ליאת בר המרכז לגיל הזהב ולליווי בין דורי

22/03/2023

פסח, נקיונות וקשישים.

בבתים רבים נעזרים בנקיונות לפסח ובכלל בעובדות זרות, שמגיעות לארץ כמטפלות בקשישים. כאשר אתן שוכרות אותן לנקות אצלכן, הן משאירות מאחור קשיש או קשישה סיעודיים, ללא השגחה, ללא טיפול, קשישים שתלויים בהן ופוחדים מדי או חלשים מכדי להתנגד לכך.
לילי הייתה ניצולת שואה בת 91. המטפלת שלה חיה איתה 10 שנים, טיפלה בבעלה טרם פטירתו ונשארה לטפל בלילי. מרינה המטפלת נהגה לצאת למספר שעות פעמיים-שלוש בשבוע, לקראת פסח יצאה כל יום. באחד הימים האלה, לילי קמה מהכורסא, כדי לקחת את כוס התה שמרינה השאירה לה על שולחן המטבח. לילי נפלה, שברה את האגן ושכבה חסרת אונים על הרצפה שעתיים. לילי נפטרה ביסורים רבים, מספר ימים לאחר מכן.
אז, כשאתן מעסיקות אצלכן מטפלת סיעודית לנקיונות, תחשבו על הקשיש או הקשישה שנשארו מאחור.

27/10/2021

12/04/2021

גירושין בגיל השלישי

רוב הפוסטים שלי עוסקים בגישור משפחות עם דגש על ילדים, כי אלו רוב הגישורים המגיעים לפתחי.
בשנים האחרונות יותר זוגות מבוגרים, גם בעשור השביעי והשמיני לחייהם, מחליטים להתגרש. לפעמים מחכים שהילדים יבנו חיים יציבים משל עצמם, לפעמים תופעת "הקן המתרוקן" משפיעה על הזוגיות וכדומה.

גירושין בכל גיל קשים וטעונים, אך בגיל השלישי יש הדגשים ייחודיים.
סוגיות של משמורת, זמני שהות, מזונות ילדים - אינם רלוונטיים.

לרוב, מדובר בזוג שצבר נכסים ורכוש, חלקם מבוססים כלכלית, צברו את רוב רכושם, שיא הקריירה מאחוריהם, קיבלו ירושות, נהנים מכספי פנסיה ותשלומים שקיבלו ממקום העבודה ממנו פרשו ואין בדר"כ פוטנציאל כלכלי עתידי.

איך מחלקים את הרכוש שנצבר? איך מתמודדים עם קצבת פנסיה שאמורה להתחלק בין שניים? האם קיימת צוואה הדדית ? האם נחתם ייפוי כוח מתמשך?

הרבה שאלות וסוגיות הזקוקות לטיפול מקצועי ורגיש.

גם הפן הרגשי זקוק להתייחסות אחרת. המשפחה היא רב דורית, הילדים ובני זוגם נוטים להתערב, הנכדים ברקע. הפוטנציאל להקמת משפחה חדשה לא קיים, סוגיית הבדידות היא אחרת מאשר בגילאים הצעירים.

ניהול הליך משפטי הוא קשה, על אחת כמה בגיל השלישי. שותפי דובי וינר עו"ד לענייני משפחה ומגשר ואנוכי, נוכל לסייע לכם להגיע להסכם מכבד.

זכרו חסד לצד השני איתו חייתם שנים רבות של שיתוף.

מוזמנים ליצור קשר ולשתף.

07/12/2020

בשנה החולפת נמצאו 152 קשישים מתים בדירותיהם. מהם, נמצאו 70 קשישים רק לאחר שבוע ומעלה מזה, ללא צלם אנוש. הם נמצאו רק לאחר שהשכנים התלוננו על הריח שנדף מדירתם.

2020 הייתה שנה קשה, במיוחד לקשישים שלנו, במיוחד לעריריים שביניהם. בשנים רגילות, חלק גדול מהקשישים מגיע למרכזי יום, למועדונים ולפעילויות פנאי למיניהן. בשנה זו, בה הכתה בנו, ובעיקר בהם, מגיפת הקורונה, לא היו כל פעילויות והם נשארו ספונים בביתהם, בסיכון, בודדים. מחלקות הרווחה לא תמיד יודעות שמדובר בקשיש ערירי וגם כשיודעות, לא מצליחות להתקשר אפילו פעם בשבוע.

אף אדם לא ראוי שימות בבדידות איומה שכזו, כשאף אחד לא יודע אם הוא מת או חי.
אף אדם לא צריך לחיות בבדידות שכזו, כשלאף אחד לא איכפת אם הוא מת או חי.

חי-מת.

יש קשיש בבניין שלכם? תקישו על דלתו פעם ביום.
מי יודע, אולי תצמח ידידות מופלאה, אולי תלמדו את ילדכם איך לנהוג בכם בזקנתכם, אולי תרגישו יותר טוב כי פגשתם אדם.

21/04/2020

יום השואה. אני מסיימת שיחה עם ורדה, שנשארה לבדה בשואה והיא בת 5. ורדה מספרת לי בהתרגשות על הטלפונים שמקבלת מאתמול, טלפונים גם מאנשים שכלל לא מכירה. מתקשרים לשאול לשלומה ביום הקשה הזה, להגיד לה שהיא לא לבד, מבקשים לראיין אותה ולשמוע על "סיפור השואה" שלה, מתעניינים בחמלה כיצד מסתדרת, האם יש אוכל במקרר. אני שומעת את ההתרגשות של ורדה, אבל מבחינה בדמעות אחרות. יש דמעות של התרגשות מהאנשים שמתקשרים, יש דמעות של כאב על מה שעברה, אבל אני מבחינה גם בדמעות של עלבון. "מה קרה, ורדה?", אני שואלת. ורדה מתנצלת, מספרת שלא רוצה לפגוע ומוכירה תודה לכל המתקשרים. וגם...נעלבת מאד. ורדה לא מרגישה מסכנה. מעליב אותה שרואים בה רק קורבן. לא זוכרים כיצד קמה מהאפר כעוף החול, עלתה לארץ, שרתה בצבא, הקימה משפחה ועשתה קריירה משמעותית. אנחנו מדברות על זה שאפשר לעבור דברים שלא ניתן לתאר, לסבול ולכאוב שנים רבות ועדיין לחיות ולהנות מהשגים, מהמכדים והנינים, מהחתולים שמגדלת. לצחוק צחוק אמיתי ולכאוב בייסורים. זה לצד זה.
סבתא סופי שלי הייתה נערה צעירה בשואה. היא הייתה תופרת מחוננת. תפרה לי את כל תחפושות ילדותי וסרגה לי מפות ומפיות לנדוניה שלי. דברי אומנות עדינים ויפייפים, שעדיין משמשים אותי. כשגדלתי, סיפרה לי שאת היצירות האלה סרגה בלילות, עד שהשינה תכריע אותה, מתוך תקווה שהסיוטים לא ישתלטו על שנתה. ורדה, סבתא סופי שלי ורבים רבים מניצולי השואה עברו דברים שלא ניתן להעלות על הדעת, ובכ"ז קרו. הם שרדו את השואה ונלחמו במלחמות ישראל, הקימו משפחות, גידלו אותנו. אנחנו עושים להם עוול גדול, כשאנחנו זוכרים בחייהם רק את שנות השואה. ננסה לזכור אותם כאנשים שלמים, למרות השבר, כאנשים חיים לצד המוות, כמי שניצלו לא רק ע"י אחרים, אלא גם בכוחותיהם שלהם. בין קמטי הפנים יש קמטים של כאב וקמטי צחוק, קמטים של קור צורב ושל שמש מלטפת, חיים שלמים.

26/01/2020

משרד הבריאות מנסה להתאים עצמו למתן מענה לקשישים בביתם ופונה לציבור המטופלים, בני משפחה ומטפלים אחרים בבקשה לחוות את דעתם. מצרפת קישור לשאלון. בואו להשפיע.
https://impact.health.gov.il/he/node/2419

נשמח לשמוע מכם - מטפלים, מטופלים ובני משפחה - מה לדעתכם צריך לכלול הטיפול העתידי בבית המטופל שיינתן על ידי האחות, כך שיותאם באופן מיטבי לצורכי הטיפול הרפואי בבית?רקע ק...

02/05/2019

היום, זמן קצר אחרי השמע הצפירה, נכנסתי לביתה של מרים, מטופלת שלי. מרים בת 91, ניצולת אושוויץ. היא חולה בימים האחרונים, השיעול מתיש אותה, לא נותן לה לישון בלילות. השיעול. והחלומות. בחלומות היא "שם". היום הייתה תשושה. דיברה בקושי. סיפרה, דווקא ביום הזה, על החברות במחנה. על כך שפגשה רוע לא יתואר וגם רגעי חסד. שם, אמרה, "לא דיברנו על מה שקרה באותו יום. צחקנו, סיפרנו בדיחות. זה מה שעזר לנו."
וגם "את יודעת? לפעמים אני חושבת: זה לא היה. דברים כאלה לא יכולים לקרות. אפילו שהייתי שם, אני לא מאמינה שזה קרה." קולה של מרים נחלש, עיניה נעצמות. "תנוחי", אני אומרת לה, "אני אשמור עליך".

18/04/2019

הידעתם??
משרד הרווחה מציע לכל אזרח ותיק שחש בודד או נמצא לבדו בחג, להתארח ב ח י נ ם בבית אבות הקרוב לביתו. האירוח כולל השתתפות בליל הסדר, חג ראשון ושני, ועד 5 ימים שהיה, כולל לינה וכל יתר ההוצאות ואירועי החג הנערכים. כדי להפיג בדידות ככל הניתן. פרטים בטלפון 118

#חגשמח

13/05/2018

היום ביקרתי את חנה. ניצולת שואה, בת 93. מושבניקית, שועלת קרבות ותיקה ואהובה עלי מאד מאד. חנה נפלה ושברה את האגן. כעת אני עושה את הביקור השבועי שלנו במחלקת שיקום, במקום בביתה. רואה אותה היום ומחמיאה על השיפור העצום משבוע שעבר. הולכת יפה עם הליכון. עובדת קשה בפיזיותרפיה. "בשביל מה כל זה? זה ממש עינוי, כל זה התרגילים. כמה שנים כבר נשארו לי..."
בשביל שתוכלי לחזור הביתה ולמות בשנתך, במיטה שלך ולא במיטת בית חולים, אני עונה.
חנה מהרהרת. מספרת לי שחלמה שאמא שלה חיה ובאה לטפל בה. ואז התעוררה לגילוי שזה היה רק חלום. מאכזב ועצוב לגלות שזה רק חלום, אני אומרת. זה היה מנחם, לחלום את אמא, משיבה חנה, "אבל זה לא נורמאלי. מה? אמא יכולה לחיות עכשיו?"
חנה, אני אומרת, כואב לך. מה יותר נורמאלי מלבקש את אמא כשכואב?

01/05/2018

משתפת במידע חשוב.

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=885807441463492&id=128393563871554

24/04/2018

גלגל החיים...

רוזה לקראת סוף ימיה, זו המחשבה שמהדהדת בתוכי מאז אתמול. רוזה בת 94. כמעט ואינה רואה וכבדת שמיעה. אני מטפלת ברוזה למעלה מ 6 שנים. בתחילת הטיפול, כאשר מזג האויר אפשר זאת, ישבנו יחד בגינתה. עם הזמן, כבר הייתה קשה היציאה לגינה. הייתי נכנסת לביתה של רוזה, פוגשת אותה במטבח, ויחד הולכות לשוחח בסלון ביתה. בשנה האחרונה, אני פוגשת את רוזה בכורסא שלה במטבח, כשהיא עם בקבוק חם ומכוסה שמיכה, גם בימי הקיץ. קר לי בעצמות, היא אומרת לי, ומספרת על עייפות הגוף והנפש. על המועקה בליבה. על המחשבות על המוות.
אתמול הייתי אצל רוזה, כרגיל. מצאתי אותה רדומה על הכורסא. התקשתי להעיר אותה. התקשתה לחזור לעולם העירות. חשבתי על כך שאני מאבדת אותה. רוזה כאובה מאד. לא מוכנה ללכת לבית חולים. "שם אנשים מתים", היא אומרת לי. "השארתי שם שניים שלא חזרו, הבת שלי ובעלי". אז קופ"ח, אני מפצירה בה, ללא הועיל. לבסוף, אני מבינה: את לא רוצה ללכת לקופ"ח כי ישלחו אותך לבית חולים? רוזה מהנהנת.
נפרדתי מרוזה, לא יודעת אם תהיה שם בשבוע הבא. מכבדת את רצונה לחיות את חייה ומותה, כפי רצונה.

שעה אח"כ אני אצל שרה. שרה ניצולת שואה בת 84. דלת ביתה פתוחה ולחדר המדרגות בוקע קולה, כשהיא מדברת עם המטפלת על שעות ארוכות בחדר לידה. אני נכנסת. שרה מקבלת את פני במאור פנים. מתיישבות. שרה סופקת כפיה "אוי, את לא יודעת איזה אושר! נולדה לי עוד נינה! מי היה מאמין. פעם לא חשבתי שאחיה עוד יום. אני מרגישה צעירה בת 40. ויש לי 12 נינים!" אני מחייכת לשרה, נדבקת בשמחתה ובהתרגשותה. מי היה מאמין? כשפגשתי את שרה, לפני 5 שנים, התאבלה על מות בעלה. אט אט חזרה לחיים פעילים. והיום? היום היא מאושרת!

20/04/2018

שכול בזקנה

היום היה השלושים של חווה. חווה היתה בת 95 במותה. אם שכולה לבנה בכורה, שנפל במלחמת ששת הימים. פעם הייתה עולה לקברו כל שבוע. תחילה עם בעלה ואחרי שהלך לעולמו, לבדה. הייתה לוקחת אוטובוס למחנה יהודה, לקנות פרחים, ואח"כ להר הרצל. בשנים האחרונות כבר הייתה חלשה מכדי לנסוע וגם ביום הזכרון נשארה בביתה. ביום הזכרון, לפני שנה, הייתי איתה. ישבנו בחדר הקטן, שהפך לחדר הנצחה לבנה, וחיפשנו היכן משודר הטקס המרכזי מהר הרצל. חווה עברה מתחנה לתחנה, אבל לא מצאנו את שידור הטקס. פעם היו משדרים, אמרה לי חווה, היום כבר לא...

משה מתקרב לשנתו ה 88. ניצול שואה. אב שכול ממלחמת יום הכיפורים. בנו נפל בסיני, בעוד הוא, משה, ברמת הגולן. משה מדבר איתי על הזיכרון. על הזיכרון שלו את הוריו שנרצחו בתאי הגזים, על החשש שזכר השואה ימחה עם מותם של אחרוני ניצולי השואה ועל הפחד שזכר בנו יישכח, כאשר הוא ילך לעולמו. השנה משה נשאר בבית ביום הזיכרון, אבל ילדיו, נכדיו וניניו עלו להר המנוחות, כמו כדי להבטיח, שלא ישכחו.

בכל 10.4, מגיעים חבריו של דוד לבית אימו, שרה. דוד ישאר לנצח בן 22, אך בכל יומהולדת שלו, באים חבריו להיות עם שרה. שרה מספרת לי על השמחה לראותם ועל כאב ההחמצה, כשהיא רואה אותם נישאים, מולידים ילדים, הופכים לסבים וסבתות. שרה מספרת שנעשה קשה יותר משנה לשנה, הגעגוע, הכאב. השנה, היא אמרה לי, היא פשוט לא מסוגלת יותר. יחד, אחרי שיחות רבות של כאב ואשמה, ביקשנו מביתה לארח אצלה את החברים של אחיה.

עם ההזדקנות, גם ההתמודדות עם השכול, מעלה מחשבות ודאגות שונות. השכול בזקנה מבקש התייחסות אחרת לזיכרון, להנצחה וליכולת לשאת את הכאב והגעגוע.

19/12/2017

לפנחס ורוסלנה יש חתול חדש.
פנחס, ניצול שואה, בן 81, מטופל אהוב. רוסלנה היא העובדת הזרה שמטפלת בו מזה 4 שנים.
היום ביקרתי את פנחס, כמו שאני עושה מדי שבוע, כבר 5 שנים.
לפני 5 שנים, עדיין התגורר פנחס עם אישתו וטיפל בה במסירות כאשר חלתה באלצהיימר. כאשר כבר לא יכול היה לדאוג לבריאותה ובטחונה, דאג שתהיה בבית אבות קרוב, כדי שיוכל לבוא לבקרה בתכיפות.
פנחס מאד חסר את אשתו. מתגעגע ודואג לה. חש בודד מאד. היום סיפר לי שהחתול קופץ למיטתו, כאשר הולך לישון, ומלטף את פניו בכפתו הקטנה.
אני משוחחת עם פנחס ומזווית עיני רואה את רוסלנה משחקת עם החתול, מכניסה אותו למיטתו הקטנה ומכסה אותו בשמיכה, כמו תינוק קטן.
אני חושבת על בדידות. על הבדידות של פנחס, שנכפתה עליו הפרידה מאשתו, ועל הבדידות של רוסלנה, שנכפתה עליה הפרידה מחבריה, מביתה, מילדיה.
אני חושבת על נחמה. על הצורך שלנו בקשר חם, במגע אנושי, בתזכורת שאנחנו לא לבד, שחושבים עלינו ודואגים לנו.
חתול אפור קטן ונחמה גדולה לשני אנשים בודדים.

Photo by Mikhail Vasilyev on Unsplash

14/11/2017

תודה לשיתוף הפעולה עם עיתון מבית מודיעין News כדי לשפוך אור על נושאים חשובים שונים בגיל הזקנה. ותודה לכתב Eran Kaminsky על הרגישות

לא דיברנו עוד על הזקנה מאת ערן קמינסקי -- 24.10.2017 "אנשים פוחדים לדבר על זקנה כי זה שלב שמוביל למוות. אבל משמעות לא להגיע לזקנה היא למות בגיל צעיר. ואת זה אף אחד לא רוצה". לרגל "חודש הקשיש בישראל" פותחת ליאת בר צוהר לעולם של 8,000 האזרחים הוותיקים החיים במודיעין – שהם ההורים והסבים של כולנו. בתמונ...

09/11/2017

את הקשישים שבטיפולי אני פוגשת מתוך רגעי משבר גדולים.
שרה, שמטפלת בבעלה שסובל מאלצהיימר...
אברהם שמרותק לכסא גלגלים אחרי שבץ מוחי...
שושנה שמרגישה בודדה כל כך.
ה"קשישים שלי" לא רגילים "ללכת לטיפול". הם אומרים לי, שכשהם היו צעירים, "לא היה דבר כזה". גם הסביבה לא רגילה לכך שקשישים הולכים לפסיכותרפיה. "מה כבר אפשר לשנות בגיל 80? על מה יש להם לדבר?".
רוזה אישה נאה ואינטלגנטית, בת 84, נמצאת בטיפולי מזה 5 שנים. לרוזה הגעתי אחרי שבן זוגה נפטר במפתיע. את משה הכירה בדיור המוגן והוא היה אהבת חייה. איתו גילתה צדדים שלא הכירה באישיותה, חשה נאהבת ולראשונה היה לה אומץ להופיע בפני קהל. יחד הופיעו כזוג- היא שרה והוא מלווה אותה בגיטרה שלו. ילדיו של כל אחד מהם תמכו בזוגיות החדשה של הוריהם והם אף התארחו זה במשפחתו של זה. אובדנו של משה היה משבר גדול עבור רוזה. בתחילת הטיפול הייתה מדוכאת מאד, סיפרה שאיבדה את החבר הכי טוב שלה, את המשמעות לחייה. רוזה התאבלה על האהבה הגדולה שפגשה בגיל ככ מאוחר בחייה, אהבה שאבדה לאחר זמן קצר מדי.
אט אט, לצד האבל, רוזה מספרת על רגעי האושר, על האהבה הגדולה שחוותה. אט אט, כשאני מקשיבה לגעגוע שלה למשה, אני גם שומעת שחזרה לחוג דרמה, ששוב הולכת להרצאות.
בשנים האלה, שאנחנו ביחד, שתינו עסוקות בסקירת חייה. כך זה בזקנה. אנחנו מתבוננות לאחור, על ההישגים, האכזבות, הקשיים והגשמת החלומות שחוותה. כך זה בזקנה. אנחנו מסכמים לעצמנו את חיינו. האם נסכם את חיינו מתוך ההחמצות? האם נסכם את חיינו בהישגים שהשיגנו? האם נוכל להגיד לעצמנו "בסך הכל היו לי חיים טובים. אני גאה בעצמי. אני גאה במשפחתי"?
ורוזה? רוזה חיה היום חיים מלאים. היא מתגעגעת למשה, אבל מצאה שוב הנאה בחייה. כיום, היא יכולה לומר לי, "עם משפחה כמו שלי, איך אפשר לא להיות מאושרת?!" היא מראה לי תמונות של הנין החדש שלה. מספרת על ההצגה החדשה שעובדים עליה בחוג דרמה. מראה לי סרטון של חופשה עם כל משפחתה באילת, לפני כמה שנים, ומצביעה על הנכד שעכשיו הוא כבר חייל ועל הנכדה ששרה כ"כ יפה.

07/11/2017

אני מגיעה לשרה אחת לשבוע, כבר 5 שנים. שרה ניצולת שואה, אם שכולה, בת 92.
אנחנו משוחחות, ישובות סביב שולחן המטבח שלה, בעוד המטפלת הזרה מסדרת את הבית.
שרה עיוורת ובכל זאת נוטלת את התרופות שלה באופן עצמאי, יודעת לזהות כל תרופה באריזתה. שרה, אני תוהה, "את לא חוששת להתבלבל"? לא, היא משיבה לי, "אני לוקחת את התרופות ככ הרבה שנים שהגוף שלי זוכר. קצות האצבעות שלי זוכרות".
היא ממשיכה:" כשאתה לא רואה, חשוב שהכל תמיד יהיה מונח באותו מקום, אחרת לא מוצאים, כי אי אפשר להשתמש בחוש הראייה. היא (רומזת על המטפלת) לא מבינה את זה. אני כבר כמה חודשים לא פתחתי את המקרר כי היא כל הזמן משנה את הסדר."
אנחנו ממשיכות לשוחח על הרצון של שרה לשמור על עצמאותה, חרף הקשיים, כשהמטפלת הזרה נכנסת בכעס, ממלמלת משהו בשפתה.
מה? אני שואלת.
היא כועסת. שרה אומרת שהיא כועסת שסיפרה לי על המקרר.
המטפלת צועקת מהחדר השני, בעברית: " על המקרר היא מספרת? ועל זה שמשתינה בתחתונים??"
שרה מרכינה פניה לשולחן. דמעות זולגות על פניה חרושי הקמטים. אני נאלמת. עדה דוממת לכאבה, להשפלתה. " מה שהיא תעשה לי אחרי שתלכי...", שרה לוחשת. אני אוחזת בידה. יודעת שהיא עם המטפלת כבר 11 שנה, חלקן טובות מאד, ויודעת שכעת לא תרצה להחליף מטפלת.
"יש לי כאבים בראש ובבטן ואין לי למי לספר אותם. הבת שלי מפוזרת, מאז שהייתה ילדה היא ככה: שמה דברים ושוכחת מהם".
שרה מספרת את הכאב הגדול ביותר שלה, כאב בדידותה, התחושה שנשכחה מאחור, נזנחה.
ואני חושבת ש 50 הדקות השבועיות שלנו לא מספיקו. חושבת שהלוואי ולכל קשיש או קשישה יהיה מישהו שיבוא לביתם פעם בשבוע, יתקשר פעם ביומיים, יביא פרחים לשבת.

05/11/2017

אנחנו מדברים המון על איכות חיים. ומשום מה, בגיל הזקנה אנחנו חושבים על אנשים שיושבים במרפסת ומסתכלים החוצה אל העולם. אז זהו, שלא. מה שעוד חשוב לדעת, זה שאנחנו יכולים לעזור לעשות שינוי, לאיכות חיים טובה יותר להורים שלנו ולעצמנו.
אז איך שומרים על איכות חיים גם בגיל השלישי? מה חשוב?
👳‍♀️🤶🧙‍♂️👧👱‍♀️ קשרים חברתיים- מספקים קבוצת השתייכות, יכולת לשתף בחוויות ובקשיים, תחושת שייכות, עניין והקלה משמעותית בתחושת הבדידות.
💪👍 תחושת משמעות- לאחר ששנים רבות בהן תחושת המשמעות והזהות העצמית הורכבו מהתפקידים של אדם עובד, הורה, עצמאי, תקופת הזקנה דורשת מאיתנו להבנות את הזהות העצמית ותחושת המשמעות מחדש. התחושה שילדי עדיין זקוקים לי, שאני יכול לעזור, משמרת את תחושת הערך והמשמעות.
☑️ סבא יכול לעזור בייעוץ על הרטיבות במקלחת.
☑️ סבתא יכולה לפנק את הנכדים בתבשילים שלה.
☑️סבא וסבתא יכולים להוציא מהגן פעם בשבוע...
☑️ אפשר להתנדב במסגרות שונות.
☑️ אפשר לעסוק בתחביבים חדשים (יש לי מטופל שהתחיל לרקוח ריבות מדהימות).
😀שימור העצמאות- היכולת להמשיך לעשות את הדברים שאני רגילה להם. להזמין את הילדים בשבת. לנהוג. לנהל את חשבון הבנק שלי. להרגיש שהרופא עדיין מדבר אלי, ולא לבת שלי שמתלווה אלי.
💰 דאגה כלכלית- בזקנה יש, לעיתים קרובות, ירידה ביכולת הכלכלית. דואגים למצב החסכונות. חוששים להוציא כספים שאולי יזדקקו להם כדי להיעזר במטפל. רוצים להמשיך לתת את המתנות או דמי הכיס לנכדים.
⚠️ מצב בריאותי- הקושי הפיזי לצאת מהבית מצמצם את הקשרים החברתיים, מצמצם את היכולת להמשיך להנות מהרצאות/קולנוע/טיולים. ירידה בשמיעה, בראייה מגבילה את תחושת העצמאות. חשש מנפילות מגביר את תחושת חוסר האונים.
👨‍👩‍👦👨‍👩‍👦‍👦משפחה- קשישים רבים שואבים סיפוק רב לראות את ה"שושלת" שהקימו- הילדים, הנכדים, הנינים (יש לי פציינטית שאפילו יש לה חימשה- בת של הנינה שלה). צד זה משמעותי במיוחד בקרב ניצולי שואה, הרואים במשפחה שהקימו, ניצחון על הנאצים.
ילדים שמרבים לבקר, נכדים שבאים לסבתא, מעניקים תחושת גאווה ובטחון שלא ייזנחו. משפחה קרובה וחמה, אחים שנמצאים בקשר טוב ביניהם, נותנים לקשישים תחושת הצלחה בהורות שלהם.

01/11/2017

גם במשפחה שלכם מתלבטים האם לעבור לדיור מוגן או להישאר בבית? זה יכול להיות ההורים שלכם, סבא וסבתא או אתם בעצמכם. בגיל מסוים, מתחילים לחשוב על הנושא.
דיור מוגן לא מתאים לכל אחד/ת, כך שצריך לשקול הרבה דברים כאשר מקבלים החלטה היכן לגור.
◀️ נתחיל בשאלה- מתי לרוב בוחרים בדיור מוגן? הבחירה בדיור מוגן נובעת, הרבה פעמים, מההתערערות בתחושת הביטחון בבית. נשים וגברים שהתאלמנו, מוצאים שהשקט בבבית קשה מנשוא. החשש שמא יחושו ברע ולא יהיה מי שיראה ויעזור הוא גדול מאד. ואז פונים לדיור מוגן שימלא גם את הצורך בבטחון והגנה וגם את הצורך בחיי חברה ושעות פנאי.
🔆 יש תפיסה שבדיור מוגן הכל יהיה מעולה- לא אצטרך לבשל, יהיה מי שידאג לנקות ולסדר את החדר, יהיה מי שיביא לי תרופות...
יחד עם זאת, המעבר לדיור מוגן מחייב פרידה מהסביבה המוכרת, מרופא המשפחה שמלווה אותי כבר 20 שנה. פרידה מהרבה מהחפצים המקיפים אותי שנים רבות, כיוון שלא יהיה להם מקום בדירת החדר/שניים בדיור המוגן.
💰 מבחינה כלכלית, המעבר לדיור מוגן מצריך התארגנות מחדש וחשיבה על התקציב החודשי וכמה כסף פנוי יהיה לי לאחר התשלומים לדיור. קשישים, שהתרגלו לכך שמרבית ההכנסה שלהם היא "הכנסה פנויה" נאלצים לעשות ויתורים וגם חוששים לגורל החסכונות שלהם והוצאות חריגות, כמו מטפל זר.
👵👴 הדיור המוגן גם מזמן התמודדות עם הפחדים שלנו בהזדקנות. אנו מוקפים קשישים. אנשים שהגיעו יחד איתנו לדיור המוגן נעזרים עכשיו בהליכון, נזקקים לעזרת מטפלת זרה, נפטרים. האם נוכל להתמודד עם זה?
אז מה יכול לעזור לנו בהחלטה? בואו נשאל את עצמנו (או את ההורים, את סבא/סבתא) מספר שאלות:
✅ האם אנחנו לבד או עם בן/בת זוג?
✅האם אנחנו מתגוררים בקרבה לבן/בת שהם "המטפל העיקרי" שלנו?
✅ האם יש מועדון/ פעילות חברתית שקרובה ונגישה לנו?
✅ האם אנחנו ניידים ויכולים לצאת לחברים או בית קפה/קולנוע וכד'?
✅האם יש אמצעי מיגון ובטחון בבית? - מקלחת בטוחה, מעקות תמיכה, לחצן מצוקה...
✅ האם מצבנו הבריאותי והמנטלי מאפשר לנו להינות מחוגים/מפגשים/טיולים?
✅אם אנחנו סובלים מדכאון או חרדה- האם המעבר למקום חדש יסייע או יעצים את הבעיות?
💟 שימו לב!! גם מי ששלם עם המעבר לדיור המוגן ושמח עם הבחירה שעשה, עדיין עובר משבר, מעצם השינוי הגדול, וזקוק לעזרת המשפחה וגם אנשי מקצוע.