
16/07/2025
לפעמים אני כל כך שבויה בתפיסות שלי, שאני פשוט לא קולטת שלאחרות יש תפיסות אחרות. זה קרה לי היום, וזה היה רגע שפתאום נפל לי האסימון.
אני באופן כללי מאמינה ב"הכי קל, הכי פשוט". הגישה שלי לחיים היא מינימום מאמץ – גם לעצמי וגם לכל מי שסביבי. אני מאמינה שהכי טוב זה לעשות את המינימום ההכרחי כדי שיהיה נעים וכיף, בלי להתאמץ יותר מדי.
ויש לי חברה שהיא ההפך המוחלט. היא נורא אוהבת להשקיע. כל פעם שאנחנו נפגשות לארוחה, היא רוצה להכין מנות מורכבות, לעשות ערב קונספט וכל מיני דברים כאלה. אני, מהעולם שלי, באה בשביל החברה, לא בשביל כל התפאורה. לא חשוב לי איזה אוכל יהיה, ולא חשוב לי העיצוב. חשובה לי החברה. כל הדבר הזה שהיא רוצה לעשות נראה לי כמו מאמץ נורא גדול, ובלי לשים לב, אני כל הזמן מורידה אותה. אני אומרת לה "עזבי, לא צריך, בקטנה." "אל תעשי את המנה המסובכת," "לא צריך קונספט."
והיא באה בשיא ההתלהבות. בעולם שלה, זה הכי מלהיב והכי בכיף. זה מדליק אותה, זה מעורר אותה, ואני? אני פשוט מכבה אותה כל הזמן. אני אומרת לה שוב ושוב "לא צריך, למה להתאמץ?"
לפעמים אנחנו מורידות אחרות בשם האהבה
היום קלטתי את זה פתאום. אני פשוט מורידה אותה, מכבה אותה. אני אומרת לה בעצם שהדברים שמלהיבים אותה הם לא חשובים ומיותרים. ואני עושה את זה מאהבה, באמת. אני דואגת לה, אני לא רוצה שהיא תתאמץ. אבל היא, מבחינתה, רוצה להתאמץ! זה הכיף שלה, זה הסיפוק שלה מהתוצאה. ואני פשוט גוזלת ממנה את זה בשם הדאגה והאהבה שלי אליה.
אז היום קלטתי את זה. אמרתי לה שאני אנסה להפסיק. כנראה שלא אצליח לגמרי, כי זה כל כך בבסיס של האישיות שלי. אבל אני הולכת לנסות. אני הולכת לנסות להפסיק להוריד אותה.
ואת? גם לך יש קטעים כאלה? שבשם האמונות שלך, את בעצם מורידה מישהי אחרת, למרות שהכוונות שלך הכי טובות?