02/11/2022
שיפוטיות בהורות ובחיים והעמדה הסובייקטיבית
(פוסט מס׳ 2)
*****************
נושא השיפוטיות מעסיק אותי מאד בתקופה האחרונה מאחר וחברותיי לאייכה (ולחיים) ואנוכי מסיימות בימים אלו את העבודת סיכום בנושא זה, עבודה שנמתחה על פני זמן רב והיתה כרוכה בהרבה חשיבה בנושא.
משתפת אתכם בגלגלי החשיבה האייכים בנושא, והמסקנות.
******************
בני האדם נולדים עם הנטייה הטבעית לשפוט- בסדר או לא בסדר, טוב או רע. מדובר במנגנון הישרדותי- אוטומטי המגן על בעלי חיים מאיום וסכנה. על כן, מה שלא מסתדר עם חוויית העצמי, עשוי להיות מפוענח כסכנה שיש להתרחק ממנה. מאחר ואנחנו יצורים מפותחים, המנגנון הזה גם עושה הרבה בעיות, בעיקר ביחסים קרובים.
בואו ניקח לדוגמה יחסי הורה וילד- את הדוגמה הניצחית- הילד שלי נמצא המון שעות במסך, אני דואגת לו, אני חשה סכנה עבורו ועבור התפתחותו, אני מתחילה לשפוט ולבקר את ההתנהגות שלו, אני כועסת, מאיימת, מענישה וכו׳.
בואו נברר לרגע את האוטומט הזה- האם המסך הוא הסכנה או לחלופין- החשש שהילד שלי לא יודע לארגן לעצמו את הזמן, או שיש כאן נטייה להתמכרות, או שהוא נמנע ממשימות חשובות אחרות בעיקבות זה, או שיש לו קשיי ויסות שאני מודאגת שלא יתפתחו בצורה הזו. הבירור הזה הוא קריטי עבור המסר שאעביר לילד שלי. אם הנתונים מתפרשים אצלי בגוף כ׳מסך=סכנה׳, זה בדיוק המסר שיעבור אל הילד שלי, כשאני אולי מעוניינת להגיד על זה משהו אחר.
**************
מאחר והשיפוטיות טבועה בנו כל כך עמוק, היא נמצאת הרבה מעבר למלל- בטון, במוזיקה שהדברים נאמרים, בכוונה ובעמדה,
והיא עוברת חזק אל האחר.
היא מתעוררת כשקיימים פערים בתפיסות, במחשבות או ברצונות שבין השניים, יוצרת מחסום ופוגמת ביחסים.
אותו פער בין התפיסה של ההורה והתפיסה של הילד יוצר חוסר נחת אצל ההורה- ילד שנוהג באופן "לא מותאם" אליו, ומתורגם בעולמו הפנימי של ההורה לתיוג, דהיינו, שיפוט של הילד כ"לא טוב" (הוא מזלזל, חצוף, עושה לי דווקא, עצלן). חשוב להדגיש כי תיוג הוא לא מוזמן, גם אם הוא מדוייק, ויוצר אצל הזולת קשת רגשות הנלוות לחוויה של הימצאות תחת מתקפה, כמו פלישה, הסגת גבול, איום ועוד (לבוב ואלקיים, 2017).
****************
העמדה הסובייקטיבית האייכית היא כלל אצבע בשפה המגדלת, והיא שומרת על ההורה מפני שיפוטיות.
כלומר, במקום ׳אתה מתעצל/ חצוף/ וכו׳״ העמדה הסובייקטיבית תנכיח את תחושות/ חווית ההורה (זוכרים את המגדלור?!) כמו ״זה עושה לי רע כש…״, ״מפריע לי כש…״.
התייחסות של "אתה חצוף/ מזלזל/ אף פעם לא מקשיב וכו׳…״ היא מגדירה את הצד השני, ועשויה לגרום לחוויה של איום, התקפה, תקיעות ביחסים, ריחוק… וגורמת למסרים ההוריים להיות בעלי אופי משתלט וכוחני.
העמדה הסובייקטיבית של ההורה מקדמת איכויות נוספות בקשר הורה- ילד:
-מנטרלת תוכחה, האשמה, התקפה, וכוחנות.
-מנכיחה את ההורה כנפרד מילדו, ולכל אחד מהם צרכים, תפיסות, מחשבות ייחודיות משלו.
-מקדם את המסר הוא שיש מקום לשניים (או אף יותר) ביחסים האלו, וההורה והילד הם שני סובייקטים אוטונומיים
-העמדה הסובייקטיבית מקדמת את ההכרה כי גם הילד הוא יישות נפרדת בעלת רצונות, צרכים ועמדה משלו (למידה חשובה עבור עצמו)
*****************
ובסיכומו של דבר, יחסי הורה- ילד הם במהותם יחסים מורכבים, חסרי נפרדות עם אלמנט של כוח. הילד הוא של ההורה ובאחריותו הבלעדית, ומתוקף תפקיד עוצמתי ורב ערך זה, עלולים להיווצר גם מצבי השתלטות וכפייה (המגיעים מכוונות טובות של דאגה לשלומו הפיזי והנפשי).
אם דיברנו כבר על המגדלור, העמדה הסובייקטיבית מאירה את ההורה ומעבירה מסר בהיר, שהוא לא כוחני, לא תוקף ולא מתייג את הילד, ומכניס אל היחסים את המימד החשוב שיש כאן שניים בקשר החשוב והמשמעותי הזה.
השאלה המתבקשת (שתמיד עולה איכשהו בשלב זה)-
ואם המסר הסובייקטיבי של ההורה לא מקבל התייחסות אצל הילד?
כבר אמרתי שאייכה מורכבת… לא?!😉
אז נמשיך בפוסט הבא…
