07/11/2024
התחלה חדשה
״לכל סיום יש התחלה חדשה
ותמיד הפרידה היא קשה
זה הוא הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי מכל הכבישים
זה הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים״ (יעקב גלעד)
אומרים never say never. אבל נראה לי שהיום קרו לי כמה דברים שכבר לא יקרו:
היום ״העברתי כרטיס״ בפעם האחרונה.
היום ״עליתי על חלוק״ בפעם האחרונה.
היום פתחתי את היום ב״בוקר טוב צוות״ בפעם האחרונה.
היום שלחתי ״יומן עבודה/נוכחות״ למש״א בפעם האחרונה.
היום אספתי תרופות בחינם כפרסונל בפעם האחרונה.
היום רכשתי כרטיסים בהוזלה באתר ההסתדרות בפעם האחרונה.
היום העברתי במכון הפיזיותרפיה במודיעין שיעור פילטיס לנשות הגיל השלישי האהובות שלי בפעם האחרונה.
היום עזבתי את ״שירותי בריאות כללית״ אחרי 14 שנים ובעצם את השירות הציבורי אחרי 20 שנות עבודה כפיזיותרפיסטית.
מהיום אני כבר לא שכירה.
לא יותר תלוש משכורת נח וחביב.
לא יותר להתפנק מהנוחות של מזכירה שמארגנת לי את יומן העבודה.
לא יותר ישיבות צוות וארוחות צהרים משותפות.
לא יותר תחרויות שחיה של הליגה למקומות עבודה וספורטיאדה כשחיינית של ה״כללית״.
אני יוצאת לדרך חדשה. עצמאית וחופשייה בכל רמ״ח אברי. מבית ומחוץ.
לא עוזבת כמובן את השדה הקליני- תוקעת חזק ועמוק יותר את היתד בקליניקה וסטודיו הפילאטיס שלי , אבל נרגשת יותר מכל לחזור אל האקדמיה ואל השדה המחקרי. חוזרת אל ספסל הלימודים.
יוצאת למרתון הבא שלי- דוקטורט.
זכות גדולה נפלה בחיקי להצטרף לצוות המחקר של פרופסור אירית ויסמן-פוגל ופרופסור רועי טרייסטר, שני חוקרי כאב מאוניברסיטת חיפה ולצאת לאתגר עצום וארוך טווח של חקר טיפול בכאבי פאנטום בקרב קטועי גפיים. מה שנקרא : ״ברוח התקופה״…
אל הצוות הנפלא הזה חברתי בזכות קולגה וחברה, ד"ר נירית גבע - פיזיותרפיסטית, חוקרת כאב וחברה לחיידק הריצה. כשהתלבטתי אם להגיש מועמדות בתקופה מורכבת זו של חיי, נירית אמרה לי שאצני מרתונים יודעים היטב איך לצלוח אתגר שכזה, יחד עם כל הקשיים.
אני מרשה לעצמי לצטט כמה מילים שהיא כתבה לי כשהחלטתי שאני יוצאת למסע הזה:
״דוקטורט מזכיר לי ריצת מרתון ראשון. אתה בד״כ נכנס לאתגר הזה בגלל מישהו שנותן לך השראה. יש בזה המון הנאה מהאתגר, מהניצחון על הקשיים. אבל ככל שאתה מתקדם זה נעשה יותר ויותר קשה, יותר ויותר מאתגר. באיזשהו שלב, לקראת הסוף אתה אומר לעצמך - זה כבר יותר מדי קשה. בשביל מה הכנסתי את עצמי לזה?? אבל איך שזה נגמר אתה נושם 2-3 נשימות ושואל - אוקי, אז מה האתגר הבא?״
אני יושבת לי בסופו של היום הזה ולוקחת כמה נשימות עמוקות. מזכירה לעצמי שאני לא לבד בדרך הזו. שואבת כוחות מהמשפחה והיקרים לי וכמובן מהמטופלים שלי שממשיכים יום יום להזכיר לי כמה יופי יש במקצוע הזה שבחרתי לי.
אני מחדדת לעצמי שאנחנו בסופה של שנה מהקשות והנוראיות בתולדותינו ושלצערנו הימים, השבועות והחודשים לא מביאים איתם בשורה חדשה- לא למשפחות החטופים ולא למשפחת השכול שהולכת וגדלה. וחושבת שכנראה בתוך הכאוס הזה, מה שנותר לנו זה לנסות לצמוח ולהנביט תקוות דרך העשיה שלנו. הלואי ונמצא מזור לכאב. גם אם הדרך תהיה ארוכה וקשה. הלואי ואצליח לעזור לאחרים לצאת לחיים חדשים.
זהו הזמן, זה היום, זה הרגע.
יוצאת לדרך🏃♀️
בתמונות: מהוואי העבודה במכון (כולל ילדה שבאה לבקר את אמא בעבודה😊)
