08/08/2023
אישית לוחצת: רצועה צולבת.
נעים להכיר, נעמה, מתקנת רצועות ברכיים.
מכירים את זה שהחיים מתגלגלים כסדרם, בשגרה מבורכת ונעימה. ואז משהו קורה. משהו שמפר את ההרמוניה, שמאלץ אתכם להשתנות, להתבגר, להתפתח?
זו היתה שבת אחה״צ בחודש אוקטובר 2022. חזרנו יומיים קודם מטיול שמורות וספארי מרגש בטנזניה. עוד הייתי במירוץ אחר הכביסות ופריקת המזוודות מהטיול. בני דניאל, אז בן 17.5, ספורטאי על, בכיתה י״ב, הלך לשחק כדורגל עם החבר׳ה. לקח את האוטו, איחלתי לו הנאה מרובה, והמשכתי בעיסוקי. אחרי שעה וחצי הוא חוזר, כאוב, קופץ על רגל אחת במקום ללכת ואומר לי ״אמא, נפצעתי. הברך שלי עשתה קליק״. מיד התקשרתי לאמא שלי, פיזיוטרפיסטית, מטפלת הוליסטית, הילרית, עם מעל 50 שנת ניסיון, לשאול בעצתה מה לעשות. היא אמרה לי ״תתחילי לטפל בו מיד״. וכך עשיתי. שמתי ידיים במנחים שונים על הברך. פעמיים ביום טיפלתי בו. דניאל, כואב וכועס, לא ממש שיתף פעולה, אבל לאחר שיחה עם סבתא הוא התרצה.
החל המירוץ אחר האבחנה. פנינו לאורטופד הראשון שהכרנו, חבר מהיחידה הצבאית של בעלי, עשינו אצלו רנטגן שהראה שאין שבר. הוא הפנה אותנו לאורטופד ספורט מומחה, ומשם MRI. האבחנה: קרע מלא ברצועה הצולבת הקידמית, (ACL) וחשד לקרע במיניסקוס.
הרגשתי שעולמי חרב עליי. זו חבלה חמורה לכל הדיעות, על אף שמאד מוכרת בעולם הספורט. ולא היה לי הבטחון שאוכל לחבר את הרצועה, לאחות אותה ולבנות רצועה חדשה בטיפולים האנרגטיים.
בשנת 2006 עשיתי קורס הילינג באנרגיה ביו קינטית ביחד עם אמא שלי, אצל המורה שלי, דן סנדלר ז״ל. הייתי אז אמא צעירה לדניאל בן שנה וחצי ותוך כדי הקורס נכנסתי להריון עם אריאל. סיימתי את הקורס עם ידע ויכולת גבוהה לטפל, אבל כל מה שרציתי היה להיות אמא במשרה מלאה לשני הבנים שלי, עם בעל שעובד הרבה בחו״ל וללא עזרה משמעותית מהמשפחה. כל השנים טיפלתי טיפולים אנרגטיים במשפחה הגרעינית והמורחבת, אך לא מעבר. בשנת 2021 הרצון לטפל היה כה עז, שהתחלתי לטפל מרחוק עם הצלחות פנומנליות באנשים מחוץ למעגל הקרוב, בחברים לקבוצות טלגרם / פייסבוק שמעולם לא פגשתי.
חזרה לאוקטובר 2022. המורה האהוב שלי כבר איננו בחיים מזה כשנה וחצי. אין עם מי להתייעץ, אין את מי לשאול. אני ממשיכה לטפל בדניאל, למרות שהוא עושה לי את המוות ולא מאד שמח לפנות זמן לטיפולים. ההילינג עושה עבודה משוגעת. דניאל מרגיש טוב, האורטופדים והפיזיוטרפיסטית ספורט שלו משתגעים איך הברך כל כך טובה, הטווחים גדולים, אין נפיחות.
חודש וחצי אחרי הפציעה אני אומרת לאמא שלי ״אמא, הרצועה מתחילה להתחבר. אני רואה את הפורמציה שהיא מתחברת״. אבל דן סנדלר לא פה. איך אדע שמה שאני רואה זה אמיתי? מדובר בבן שלי. אולי אני מדמיינת? טיפול בבן עלול אולי לשבש את הנייטרליות שיש לי כשאני רואה לתוך הגוף.
ובמשך כל החודשים האלה מרחפת מעלי עננה של ״אנשי המקצוע״ שממליצים על ניתוח שחזור רצועה. ניתוח לא פשוט עם החלמה ארוכה וקשה. ומסביבי כל כך הרבה מיקרים של ניתוחי ברכיים שכשלו, שלא הביאו תוצאה רצוייה, אלא כאבים ואי נוחות וחוסר יכולת להחזיר את הברך למצבה הטבעי.
דניאל אוהב את הפיזיוטרפיסטית ספורט שלו. אבל התרגילים שהיא עושה איתו ( סקוואטים) מחבלים לי בהישגים ובגשרים שנבנו ברצועה בריפוי האנרגטי. דניאל ואני מגיעים לפיצוץ. אני מחליטה לשחרר לגמרי. הוא מקבל עצמאות מלאה להחליט על גופו עוד לפני גיל 18. הספקתי לטפל בו כמעט שלושה חודשים וזהו. הוא ממשיך ללכת לפיזיותרפיה אבל לפחות לא מדבר יותר על ניתוח. אני לא מטפלת בו יותר, למרות הרצון העמוק שלי.
2023 מגיעה ואיתה אילוצים כלכליים שדורשים מאיתנו לחתוך לדניאל את טיפולי הפיזיותרפיה הפרטיים. הוא מגיב בהבנה למצב ובבגרות מלאה.
אנחנו מנסים לטפל מול צה״ל בפרופיל הרפואי החדש של דניאל בעקבות הפציעה. הוגשו כבר כל המסמכים, חוות הדעת והאבחנות. הצבא מבקש עוד חוות דעת עדכנית להוסיף לערימת המסמכים. אני קובעת תור לאורטופד של קופת חולים בשביל המסמך הרצוי. האורטופד בודק את דניאל ומתרשם מאד מהברך ללא הניתוח. הוא לא מצליח לעשות את מבחן המגירה. הלם. האורטופד בהלם ואני בהלם.
המשמעות עבורי ברורה כשמש: יש שם רצועה חדשה. הרצועה התאחתה בזכות הטיפולים האנרגטיים שלי במשך החודשים שעוד דניאל כן איפשר לי לטפל בו. בכל שלוש הפגישות הקודמות למפגש זה, האורטופדים מבצעים את מבחן המגירה והוא ״חיובי״, הם מצליחים למשוך בקלות את עצם הירך מעל עצם השוק.
מבחן המגירה הוא בדיקה הנעשית בחבלה של קרע ברצועה צולבת קידמית, שבה האורטופד דוחף את עצם הירך מעל עצם השוק. כאילו הירך נפתחת כמגירה מעל השוק. זה כמובן אפשרי רק כאשר אין שם רצועה צולבת שתפקידה לייצב ולאזן את הברך בין הירך לשוק.
האושר. השמחה. ההישג הלא יאומן. מי יאמין לי שאני חיברתי רצועה בעזרת האנרגיה? אני בעצמי בקושי מאמינה שזה קרה.
מכאן עברתי תהליך פנימי עמוק מאד, מאתגר בלשון המעטה, של לידה מחדש, בליווי צמוד, תמיכה וטיפול של המטפלת שלי, המורה והמאסטרית, טובי בארי. הבנתי שאני חייבת. חייבת להתחיל לטפל. בכולם. במי שרק רוצה וזקוק ומבקש. כי אני יכולה. כי אני יודעת איך עושים זאת. כי אני רואה מה קורה בתוך הגוף של המטופל.
אני חייבת את זה לעצמי. לנשמה שלי. הנשמה שלי לא רגועה. כשאני מטפלת הלב נרגע. פתאום יש לי שקט. אני לא יכולה יותר לברוח מזה.
דניאל, שסיים י״ב, פתאום הפסיק לצעוק על אמא. הגענו להסכם שהוא מאפשר לי להמשיך לטפל בו עד להשלמת הטיפול, על מנת שאוכל ״להתאמן עליו״ לקראת מטופלים חדשים. הוא עוזר לי להפוך את חדר העבודה / אירוח שלנו, לחדר טיפולים. צובע את הקירות. ההרמוניה חוזרת לבית. הוא מקבל טיפול פעם בשבוע. אנחנו ממש לקראת הסוף. הרצועה נראית כל כך יפה. מתעבה מטיפול לטיפול. אני כמובן מתאמנת עליו בעוד מנחים ועל איברים נוספים.
חדר הטיפולים נפתח לקהל הרחב. הפידבקים שאני מקבלת מהממים גם אותי.
זו הדרך שלי. רפואת התדרים האלוהית. אני הצינור בין שפע האור האלוהי לגוף המטופל. לידה מחדש.
♥️
(מקור תמונות: גוגל)
