16/03/2026
תרגיל בקבלה.
היא (בת 69) הגיעה אליי מכיוון שהרגישה נורא. העצבים השתלטו עליה, הגוף היה ב״שריפות״ ואף הייתה מתעוררת בלילות בעקבות אותן תחושות פיזיות לא נעימות ולופים מחשבתיים המזינים את ה״שריפה״ בגוף.
במפגש הראשון היא אמרה שאי אפשר לשנות את המצב במציאות, אותו מצב אשר גורם לה לשריפות. אכן, זה מחוץ להישג ידה ולא בשליטתה.
באיזשהו שלב הבנו ביחד ש״השריפות״ בגוף נוצרו כמעין ״פתרון״- מעין תחושה שהיא באיזשהי עשייה אקטיבית אל מול מצב שבו לא יכולה להישאר פסיבית ולקבל את המצב.
לחשוב על זה בלופים ולהרגיש שריפה בגוף גרם לה למן תחושה (לא מודעת) שלפחות היא עושה משהו.
הצורך להיות אקטיבית אל מול מצב שבו לא היה לה באמת מה לעשות כדי לשנות אותו היה מקור הבעיה.
עצם ההכרה בצורך להיות אקטיבית ובאותה נשימה ההכרה שאין לה מה לעשות עם המצב בחוץ הניע את תחילת הריפוי, ואת הצורך העמוק באקטיביות הפכנו למקור הריפוי והפתרון. לא אפרט איך ומה בדיוק עשינו, אך היא הצליחה לנתב את הצורך למקום נכון, למקום בריא ומיטיב עבורה.
לפני כחודשיים סיימנו את התהליך בהצלחה מרובה ב- 8 מפגשים. היא חזרה לישון היטב והשריפות בגוף נעלמו. המצב בחוץ שגרם לשריפות נשאר כשהיה, אך היחס שלה למצב השתנה, היא הצליחה להרגיש שלווה והלופים המחשבתיים נעלמו.
גם היחסים בינה לבין סביבתה השתפרו והיא קיבלה כלים (מותאמים אישית) להתמודדות עם אתגרים.
ה״סוד״ היה לקבל את הצורך באקטיביות, להכיר בו, לא לבטל אותו, אלא לעבוד איתו בצורה מתאימה, בריאה ומטיבה.
את מקור הבעיה הפכנו למקור של ריפוי ופתרון, והצימוד של כעס גדול עם חוסר אונים קיבל פורקן והשתחרר מהמערכת הגופנית.
בתמונה: הודעה משישי האחרון, הודעה שחיממה את לבי.
* מפורסם באישורה
