טיפול באמנות והתמקדות- גליה בביוף כדורי

07/04/2026

קשה להסביר מה עוברים הלוחמים סביבנו. איך זה להרגיש מבוהל מעצמך, שאתה על גבול שיגעון. כמה בדידות יש שם. אשמה, בושה.
קשה להסביר איזה מחיר נגבה מהם. כששום דבר לא נראה אותו דבר. אין לילות, הגוף דרוך בכוננות כאילו שהם עדיין בלחימה.
הזוועות שעברו וראו, החברים שאיבדו.
אף אחד לא מלמד בהכשרות לחימה איך להתמודד עם האחרי.
וממצב של ביחד כל כך משמעותי, להיזרק פתאום לבדידות תהומית.
והבית... הבית שסופג את כל זה. ולא אחת הופך בעל כורחו לזירת קרב נוספת בהעידר כלים להתמודד.
כי האדם שיצא מהבית, הוא לא זה שחזר.

הטקסט הזה שופך אור על מה שקורה סביבנו,
לרבבות
ואם הם מספיק טובים לצאת להגן על כולנו,
אז אנחנו צריכים להיות מספיק טובים כדי לנסות להבין מה עובר עליהם ואיך אנחנו שם עבורם בחזרה.

״אתה מבין?" הוא שאל אותי. "כל מה שרציתי במשך מאתיים חמישים ומשהוימים זה להגיע הביתה. ועכשיו, כשאני פה, אני לא מצליח להיות פה באמת."אורי שב הביתה אחרי מילואים ממוש....

04/04/2026

דווקא ברגעים שהביחד הפיזי והרגשי קריטיים, יש נטייה להשתבלל.
הפחד מקירבה, מאובדן, מלהרגיש.
מהרבה בחינות, "קל" יותר להתנתק. רגשית ופיזית.
אבל לא קל בשום צורה לחוות בדידות, חסך במגע.
מערכת מעורערת זקוקה לביחד. לחוויה שאני לא לבד. שיש לי תמיכה, שיש אפשרות להישען, להיתמך. כמו גם לתמוך.
להיות שם עבור האחר, לתת.

להיות במקום שמתמלא, ממלא, מתמלא וכך הלאה...



#קירבה
#ויסות
#תמיכה

26/03/2026

ניעה בין ניתוק לחיבור.
מחוויית נימול,
לברוח לשינה,
להדחיק,
לחוות כמו שאין רגש.
ולפתע צצה לה חרדה,
עצב,
כעס
חוסר אונים,
או ייאוש.

המצב ארוך, כבד וגדול מלהכיל,
אין באמת יכולת לעשות מקום להכל.
אז נעים,
בין זה לזה.

כי זה מה שזה,
כרגע.

משבר
#פנדולציה

08/03/2026

צליל ההתרעה שמגיע עד לפנים בתינו ללא הזמנה, מייצר מצב של דריכות כפויה.
חוש השמיעה מחודד, והגוף הדרוך מגיב בהתאמה- הלב דופק מהר יותר, הנשימה קצרה, מערכת העיכול ערה, השרירים מתכווצים- סכנה פוטנציאלית.

גם ביומיום שלנו זה קורה.
מחשבות פולשות פנימה ללא הזמנה ומייצרות דריכות. הגוף מגיב לדבר הדמיוני שטרם קרה. הוא נוכח אצלנו בדמיון, אבל הגוף מגיב כמו שהוא מתרחש ממש כרגע.
למי שחיים במדינה שמייצרת ללא הרף מצבי דריכות וחרדה, איך נשמור על עצמנו לשהות בויסות?

מה שקורה במצבים האלו, זה שיש חיפוש אחרי מצבי דריכות. האזנה לחדשות, צפייה בסרטונים מעוררי חרדה, חיפוש אחרי חוויה של הדריכות הזו. וזה ממכר..
נהיה קשה יותר לשהות ברגע, להיות בחוסר מעש או שעמום, להתחבר פנימה.
אין בפעולות אלו את ההיי הזה, הפרשת הקורטיזול הזו.

מה שאנחנו למעשה שואפים להגיע אליו בחיים, בטח בתקופת חיים הזו ובמקום הזה ספיציפית, זה לרגע זרימה, flow.
מצבי flow הם שהייה ברגע. מעין צלילה לאזור ביניים. כזה שהזמן עובר בו מבלי ששמנו לב. משקיט את הגוף והמיינד.

על מנת להיות במצב זרימה, הבסיס הוא להרגיש ביטחון. כשיש סכנה, אנחנו בהישרדות. לא ברווחה. זרימה היא רווחה.
אפשר לתמוך ביצירת מצבי flow: לכל אדם יש את התנאים המיטביים עבורו "לצלול". לבד, או בקבוצה, עם הנחייה או מבפנים, דרך גוף, יצירה, תנועה, האטה, הגברה או הנמכה, שליטה או היעדרה.

ואיך נברר מהם התנאים המייטיבים:
מתי הרגשתם זרימה?
מה היה שם? הייתם לבד/בחברה?
מה איפשר את הצלילה הזו?
מה תמך בכך?

ולבסוף- האם יש דרך לעודד מצבים נוספים כמו אלו ביומיום הנוכחי?





#ויסות

04/03/2026

הצעות לתירגול ויסות דרך יצירה:
1. "קו מטייל"- על דף לשרבט קו מטייל בדף, ללא חשיבה ותכנון. הקו יכול לנוע על כל רחבי הדף הלוך חזור. נוצרת מעין רשת או מארג.
משם אפשר לחפש צורות כמו בעננים ולצבוע, אפשר פשוט לצבוע את החללים שנוצרו.
כדאי לסובב את הנייר ולראות מזוויות שונות.
2. מנדלה- נק אמצע וממנה יציאה. תירגול של סימטרייה, חוקיות, מעגליות, חזרתיות.
את המנדלה ניתן ליצור באמצעות אובייקטים- חומרי טבע/ אובייקטים שיש בבית..
3. הדפסים- עלים שעליהם דופקים עם פטיש עג נייר, כתם צבע על נייר שאותו מקפלים/מניחים ניחר נוסף. הנחת תיון רטוב בין 2 ניירות עד ייבוש. ומשם השמיים הם הגבול.

אין שום צורך לרכוש חומרים. הכל נמצא סביבנו.

03/03/2026

למרות שזה חזרה על המוכר והידוע, ובכלל נדמה שלכולנו כבר יש דוקטורט במצבי טראומה, לחץ ומשבר..
זה הזמן להתמשאב.
לצאת לעמידה על קרקע חשופה, לנשום,
זמן להתחבק, להיות בקירבה אנושית,
זמן להפעלת החושים- למשש, להריח, לטעום, להאזין ולראות.

כמה תרגילים בטבע:
1. כאמור, עמידה על קרקע חשופה ברגליים חשופות. נשימה. אם אפשר בקצת שמש.
2. לתרגל זום אין וזום אאוט- מבט אל משהו קרוב, עד מטר מאיתנו במבט מרוכז. מה יש שם, שימת לב.
לאחר כמה דקות, להרים מבט אל קו אופק רחוק. מה יש שם? לשים לב לתחושות השונות שזה מביא.
3. הישענות- למצוא עץ/סלע/אדמה שניתן להישען או לשכב. לתת לגוף להרפות אליהם, שיאחזו אותנו.

באם אין טבע ממשי נגיש, לפעמים גם מבט לעברו מהחלון מאפשר רגיעה.

הטבע מעבר ליכולות לווסת ברמה החושית, מחזיר לנו פרופורציות. מזכיר לנו שיש פה מקום ומהלך גדול מאיתנו. שבו אנחנו מבקרים לרגע. מרחב שבו יש
חזרתיות, יציבות לצד תנועה בלתי פוסקת.

#משאבים
#ויסות

22/02/2026

כיצורים חברתיים, אחת ה- תמות שמלוות אותנו במשך כל חיינו, היא מערכות יחסים ודינאמיקות חברתיות.
קבוצת השייכות הראשונה שלנו, היא המשפחה שאליה נולדנו. ככזו היא מעצבת אותנו במימד החברתי.
באם הרגשנו נראים, שייכים, מוערכים, אהובים, בטוחים. כמו באם הרגשנו בתחרות, במאבק על מציאת מקום, בחווית שקיפות, בחוסר ביטחון קיומי. הקבוצה הזו תלמד אותנו איך אנחנו נראים בעולם, איך אנחנו רואים את האחר. מה נחשב יותר/פחות, עד כמה הצרכים/הרצונות שלנו משמעותיים.
עד כמה לנו יש משמעות בעולם.

היסוד הבסיסי ביותר שעליו נשען טיפול, הוא יחסים.
בתוך היחסים האלו נשאף לחוות תיקונים, חוויית מקום בטוח ויציב. בעלי ערך ומשמעות.
בתוך היחסים האלו נוכל להביא גם קונפליקטים, חוסר שביעות רצון, התנגדות.

את הבסיס הזה לוקח זמן לבנות על מנת שיהיה יציב ואיתן. וההשקעה הזו יקרה מפז. איכותו שווה לפוטנציאל הגלום בתהליך.

19/02/2026

אי אפשר להתקדם מהר יותר מהחלק האיטי ביותר בתוכנו.
משפטו של יוג'ין ג'נדלין, אבי ההתמקדות, הולך איתי כמו מצפן.

בדיוק כפי שקבוצת לוחמים לא יכולה להתקדם אם אחד מחבריה משתרך מאחור ומעכב. כל הקבוצה תצטרך להתאים את עצמה לקצבו. לתמוך בו, להציע עזרה כדי שיתקדם.
כך גם נפשנו...
אנחנו יכולים לשאוף ללכת קדימה, עם אמביציה וכוחות. לרצות ללכת הכי מהר הכי רחוק. אבל אם לא נשכיל לתת שימת לב לאותם חלקים איטיים, לא נוכל באמת להתקדם. הם ימצאו את הדרך לעכב אותנו.

אצל אחד זה יופיע במבע רפואי, אצל אחר בקשיים רגשיים, כלכליים, חסמים שיעכבו. חוסר איזון.

הם לא יעכבו כי הם נגדנו אגב,
הם יעכבו כי יש שם חשש, פחד שלא נתנו עליו את הדעת.

רק ברגע שבו נפנה את תשומת הלב אל אותם אזורים חוששים, שמביעים פחד, קושי, תקיעות, כאב. נשהה איתם בקצבם, בסבלנות וסקרנות- רק אז נוכל באמת ללכת קדימה.

לשהות עם כאב או פחד זה מהלך ממש לא פשוט. אחד מהקשים ביותר. איך אפשר להיכנס לתוך כאב באופן מכוון?

ולכן אפשר שלא לבד.
ולא בבת אחת.
בהדרגה, באחריות. עם הרבה הכנה לפני.
להיווכח שזה אפשרי.


#התמקדות
#קצבים

15/02/2026

איך זה שמעט חושך גובר על אור עצום?

אם נסתכל על דף לבן שעליו נקודה שחורה, רובנו נשים לב לנקודה השחורה הקטנה ולא ללבן סביבה.

איכשהו, לחסר/לכאב/לחושך יש נטייה לגדול בנו/סביבנו הרבה יותר בקלות מהאפשרות להגדיל את הטוב/היש.

המערכת ההישרדותית שלנו מכוונת לזהות סכנות, לראות את ה"אין".
האוטומט שלנו יהיה במה שלא הלך כמו שקיווינו, באיפה אנחנו לא מספיק. בזמן שבהיבט רחב, הרוב בדרך כלל טוב.
אבל התודעה לא שם.
היא הולכת אל עבר מה שלא מספק או לא מספיק.

בכדי להכניס תנועה שם, נצטרך באופן יזום לקחת את התודעה אל עבר הטוב.

מה כן יש, מה כן עובד. איפה הדברים עדיין לא בדיוק, אבל בתנועה.
גם כשהכל נראה חשוך, תמיד אפשר להיאחז במשהו (מספיק להקשיב לעדויות השבים כדי להבין עד כמה).

תרגול הודיות על בסיס קבוע זה בסיס מצוין להתחיל ממנו. קטן כגדול- ללא היררכיה. השמש שזורחת בבוקר, המים הזמינים בברז בדיוק כמו האוטו החדש שקיבלתי מהעבודה או הנסיעה הקרבה לחו"ל.
לתת הכרה בכל דבר שיש. גם מה שנתפס כמובן מאליו- אוויר לנשום, היכולת לנוע או שיש חשמל.
הפעולה הזו של הסטת שימת הלב אל היש, מחזקת את המנגנון הפנימי הזה שבוחר בזווית מבט כזו בחיים. וככל שזו מתורגלת, היא הופכת ליותר טבעית ואוטומטית. וכידוע, היכן שהאור נמצא- שם צומחים הדברים.
#הודיות

#תודעה

12/02/2026

הרשות לתפוס מקום
עד כמה יש לי זכות להתבטא בעולם בחופשיות. כמה מרחב אני תופס.ת?

אדם שגדל בסביבה שבה הוא נראה, לומד שיש לו מקום בטוח. אין לו צורך לצעוק/לשתוק, לרצות/למרוד, להרחיב מיימדי גופו/לצמצם אותם על מנת שיראו אותו. הוא חי באופן קרוב יחסית לצרכיו, לדעותיו. לרצונותיו.

הרשות הפנימית לתפוס מקום היא קריטית לחיי רווחה. ככל שאדם חי במרחק גדול יותר מאלו, הפער גדל והכאב יחד איתו.

הפער הזה מצטמצם בכך שאנחנו מתקרבים חזרה אל עצמנו.

עבודה באמנות משקפת היטב את התמה הזו- האם הנטייה היא לעבוד בגדול/קטן. עד כמה חופש יש לבחון מה הגודל שהכי מתאים ליצירה שלי הספציפית. שהיא לא כמו שום יצירה אחרת.
נרשה לעצמנו לקחת יותר חומר מכפי שבאמת ניצלנו? מה נעשה עם היתרה?
כמה חופש לשלב חומרים, לגעת עור בחומר. לתת לגוף להוביל את המהלך ולאוו דווקא לראש.
נשמור יצירה "מכוערת"? יש לה מקום בעולם? נחתור אחרי מה שנגדיר כהצלחה בלבד?

השריר הזה שבודק ושואל, שלא פועל באוטומט, אלא ער לצעדים שבדרך, מגדיל את הרשות הפנימית הזו לבטא עמדה, להיות בעל משמעות בעולם. לתפוס מקום.

#רשות

08/02/2026

מבט בטיפול (או בחיים בכלל)

היא מגיעה למפגש. מרגישה שהמילים היום לא קיימות. הכל עוד מידי גולמי, לא ברור לה בעצמה.
כשהיא מתיישבת ליצור, משהו במבט שלי גורם לתנועות שלה להיות עצורות, מדודות. אני מאפשרת לה מרחב והנוכחות שלי מצטמצמת למין ריחוף בחלל.

אני שואלת את עצמי על המבט הזה. שעבור אחד הוא נעים ואפילו הכרחי. אצל אחרים הוא מאיים, שיפוטי, בוחן.
המבט הזה נוכח בחוויה שלנו בכל מפגש עם החוץ.
עד כמה אנחנו זקוקים לו. כמה הוא בטוח. האם אנחנו בחיפוש תמידי אחריו, או שאולי פיתחנו אדישות מדומה כלפיו.

עד כמה אנחנו זקוקים לליווי ותמיכה. אולי החיים לימדו אותנו לסמוך על עצמנו בלבד.

מבט בטיפול הוא סוגייה. יחסים בטיפול ובחיים בכלל הם ה-דבר שעליו נשען כל התהליך.
נרצה לחוות שם תיקון- עיניים טובות עלינו. בכל מובן. מקום בטוח שרואה את הטוב שבנו, שעוזר לנו לצמוח ולגדול.
זה מרחב שיש בו פוטנציאל לתיקון וריפוי של חוויות עבר שבהן הדברים לא כך ונפצענו מהן.

לשאת מבט בתוך המפגשים- קשר עין, נוכחות אנושית קרובה. להרגיש שזה נעים שמישהו מביט, שיש במבט ליווי תומך ומחזק ולא איום.



#יחסים