21/06/2025
ראיון עם רוני (שם בדוי), חודשיים אחרי הלידה השנייה שלה
**איך זה להיות אמא לשניים?
רוני: שאלה קשה. זה כמו להישבר לשתי גרסאות של עצמך. אני מחזיקה את התינוק על הידיים, ובאותו זמן מנסה להקשיב לגדול מדבר על משהו שקרה בגן. לפעמים אני מסתכלת על שניהם ורוצה לבכות. לא כי רע לי, אלא כי אני לא מצליחה להיות באמת עם כל אחד מהם. אני מרגישה שהם כל הזמן מושכים אותי לשני כיוונים, ואני באמצע, עם הרבה אהבה, אבל גם הרבה אשמה.
יש רגעים שאני מוצאת את עצמי תוהה בשביל מה היינו צריכים עוד ילד. הרי הכול כבר היה מאוזן, והוא בדיוק התחיל לישון לילות שלמים. אבל אז אני נבהלת, ומעיפה את המחשבה.
**תגידי קצת יותר על ההרגשה הזו שאת מתארת.
רוני: זה לא התחיל מיד.
דווקא הלידה, נגיד, הייתה בסדר. “רגילה”. אבל באחד הימים, כשהייתי בחנות לקנות משהו קטן, עמדו בתור מאחוריי זוג צעיר בהריון מתקדם. הם ביקשו לעקוף אותי כי “היא כאובה”. והם באמת היו חמודים. אבל אני הסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי ״איזה כיף להם. כשהם עדיין בבטן, זה יותר פשוט״. והרגשתי אשמה על המחשבה הזו. התינוק שלי היה רגוע לשם שינוי, ישן בעגלה, ואני רק רציתי לסיים לקנות גבינה צהובה בלי שיבכה. זה רגע כזה של שבריריות. מצד אחד את אוהבת אותו אהבה שלא דמיינת, מצד שני את מתגעגעת לעצמך. לעצמך של לפני. אני מוצאת את עצמי הרבה מתגעגעת…..
**איפה הגעגועים הכי פוגשים אותך?
רוני (צוחקת): בזוגיות.
**את רוצה קצת להרחיב?
רוני: כן.. את יודעת…אני עייפה. הגוף שלי מרגיש לא שייך לי. כל הזמן נוגע בי מישהו. תינוק יונק, ילד מטפס, ואז גם הוא… עם העיניים שלו שמבקשות רשות להתקרב. ואני לא יודעת איך להגיד: “לא עכשיו. לא עוד מגע”. גם לא יודעת איך להסביר שזה לא אישי. שזה רק כי אני עוד לא חזרתי אל הגוף שלי. יש רגעים שבהם אני באמת מתגעגעת אליו, אלינו, אבל מרגישה שגם לזה צריך תור, וגם זה נדחה.
**את מרגישה תמיכה סביבך?
רוני: תלוי ממי. אמא שלי באה לעזור , אבל עוזרת עם סימן קריאה. “ככה אני עשיתי, שלושה ילדים בלי עזרה!” היא לא אומרת את זה מתוך רוע, אלא מתוך דאגה. אבל זה מצמצם. גם החמות שלי, באה עם עוגה ועצה. ויש לי רגעים שאני מודה להן, ורגעים שאני רוצה לצרוח. כי הקול שלי נבלע בין מה שהן חושבות או אומרות על איך צריך להיות או להרגיש לבין מה שאני מרגישה עכשיו.
**את מרשה לעצמך לבקש עזרה?
רוני (שותקת לרגע): תלוי על מה. עזרה עם כביסה ? כן. עם רגשות ? קצת פחות. קשה לי להגיד שקשה לי. כי ישר מגיע מבול של עצות. ולפעמים אני רק צריכה שמישהו יהיה איתי בזה. שיגידו לי ״כן, זה קשה, לא עושים את זה לבד…״
**ומה עם החברות?
רוני (מחייכת) : מעניין שאת שואלת , עד עכשיו לא יותר מדי התעסקתי בזה אבל גם שם הכל זז. אלה שאין להן ילדים, פחות שומעות ממני. ואלה שכבר עברו את זה, או בתוך זה…. שם אני מוצאת את עצמי נזהרת לא להגיד את כל מה שיש לי. כי גם הן עמוסות. זה לא שמישהו נעלם. פשוט אני קצת נעלמתי.
**והשאלה שאסור לשאול… מתי את חוזרת לעבודה?
רוני: יש לי הארכה, ואני דוחה ודוחה. לא בגלל שהתינוק שלי לא יכול להיות עם מישהו אחר,בעצם אולי גם זה, אני בעיקר לא בטוחה שאני מוכנה. אני יודעת שאם לא אחזור עכשיו, אולי אתקשה למצוא מקום בהמשך. אבל אני גם יודעת שאם אחזור עכשיו , אני לא אהיה באמת נוכחת. יש משהו מפחיד בלהישאר בבית, כמו פחד להתפוגג. אבל יש גם משהו לא פחות מפחיד בלצאת כשעוד לא התאוששת במיוחד שרק עכשיו אני מרגישה שמשהו בי מתחיל יותר להתאזן ולהתחבר אליו.
**אם היית מדברת עכשיו עם מישהי שבועיים אחרי לידה, מה היית אומרת לה?
רוני: הייתי אומרת לה שיכולה להיות המון אהבה, וגם המון געגוע לחיים שלפני. שזה לא אומר שהיא פחות אמא. ושזה בסדר. שאפשר לבכות על מי שהיית, ולהתרגש ממי שאת הופכת להיות. לא חייבים לבחור צד.
………………………………………………..
הראיון הזה לא התרחש באמת.
אין אישה אחת בשם רוני , או כל שם אחר שהייתי מניחה כאן.
אבל יש לא מעט נשים שהקול שלהן מצא את דרכו לשורות הללו.
נשים אחרי לידה, מהקליניקה, מהקבוצות, מהשאלות שחוזרות בפייסבוק.
אספתי משפטים, מבטים, שתיקות ,תחושות וחיברתי מהם דמות אחת שמייצגת משהו מהחוויה המורכבת של התקופה הזו שלאחר לידה.
מוזמנות.ים להעביר הלאה כדי שיגיע לעוד נשים אחרי לידה שירצו אולי להיפגש ולהניח מחשבות רגשות ומשפטים במרחב בטוח ומאפשר.
