה לי, כי את לוקחת על עצמך אחריות רגשית כבדה מדי בצורך לתמוך בה – מטפל/ת יוכלו לעזור לך להשתחרר גם מכך.
18. חרדה לעזוב את ההורים
אני בת 22. יש לי כבר בערך 5 שנים חרדה מלעזוב את ההורים, אני תמיד מרגישה שהם צריכים אותי (יש לי עוד אח אבל הוא בקושי בבית ואימא שלי מובטלת שסובלת מקשיים נפשיים).
הדבר הזה מאוד מפריע לי בחיי היומיום, אני מבטלת מפגשים חברתיים, וכשאני כן קובעת אני משתדלת לקבוע את זה בזמן שההורים שלי באירוע מחוץ לבית וכו'.
אני יודעת שהפחד הזה לא רציונלי אבל איך משתחררים מזה?
אני גם כנראה אתחתן בקרוב ואני ממש חוששת מזה, שכן אצטרך לעזוב את העיר (חבר שלי מאזור אחר בארץ וכנראה נגור באזור שלו), ואני מפחדת מלהיות רחוקה מהם ומה הם יעשו אם יזדקקו לי?
אולי שווה לי לעבור אבחון פסיכולוגי?
אשמח לסיוע מכם, תודה רבה.
תשובה:
דאגתך להורייך נוגעת ללב.
אני מבינה ממה שכתבת, כי דאגתך לאמך נובעת מכך, שהיא סובלת מקשיים נפשיים ומובטלת.
אשמח לשמוע מה עומד מאחורי דאגתך לאביך.
אך אולי הורייך גם מעבירים לך מסר, שהם מצפים ממך שתהווי עוגן עבורם?
בכל מקרה חשוב לי להדגיש, כי ילד אינו אמור להוות עוגן להוריו. ההפך הוא הנכון. את גם לא תרצי שילדייך יהוו עוגן עבורך. מגיע לך לחיות חיים עצמאיים משלך, עם בן זוגך, בכל מקום שתבחרו, מבלי שתהיי שקועה בדאגה מתמדת באשר למצבם של הורייך.
אך אם את חשה, שאת מתקשה להשתחרר מהציפיה להוות עוגן עבור הורייך, מה דעתך לפנות למטפל/ת מקצועי/ת שיוכלו, יחד אתך, להבין מדוע את מצויה בתחושה כזו ולעזור לך להשתחרר ממנה?
אגב, האם אמך מקבלת תמיכה נפשית?
19. האם לספר על הפלה
יש לי 2 בנות בגילאי 21 ו-20, בתי בת ה-20 עברה הפלה לפני כחצי שנה (התנסות מינית ראשונה ושכחה לקחת גלולה במהלך החודש) בעלי ואני חושבים שהיא חייבת לספר לאחותה הגדולה מכיוון שאנחנו דוגלים שחשוב מאוד שבמשפחה לא יהיו סודות (אין לנו שום בעיה ששני הבנים שקטנים מהם -גילאי 13 ו-16 לא ידעו בשלב הזה) לבתי קשה לספר לאחותה מכיוון שהיא חוששת שאחותה תבקר אותה ולא תבין אותה.
שאלתי היא:
1 האם נכון שאנחנו "מכריחים" שתספר לאחותה?
2. יש לי כאימא חשש מסוים שזה יגרום לאחותה הגדולה "שוק" מכיוון שאין לה שום ניסיון עם בן זוג ולא ניסיון מיני (אחותה הקטנה שונה מאוד ממנה ומקדימה אותה בנושאים רבים)
אני אשמח מאוד להכוונתך כי באמת אני ובעלי לא יודעים מה הכי נכון לעשות, גם לנו לא היה הנושא פשוט בכלל אך התמודדנו ותמכנו מאוד בביתי (לא האמנתי כאימא שאצלי בבית זה יקרה -אנחנו משפחה מלומדת חמה ותומכת , שהחינוך והערכים מאוד חשובים אבל כמו שאומרים אין לדעת אף פעם)
תשובה:
את מספרת כי את ובעלך דוגלים בכך שבמשפחה לא יהיו סודות.
אך יש עניין, בעיני מאד חשוב, ששומר על האמון בין הילד להוריו ומאפשר לו לשתף אותו בדברים אישיים, עד כמה שירצה, כמובן.
וזוהי הידיעה שתהיה לו, שדברים אישיים שלו, בהם הוא משתף את הוריו, יישמרו אך ורק בינו לבינם.
ההורים הם אלה, שביכולתם להכיל את ענייניהם האישיים של ילדיהם ולתמוך בהם. זהו גם תפקידם. לכל אחד מהאחים יש את הצרכים האישיים שלו, שבעטיים הם עלולים להיכנס למצוקה במידה וייחשפו לדברים אישיים שנוגעים לאחיהם.
זאת כמו במקרה שלכם, בו אתם חוששים מכך, שבתכם הגדולה עלולה להיכנס למצוקה, כשתיחשף למה שאחותה עברה ואף, כפי שבתכם הצעירה חוששת, תכעס ותבקר אותה. וחבל - כי כתוצאה בתכם הצעירה עלולה לא לרצות יותר לשתף אתכם בדבריה האישיים וגם ייוצר מתח בינה לבין אחותה הגדולה.
בנוסף, הידיעה שדברים אישיים של ילד נחשפים לאחיו תעורר אצל האח את החשש מלספר דברים אישיים משלו להוריו, מפחד שאחיו ייודעו על כך, דבר שיכול לגרום גם לו מצוקה, מהטעמים שציינתי לעיל.
כך שבמקרה שלכם, בתכם הגדולה, במיד
Jerusalem
Be the first to know and let us send you an email when דבי ז'ולטי, פסיכולוגית קלינית בכירה בשכונת רמות ב' ירושלים posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.
Send a message to דבי ז'ולטי, פסיכולוגית קלינית בכירה בשכונת רמות ב' ירושלים:
