ליאת בר המרכז לגיל הזהב ולליווי בין דורי

22/03/2023

פסח, נקיונות וקשישים.

בבתים רבים נעזרים בנקיונות לפסח ובכלל בעובדות זרות, שמגיעות לארץ כמטפלות בקשישים. כאשר אתן שוכרות אותן לנקות אצלכן, הן משאירות מאחור קשיש או קשישה סיעודיים, ללא השגחה, ללא טיפול, קשישים שתלויים בהן ופוחדים מדי או חלשים מכדי להתנגד לכך.
לילי הייתה ניצולת שואה בת 91. המטפלת שלה חיה איתה 10 שנים, טיפלה בבעלה טרם פטירתו ונשארה לטפל בלילי. מרינה המטפלת נהגה לצאת למספר שעות פעמיים-שלוש בשבוע, לקראת פסח יצאה כל יום. באחד הימים האלה, לילי קמה מהכורסא, כדי לקחת את כוס התה שמרינה השאירה לה על שולחן המטבח. לילי נפלה, שברה את האגן ושכבה חסרת אונים על הרצפה שעתיים. לילי נפטרה ביסורים רבים, מספר ימים לאחר מכן.
אז, כשאתן מעסיקות אצלכן מטפלת סיעודית לנקיונות, תחשבו על הקשיש או הקשישה שנשארו מאחור.

27/10/2021

12/04/2021

גירושין בגיל השלישי

רוב הפוסטים שלי עוסקים בגישור משפחות עם דגש על ילדים, כי אלו רוב הגישורים המגיעים לפתחי.
בשנים האחרונות יותר זוגות מבוגרים, גם בעשור השביעי והשמיני לחייהם, מחליטים להתגרש. לפעמים מחכים שהילדים יבנו חיים יציבים משל עצמם, לפעמים תופעת "הקן המתרוקן" משפיעה על הזוגיות וכדומה.

גירושין בכל גיל קשים וטעונים, אך בגיל השלישי יש הדגשים ייחודיים.
סוגיות של משמורת, זמני שהות, מזונות ילדים - אינם רלוונטיים.

לרוב, מדובר בזוג שצבר נכסים ורכוש, חלקם מבוססים כלכלית, צברו את רוב רכושם, שיא הקריירה מאחוריהם, קיבלו ירושות, נהנים מכספי פנסיה ותשלומים שקיבלו ממקום העבודה ממנו פרשו ואין בדר"כ פוטנציאל כלכלי עתידי.

איך מחלקים את הרכוש שנצבר? איך מתמודדים עם קצבת פנסיה שאמורה להתחלק בין שניים? האם קיימת צוואה הדדית ? האם נחתם ייפוי כוח מתמשך?

הרבה שאלות וסוגיות הזקוקות לטיפול מקצועי ורגיש.

גם הפן הרגשי זקוק להתייחסות אחרת. המשפחה היא רב דורית, הילדים ובני זוגם נוטים להתערב, הנכדים ברקע. הפוטנציאל להקמת משפחה חדשה לא קיים, סוגיית הבדידות היא אחרת מאשר בגילאים הצעירים.

ניהול הליך משפטי הוא קשה, על אחת כמה בגיל השלישי. שותפי דובי וינר עו"ד לענייני משפחה ומגשר ואנוכי, נוכל לסייע לכם להגיע להסכם מכבד.

זכרו חסד לצד השני איתו חייתם שנים רבות של שיתוף.

מוזמנים ליצור קשר ולשתף.

07/12/2020

בשנה החולפת נמצאו 152 קשישים מתים בדירותיהם. מהם, נמצאו 70 קשישים רק לאחר שבוע ומעלה מזה, ללא צלם אנוש. הם נמצאו רק לאחר שהשכנים התלוננו על הריח שנדף מדירתם.

2020 הייתה שנה קשה, במיוחד לקשישים שלנו, במיוחד לעריריים שביניהם. בשנים רגילות, חלק גדול מהקשישים מגיע למרכזי יום, למועדונים ולפעילויות פנאי למיניהן. בשנה זו, בה הכתה בנו, ובעיקר בהם, מגיפת הקורונה, לא היו כל פעילויות והם נשארו ספונים בביתהם, בסיכון, בודדים. מחלקות הרווחה לא תמיד יודעות שמדובר בקשיש ערירי וגם כשיודעות, לא מצליחות להתקשר אפילו פעם בשבוע.

אף אדם לא ראוי שימות בבדידות איומה שכזו, כשאף אחד לא יודע אם הוא מת או חי.
אף אדם לא צריך לחיות בבדידות שכזו, כשלאף אחד לא איכפת אם הוא מת או חי.

חי-מת.

יש קשיש בבניין שלכם? תקישו על דלתו פעם ביום.
מי יודע, אולי תצמח ידידות מופלאה, אולי תלמדו את ילדכם איך לנהוג בכם בזקנתכם, אולי תרגישו יותר טוב כי פגשתם אדם.

21/04/2020

יום השואה. אני מסיימת שיחה עם ורדה, שנשארה לבדה בשואה והיא בת 5. ורדה מספרת לי בהתרגשות על הטלפונים שמקבלת מאתמול, טלפונים גם מאנשים שכלל לא מכירה. מתקשרים לשאול לשלומה ביום הקשה הזה, להגיד לה שהיא לא לבד, מבקשים לראיין אותה ולשמוע על "סיפור השואה" שלה, מתעניינים בחמלה כיצד מסתדרת, האם יש אוכל במקרר. אני שומעת את ההתרגשות של ורדה, אבל מבחינה בדמעות אחרות. יש דמעות של התרגשות מהאנשים שמתקשרים, יש דמעות של כאב על מה שעברה, אבל אני מבחינה גם בדמעות של עלבון. "מה קרה, ורדה?", אני שואלת. ורדה מתנצלת, מספרת שלא רוצה לפגוע ומוכירה תודה לכל המתקשרים. וגם...נעלבת מאד. ורדה לא מרגישה מסכנה. מעליב אותה שרואים בה רק קורבן. לא זוכרים כיצד קמה מהאפר כעוף החול, עלתה לארץ, שרתה בצבא, הקימה משפחה ועשתה קריירה משמעותית. אנחנו מדברות על זה שאפשר לעבור דברים שלא ניתן לתאר, לסבול ולכאוב שנים רבות ועדיין לחיות ולהנות מהשגים, מהמכדים והנינים, מהחתולים שמגדלת. לצחוק צחוק אמיתי ולכאוב בייסורים. זה לצד זה.
סבתא סופי שלי הייתה נערה צעירה בשואה. היא הייתה תופרת מחוננת. תפרה לי את כל תחפושות ילדותי וסרגה לי מפות ומפיות לנדוניה שלי. דברי אומנות עדינים ויפייפים, שעדיין משמשים אותי. כשגדלתי, סיפרה לי שאת היצירות האלה סרגה בלילות, עד שהשינה תכריע אותה, מתוך תקווה שהסיוטים לא ישתלטו על שנתה. ורדה, סבתא סופי שלי ורבים רבים מניצולי השואה עברו דברים שלא ניתן להעלות על הדעת, ובכ"ז קרו. הם שרדו את השואה ונלחמו במלחמות ישראל, הקימו משפחות, גידלו אותנו. אנחנו עושים להם עוול גדול, כשאנחנו זוכרים בחייהם רק את שנות השואה. ננסה לזכור אותם כאנשים שלמים, למרות השבר, כאנשים חיים לצד המוות, כמי שניצלו לא רק ע"י אחרים, אלא גם בכוחותיהם שלהם. בין קמטי הפנים יש קמטים של כאב וקמטי צחוק, קמטים של קור צורב ושל שמש מלטפת, חיים שלמים.

26/01/2020

משרד הבריאות מנסה להתאים עצמו למתן מענה לקשישים בביתם ופונה לציבור המטופלים, בני משפחה ומטפלים אחרים בבקשה לחוות את דעתם. מצרפת קישור לשאלון. בואו להשפיע.

נשמח לשמוע מכם - מטפלים, מטופלים ובני משפחה - מה לדעתכם צריך לכלול הטיפול העתידי בבית המטופל שיינתן על ידי האחות, כך שיותאם באופן מיטבי לצורכי הטיפול הרפואי בבית?רקע ק...

02/05/2019

היום, זמן קצר אחרי השמע הצפירה, נכנסתי לביתה של מרים, מטופלת שלי. מרים בת 91, ניצולת אושוויץ. היא חולה בימים האחרונים, השיעול מתיש אותה, לא נותן לה לישון בלילות. השיעול. והחלומות. בחלומות היא "שם". היום הייתה תשושה. דיברה בקושי. סיפרה, דווקא ביום הזה, על החברות במחנה. על כך שפגשה רוע לא יתואר וגם רגעי חסד. שם, אמרה, "לא דיברנו על מה שקרה באותו יום. צחקנו, סיפרנו בדיחות. זה מה שעזר לנו."
וגם "את יודעת? לפעמים אני חושבת: זה לא היה. דברים כאלה לא יכולים לקרות. אפילו שהייתי שם, אני לא מאמינה שזה קרה." קולה של מרים נחלש, עיניה נעצמות. "תנוחי", אני אומרת לה, "אני אשמור עליך".

18/04/2019

הידעתם??
משרד הרווחה מציע לכל אזרח ותיק שחש בודד או נמצא לבדו בחג, להתארח ב ח י נ ם בבית אבות הקרוב לביתו. האירוח כולל השתתפות בליל הסדר, חג ראשון ושני, ועד 5 ימים שהיה, כולל לינה וכל יתר ההוצאות ואירועי החג הנערכים. כדי להפיג בדידות ככל הניתן. פרטים בטלפון 118

#חגשמח

13/05/2018

היום ביקרתי את חנה. ניצולת שואה, בת 93. מושבניקית, שועלת קרבות ותיקה ואהובה עלי מאד מאד. חנה נפלה ושברה את האגן. כעת אני עושה את הביקור השבועי שלנו במחלקת שיקום, במקום בביתה. רואה אותה היום ומחמיאה על השיפור העצום משבוע שעבר. הולכת יפה עם הליכון. עובדת קשה בפיזיותרפיה. "בשביל מה כל זה? זה ממש עינוי, כל זה התרגילים. כמה שנים כבר נשארו לי..."
בשביל שתוכלי לחזור הביתה ולמות בשנתך, במיטה שלך ולא במיטת בית חולים, אני עונה.
חנה מהרהרת. מספרת לי שחלמה שאמא שלה חיה ובאה לטפל בה. ואז התעוררה לגילוי שזה היה רק חלום. מאכזב ועצוב לגלות שזה רק חלום, אני אומרת. זה היה מנחם, לחלום את אמא, משיבה חנה, "אבל זה לא נורמאלי. מה? אמא יכולה לחיות עכשיו?"
חנה, אני אומרת, כואב לך. מה יותר נורמאלי מלבקש את אמא כשכואב?