21/04/2020
יום השואה. אני מסיימת שיחה עם ורדה, שנשארה לבדה בשואה והיא בת 5. ורדה מספרת לי בהתרגשות על הטלפונים שמקבלת מאתמול, טלפונים גם מאנשים שכלל לא מכירה. מתקשרים לשאול לשלומה ביום הקשה הזה, להגיד לה שהיא לא לבד, מבקשים לראיין אותה ולשמוע על "סיפור השואה" שלה, מתעניינים בחמלה כיצד מסתדרת, האם יש אוכל במקרר. אני שומעת את ההתרגשות של ורדה, אבל מבחינה בדמעות אחרות. יש דמעות של התרגשות מהאנשים שמתקשרים, יש דמעות של כאב על מה שעברה, אבל אני מבחינה גם בדמעות של עלבון. "מה קרה, ורדה?", אני שואלת. ורדה מתנצלת, מספרת שלא רוצה לפגוע ומוכירה תודה לכל המתקשרים. וגם...נעלבת מאד. ורדה לא מרגישה מסכנה. מעליב אותה שרואים בה רק קורבן. לא זוכרים כיצד קמה מהאפר כעוף החול, עלתה לארץ, שרתה בצבא, הקימה משפחה ועשתה קריירה משמעותית. אנחנו מדברות על זה שאפשר לעבור דברים שלא ניתן לתאר, לסבול ולכאוב שנים רבות ועדיין לחיות ולהנות מהשגים, מהמכדים והנינים, מהחתולים שמגדלת. לצחוק צחוק אמיתי ולכאוב בייסורים. זה לצד זה.
סבתא סופי שלי הייתה נערה צעירה בשואה. היא הייתה תופרת מחוננת. תפרה לי את כל תחפושות ילדותי וסרגה לי מפות ומפיות לנדוניה שלי. דברי אומנות עדינים ויפייפים, שעדיין משמשים אותי. כשגדלתי, סיפרה לי שאת היצירות האלה סרגה בלילות, עד שהשינה תכריע אותה, מתוך תקווה שהסיוטים לא ישתלטו על שנתה. ורדה, סבתא סופי שלי ורבים רבים מניצולי השואה עברו דברים שלא ניתן להעלות על הדעת, ובכ"ז קרו. הם שרדו את השואה ונלחמו במלחמות ישראל, הקימו משפחות, גידלו אותנו. אנחנו עושים להם עוול גדול, כשאנחנו זוכרים בחייהם רק את שנות השואה. ננסה לזכור אותם כאנשים שלמים, למרות השבר, כאנשים חיים לצד המוות, כמי שניצלו לא רק ע"י אחרים, אלא גם בכוחותיהם שלהם. בין קמטי הפנים יש קמטים של כאב וקמטי צחוק, קמטים של קור צורב ושל שמש מלטפת, חיים שלמים.