תום ליבנה לבחור נקודת מבט

תום ליבנה לבחור נקודת מבט הדרכת הורים לגיל הרך | לבחור נקודת מבט
קשר · מסוגלות · גבולות רכים
עבודה עם הורים וילדים - ביניהם ובתוכם
ליווי בזום ובחוף הכרמל שיחת היכרות - בפרטי

חווית רחיפה במצנח רחיפה,בשילוב טיפולי NLP באוויר ובקליניקה
עם המדריכה היחידה בארץ!
מתאים גם לנשים שומרות הלכה.
טיסות חוויה ברכס,בהרים,טיסות מרחק בכל רחבי הארץ!
הרצאות וסדנאות לצאת מהכלוב של עצמנו וללמוד לעוף,
סדנאות ליצירת דימוי עצמי חדש.
להבנה והתמודדות מול הפחדים העמוקים שמנהלים אותנו
ויצירת שינוי עמוק בתת המודע
להזמנות - תום: 052-5257541

26/04/2026

רוצה לטייל עם הילדים בחוץ בלי שהלב צונח לתחתונים בכל פעם שהם מתרחקים? כתבו "רוח" בתגובות והמדריך ל-5 צעדים לעצירה בטוחה (בלי צעקות) בדרך אליכם!

כשמגדלים ילדים בגיל הרך, החופש שלהם הוא החרדה שלנו. בבית הכל בשליטה, אבל בחוץ? שם הדרמה מתחילה. הילד חווה עצמאות, ואנחנו חווים סף לחץ שעולה ועולה...
הבעיה מתחילה כשהלחץ שלנו הופך ל"רוח גבית חזקה מדי". אנחנו צועקים, נלחצים, והילדים? הם לא לומדים זהירות, הם פשוט לומדים לפחד מהתגובה שלנו. המערכת שלהם נכנסת ללחץ, וכל הלמידה מתפספסת.
הגיע זמן לעבור מתפקיד "המציל המבוהל" לתפקיד "המאמן הרגוע". להגדיר מרווחי ביטחון שמאפשרים לכם להישאר רגועים, ולהעביר את הגה האחריות אליהם.

הכנתי לכם מדריך פרקטי שיעשה לכם סדר:
✅ איך ללמד עצירה וחצייה בטוחה.
✅ איך לבסס הנהגה בלי היסטריה.
✅ 5 צעדים פשוטים ליישום כבר מהטיול הקרוב.

פשוט כתבו "רוח" בתגובות והמדריך בדרך אליכם לפרטי! 👇

#הוריםלילדיםבגילהרך #העצמהלילדים

פעם למדתי אילוף סוסים, שם קיבלתי שיעור כל כך נכון גם למקצוע שלי היום כמדריכת הורים: למידה ושיתוף פעולה אמיתי לא קורה בלח...
17/04/2026

פעם למדתי אילוף סוסים, שם קיבלתי שיעור כל כך נכון גם למקצוע שלי היום כמדריכת הורים: למידה ושיתוף פעולה אמיתי לא קורה בלחץ - הוא קורה בהרפייה.

כשרוצים להניע סוס לפעולה, מפעילים קצת לחץ (סימן קולי או תנועתי). אבל החלק החשוב באמת הוא לא הלחץ, אלא הרגע שאחרי התגובה. באותו רגע, חייבים לשחרר את הלחץ מיד. ללכת צעד אחורה, לתת פאוזה לעיבוד נתונים. כשהסוס מתחיל ללקק שפתיים, זה סימן שמערכת העצבים שלו עברה מדריכות להקשבה. האסימון ירד, הוא למד. כמובן שחייבים לחזור על הפעולה מספר פעמים להטמעה.

עם הילדים שלנו? זה בדיוק אותו דבר.
אנחנו מבקשים מהילדים להתארגן, לצחצח שיניים או לצאת מהבית - ונתקלים בצרצרים. אין תנועה. אז אנחנו מגבירים לחץ: ככל שאנחנו חוזרים על עצמנו שוב ושוב, גם סף העצבים עולה. אנחנו חופרים, מסבירים, נואמים ובסוף - מגיעים לכעס וצעקות.
הבעיה שבמקום לייצר תנועה, אנחנו מייצרים מגננה. הלחץ שלנו סוגר להם את היכולת להקשיב ומרחיק אותם מהרצון לשתף פעולה. ככל ש"נלחץ" יותר - הם יתקעו יותר.

הסוד הוא בגמישות ובמינון. התמדה בגבול שחשוב לכם היא לא "ראש בקיר". היא היכולת להיות כמו מים שמחליקים את הסלע. הם לא נלחמים בו, הם פשוט עקביים ומוצאים נתיב חדש כשהדרך חסומה. שם נכנסת הרכות של המים: האמפתיה לקושי שלהם במעברים והיצירתיות לנסות כל פעם דרך חדשה כשהמטרה ברורה.
3 דברים שלמדתי מהסוסים שאפשר ליישם כבר היום בבית:
1. לחץ והרפייה: הצבת גבול או נתת הוראה? מעולה. זה הלחץ הבריא. עכשיו, תנו רגע. אל תחפרו שוב. הם צריכים פאוזה כדי לעכל ולבחור להניע את עצמם. התנועה שלהם קורית בתוך השקט שאתם מאפשרים.

2. אל תיבהלו מה"בעיטה": כשהילד בוחן גבול, הוא לא עושה את זה נגדכם. הוא פשוט שומר על הרצון הפנימי שלו ונלחם עליו - תכונה שכל הורה רוצה עבור ילדו הבוגר. הוא בודק אם המנהיגים שלו יציבים ובאמת מתכוונים למה שאומרים או שיש לו סיכוי - תכלס בדיקה לגיטימית, לא ככה? כשנהיה שלמים עם מה שביקשנו, ולא נתערער מהתגובה שלו = נצליח להישאר אמפתיים לקושי שלו.
3. הישארו בכובע המאמן: כשאתם נסערים, אתם מפעילים לחץ מיותר שמייצר התנגדות. הילד זקוק לעוד "אימון" בשיתוף פעולה, וזה לא אישי. ככל שתישארו אובייקטיביים, הוא ירגיש בטוח יותר להרפות ולזרום אתכם. כל תגובה אמוציונלית שלכם היא לחץ שרק גורם ל"סוס" לבעוט או לקפוא.

הורות היא אומנות העיצוב. הגמישות שלנו היא הכלי הכי חזק שיש לנו לזרום עם השטח, בלי לשכוח לרגע לאן אנחנו מובילים.
ספרו לי בתגובות – איזה מעבר הכי קשה אצלכם? איפה בדרך כלל יש פיצוץ?
פוסט המשך כבר בדרך...

אני רואה אותך ואת הקושי שעברת בתקופת המלחמה עם כל הכאוס וללא מסגרות לילדים. רואה את המאמץ שלך לשמור על הכל מתפקד כשבפנים...
15/04/2026

אני רואה אותך ואת הקושי שעברת בתקופת המלחמה עם כל הכאוס וללא מסגרות לילדים. רואה את המאמץ שלך לשמור על הכל מתפקד כשבפנים הכל רועש, אני רוצה לתת משהו קטן מהסיפור שלי. שיעזור לך לנשום.

האמת שהחודש האחרון לא עבר כמו שתכננתי. זה היה אמור להיות חודש שיא בעסק, אבל המלחמה שלחה אותי למסלול אחר. מצאתי את עצמי אמא יחידנית 24/7, מנווטת בין אזעקות לבין ילד בן 5 שצריך אותי נוכחת ומחזיקה את האירוע.

בתוך הכאוס הרגשתי את הביקורת העצמית צועקת עליי שאני "מאבדת מומנטום". תסכל אותי שלא הצלחתי לייצר תוכן
משימה שגם בשגרה לוקחת לי שעות.

אז עצרתי לעשות ניהול מחירים.

אנחנו נוטות לראות את הרווח המיידי של הפעולות שלנו, אבל שוכחות להסתכל בעיניים פקוחות על המחיר שהן גובות מאיתנו בטווח הארוך. עשיתי רשימה של כל ה"חייבת" שלי מול הרווח והמחיר שלהם, והבנתי על מה אני מוכנה לשלם - ועל מה בשום פנים ואופן לא.

הבנתי שהחוסן של תבור הוא באחריותי הבלעדית. זה מחיר שלא הייתי מוכנה לשלם; לא רציתי שיתפתחו לו חרדות רק כי אמא שלו ניסתה "לתחזק נראות" או תקעה אותו שעות מול מסך כדי להספיק עוד פוסט.

אז נעלמתי. זה היה מחיר שבחרתי לשלם באהבה. נתתי מענה רק ללקוחות הקיימות שלי - ה"בייבי" השני שלי. ובשאר הזמן הקדשתי את עצמי לדבר הכי חשוב בעולם: הילד שלי.

להפתעתי, מהסדר הזה הגיעה

ה-ר-פ-י-י-ה.

כששחררתי בראש את ה"צריך" וקיבלתי את המחיר של זה, התפנה מקום לראות את תבור באמת. דווקא בתוך הכאוס הוא עשה קפיצות מדרגה מדהימות בביטחון ובערך העצמי שלו. העצירה הזו לא הייתה נסיגה - היא הייתה הבחירה הכי נכונה עבורנו.

אם את מרגישה שאת טובעת בתוך ה"צריך", הנה הצידה שלי אלייך:

תנהלי מחירים: אל תסתכלי רק על הרווח. תשאלי - מה המחיר שזה גובה ממך או מהילד שלך? ורק אז תדעי אם זה באמת שווה את זה.

תשתיקי רעשים: הביקורת העצמית וההלקאה לא תורמות למסע, הן רק מכבידות על הכנפיים.

תשמרי אנרגיה: כשאת מרוקנת, את לא יכולה להוביל. לפעמים הדבר הכי מקצועי שאפשר לעשות זה פשוט להיות.

נכון, העסק נעצר והג'ינס קצת לוחץ (כי לאכילה רגשית יש מחיר כבד😜) אבל זה הפיך. הרווחתי ילד רגוע ללא חרדות או רגרסיות. הרווחתי שקט פנימי וידיעה ששמרתי על "האוויר" של שנינו.

אני חוזרת לאט. עם הבנה שניהול מחירים הוא הכלי הכי חזק כדי לבחור את המציאות שאני רוצה לייצר, וכדי לקבל את עצמנו באהבה.

איך עברה עליכן התקופה הזו? אילו מחירים בחרתן לשלם במודע כדי לשמור על השפיות, ומה הרווח הכי גדול שגיליתן בתוך כל זה?

25/02/2026

נמאס לכם לצעוק או להתחנן כדי לקבל שיתוף פעולה בבית?
בסרטון הזה רואים את החבורה שלי בחגיגת יום הולדת ביער. עמדתי בצד ובתור מלוות הורים, לא יכולתי להפסיק לבחון את הדינמיקה הזו: עשרות אנשים מתקתקים הכל בסנכרון מושלם תחת גשם. בלי הוראות ובלי שמישהו צריך "לנהל" את האירוע.
מיד חשבתי על הפער המטורף שקורה בבית.

תהיתם פעם למה זה מרגיש שכל האחריות על הכתפיים שלכם? שאם לא תגידו, תזכירו, תרימו קול או תעשו בעצמכם - מהבישולים, סידורים ועד הקרב על צחצוח השיניים - פשוט כלום לא יקרה?

זה המלכוד שבו רובנו נמצאים: מצד אחד אנחנו עושים הכל כדי "לתקתק" ולמנוע חיכוכים, ומצד שני - כשנגמר הכוח ואנחנו דורשים שיתוף פעולה, כל דבר קטן הופך למשא ומתן או מאבק.
בסוף היום אנחנו גם מותשים, וגם בתפקיד ה"איש הרע"
שרק מחלק הוראות.

התשובה למלכוד זו ההבנה לגבי מה שקורה:
מרוב אהבה, וגם כי הרבה יותר קל לנו לשלוט בסיטואציה כשזה נעשה "בדרך שלנו", אנחנו נכנסים לנעלי המפעילים. אנחנו מנהלים את הבית ואת הילדים, במקום לאפשר להם להיות חלק.
הבעיה היא שילדים שמקבלים "שירות תפעולי" מלא הם מתרגלים למקום שייצרנו עבורם. הם לא פסיביים כי הם עצלנים, אלא כי הם הפכו לאורחים. וכשאנחנו מגיעים לקצה מהעומס, השינוי הפתאומי בדרישות שלנו ובטון הדיבור. מייצר לופ מבלבל של מאבקים.

כולם מפסידים כאן: אנחנו הופכים לשוטרים, והם מאבדים את ההזדמנות להרגיש בעלי ערך ומשמעות אמיתית בבית.

ככה תשנו את המצב:
במקום "לתקתק": שייכות לא נבנית מזה שמשרתים אותי, אלא מזה שאני חלק מהמנוע. כשאנחנו משחררים שליטה, מעבירים אחריות (כל גיל בהתאם ליכולת) ומראים לילד שסומכים עליו - הוא מרגיש גדול, מסוגל ובעל ערך.

אחריות מורידה התנגדות: ילד שמרגיש משמעותי ותורם, מרגיש פחות צורך "להילחם" על המקום שלו. כשהוא חלק מהפתרון, הוא מפסיק להיות הבעיה.

סנכרון במקום ויכוחים: כשילד מרגיש שותף, הרצון לתרום מגיע מבפנים. זה לא אומר שממחר הם עושים הכל לבד, זה אומר שאנחנו מפסיקים להיות "מלצרים" והופכים למאמנים שמלמדים, תומכים ומפרגנים על מה שהם כן עושים.

השינוי הזה פשוט יותר ממה שזה נראה, והוא מתחיל בהחלטה שלנו. כשזה יקרה, תראו כמה זמן ועוגמת נפש נחסכים - ומנוצלים לזמן איכות וכיף. שותפות היא הדרך הכי מהירה ורגועה לבית שפועל בסנכרון.
רוצים ליצור את השינוי הזה בבית שלכם? בואו נתקתק את זה – אבל הפעם באמת. 😉
כתבו לי "שותפות" בתגובות, ונצא לדרך שתביא שלווה הביתה.
שלחו את הסרטון הזה לבן או בת הזוג – כדי שתתחילו לדבר באותה שפה.
שמרו את הסרטון ותחזרו אליו שזקוקים לחיזוק.

הבטתי בידיים של הילד שלי וראיתי שם את השריטה הכי גדולה שלי.הוא היה בן שלוש כשקלטתי את זה: התנועה האוטומטית של הציפורניים...
18/01/2026

הבטתי בידיים של הילד שלי וראיתי שם את השריטה הכי גדולה שלי.

הוא היה בן שלוש כשקלטתי את זה: התנועה האוטומטית של הציפורניים לפה. בוקס בבטן. זו השריטה שלי. זאת שסחבתי מאז שאני זוכרת את עצמי. ניסיתי להפסיק אלף פעם, זה כאב והציק. מי שאי פעם כסס.ה ציפורניים יבין בדיוק על מה אני מדברת.

כשראיתי את תבורי מתחיל לכסוס בעצמו, משהו השתנה. התמלאתי באשמה והבנתי שזה עלי. קיבלתי בוסט מוטיבציה שמעולם לא היה לי, ומאז, כבר שנה וחצי אני לא נוגעת בציפורניים.

אבל מה עם תבורי? הוא נשאר תקוע עם ההרגל, וזה לחץ לי על כל הכפתורים. בכל תמונה מהגן ראיתי רק את האצבע בפה. ראיתי איך זה גונב לו את הקשב והריכוז. הוא רצה לשחק, אבל הראש כאילו מרחף כי הוא עסוק, יד אחת הייתה "תפוסה".

נכנסנו ללופ המתיש: אני מעירה, ואחרי שנייה היד חוזרת לפה באוטומט. זה תסכל אותי ברמות. הכרתי את התחושה הזו מבפנים - ה'שפיץ' המציק, החתיכה שנתפסת בבגדים ולא נותנת מנוח. זכרתי גם כמה זה כואב שמושכים יותר מידי וזה מגיע לבשר וחצי שבוע האצבע רגישה. וכמה לא נעים היה לי כשצעקו עליי כשהייתי קטנה: 'תפסיקי כבר!' - זה גם לא עזר…

כשראיתי אותו מתחיל להסתתר כדי לכסוס בשקט, הבנתי שזה חייב להשתנות. זה היה צבוע להעיר לו על משהו שצמח מהדוגמה שלי. המתח הכביד על שנינו, אז שיניתי נקודת מבט.

עשיתי איתו שיחה. שאלתי הכל: מה זה נותן לו? אם הוא היה רוצה להפסיק? כשקיבלתי אישור, הפכתי מה"שוטרת" ל"עוזרת" שלו.
בנינו שפה סודית גם כדי לא לחפור וגם כדי שהוא לא יובך שאני מעירה לו ליד אנשים. הוא בחר את מילת הקוד: "עין". הסכמנו שאם מישהו מאיתנו מכניס יד לפה אנחנו אומרים "עין". נתתי לו תפקיד, וזה הפך למשחק. הוא היה גאה לעזור לי, ואני הודיתי לו בכל פעם מחדש.

בנינו שפה ללא ביקורת, עם הכלה לקושי לשנות הרגל. הראיתי לו סרטונים על חיידקים (שיחליט לבד אם כדאי), והעברתי את האחריות אליו. הוצאתי את עצמי מהמאבק.

לאט לאט משהו השתנה. ביום שהציפורן גדלה - עשיתי מזה ביג דיל. דאגתי שחווית ההצלחה תנצח. שהוא יבין שהוא עשה זאת בזכות עצמו.

והנה אנחנו היום (בתמונה). שתי ידיים, עשר אצבעות שלמות וסיפור על חיווט מחדש שהצליח. שנינו צמחנו בזכות שינוי קטן בנקודת מבט. הילדים שלנו הם המנוע הכי גדול לצמיחה שלנו,
אם רק נבחר לראות אותם ככה.

יש התנהגות אצל הילד או הילדה שלכם שמוציאה אתכם מדעתכם?
אני מזמינה אתכם לשלוח לי הודעה בפרטי. בואו נבדוק יחד של מי ה"שריטה" הזאת באמת ואיך אפשר לצמוח ממנה.

#הדרכתהורים #הרגלים # לבחור_נקודת_מבט

14/01/2026

"לא חשבתי שהאמהות תביא אותי למקום הכי נמוך שלי.
אשמה, דחייה, קורבנות, התשה, רתיעה,זעם, מרמור, מלא מלא תסכול ודיבור עצמי הכי שפל שיש. האמנתי שאני נענשת על השוני שלי , שקיבלתי ילד כל כך שונה ממני ושאני משלמת מחיר ממש כבד על הבחירות שעשיתי לאורך החיים. לאן שלא הסתכלתי ראיתי רק את הקושי.

חיפשתי לברוח, להסיר אחריות ולשכך קצת את הכאב.
כשכל זה לא עזר הבנתי שאני צריכה עזרה. אז פניתי לייעוץ הורי אחת על אחת עם תום.

השינוי המטורף שעברתי בתקופת הליווי (וממש תוך כמה מפגשים) הביא אותי למקום חדש ורחוק שנות אור מהמקום שבו התחלתי. פתאום אני באמת מאמינה שאולי הוא לא יירש את כל השריטות שלי. שאני באמת מסוגלת להפוך אותו לגרסא המשופרת שלי ואפילו ליהנות מזה.

נועם שלי בן 3.5 הוא ילד אנרגטי ושובה לב. אין בו שום דבר פגום וכל קושי שאני חווה מולו הוא נטו נקודת המבט שלי, התגובות האוטומטיות, הדפוסים הישנים והרחבת הכלים שלא היו לי קודם. עם הרבה עבודה עצמית ועם ליווי קשוב, מקצועי, אישי ומפרגן, הצלחתי להרים את עצמי מהתדר הכי נמוך למקום שבו אני ממש מחכה לכל מפגש איתו.

בתור מי שלא אוהבת לדבר על עצמה עם מטפלים ועוד יותר שונאת לבקש עזרה, אני שמה את ההמלצה הכי חמה שיש לי על תום.
זו באמת המתנה הכי משמעותית שיכולתי להעניק לעצמי השנה. והתהליך עדיין ממשיך...

בתכלס, אף אחד לא מכין אותך לאימהות. לכל גיל יש את האתגרים שלו ומלא קלישאות כאלה ואחרות. אבל יש את האנשים האלה שנותנים לך יד וכתף ועין טובה. שמצליחים לראות את התמונה הגדולה ולטווח הארוך. שלא מפחדים לשאול אותך את השאלות הקשות ובאותה נשימה יודעים לחזק את ההצלחות. שמתבוננים מהצד אבל לא בעיניים שיפוטיות. שמשמיעים קול אחר מהקולות שרצים לך בראש.

יש מקומות שאולי לא תגיעי אליהם לבד וזה הכי לגיטימי ונכון לבקש עזרה. בטח כשמדובר בגילום התפקיד הכי גדול בסרט של חייך".

מזדהים עם התחושות ששיר תיארה? אל תחכו שזה יעבור מעצמו.
המחיר שאתם, הילדים והבית שלכם משלמים הוא פשוט גבוה מדי.
גילאי 0-7 זה זמן קריטי לעיצוב האישיות שלהם. חבל על כל יום שעובר בתוך מאבקים ותסכול,
כשאפשר לשנות את כל התדר בבית בתהליך קצר.

ספרו לי כאן בתגובות, עם איזה משפט של שיר אתם מזדהים? (השיתוף שלכם עוזר לעוד הורים להבין שהם לא לבד בזה).
נשארו 2 מקומות אחרונים לליווי אישי בשבוע הקרוב. מי שמרגיש/ה שדי הגיע הזמן לפעול. שלחו לי הודעה כאן או בפרטי עם המילה שינוי.

תום ליבנה - לבחור נקודת מבט.

#הדרכתהורים #שינוי

יש לי יום מעונן. האמת? כבר יומיים. למעשה, לפחות 5 נשים רק הבוקר סיפרו לי על העננה שיושבת גם עליהן.אז החלטתי לכתוב. לשתף,...
12/01/2026

יש לי יום מעונן. האמת? כבר יומיים.
למעשה, לפחות 5 נשים רק הבוקר סיפרו לי על העננה שיושבת גם עליהן.
אז החלטתי לכתוב. לשתף, לנקות קצת בתוכי, ואולי זה יתרום גם לכן.
אלו הדברים שעוברים לי בראש כשהעננים האפורים מגיעים:
"אוף, אין לי כוח לזה שוב... כבר הייתי על הגל", "מה יהיה?", דאגות מתגנבות, מערערות את הוודאות. הדיבור הפנימי הזה של: "הנה, את רואה? כלום לא עובד, את לא מספיק טובה".
בא לי לברוח, ואכן ברחתי: לכביסה, לגלילה בטלפון, לקפה עם חברה על חשבון זמן יקר לעשייה, למיון של איזה ארון שלא דחוף בכלל. הפרעת הקשב במיטבה - מתפזרת לכל הכיוונים, מתחילה מלא קצוות קופצת מדבר לדבר בלי לסיים עד הסוף. וקול קטן בראש לוחש: "איזו מין דוגמה את? תתאפסי על עצמך".
אבל וזה חתיכת אבל מבחינתי
למרות כל זה, הנה הנה מה שכן קרה תוך כדי - "קרני השמש" חודרות את העננה:
האמת שמתי לב שכבר מזמן לא הייתה לי עננה כזו. פעם הן היו מגיעות בתדירות גבוהה הרבה יותר - כבר מגניב!
היום, אני מצליחה לזהות את השינוי תוך כדי תנועה. אני מצליחה לאזן את הקולות הביקורתיים. לדבר אל עצמי יפה. וגם כשמגיע קול כזה, אני מבינה מאיפה הוא ומה השורש שלו. ויודעת שזה קשור להרגל המחשבתי האוטומטי ועצם הזיהוי בזמן אמת כבר נותן לי כוח להעיף את הביקורת ולהגיד לעצמי שזה לא שלי. כך מצליחה להשתיק אותו מהר.
אני מבינה שזה תהליך. אני מקבלת את הקושי, ומנסה לשהות רגע במה שמרגישה. ברגשות הלא נעימים הללו שפעם הייתי מכסה אותם או לא נותנת להם מקום. בלי לברוח כדי ללמד את המוח שלי שזה בסדר להרגיש ככה. מרגיעה את הדאגה ושומרת על תדר שיקדם אותי.
מחפשת בזכוכית מגדלת מה כן טוב - היי, בכל זאת כתבתי, דייקתי את הפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו, וזו התקדמות שלא הייתה אתמול. בייבי סטפס. - יפה לך!
מבינה שדווקא החיבוק הזה שאני נותנת לעצמי, הקבלה של המצב כמו שהוא עכשיו - זה בדיוק מה שנחוץ לי כדי שהגל הזה יחלוף והאנרגיה תחזור. בדיוק כמו שאני עוזרת להורים לצאת מהפעלה רגשית מול הילדים, ובתוך עצמם בהורות. אני עושה את זה מול עצמי. מסתכלת על עצמי מנקודת מבט גבוה יותר כצופה מלמעלה ולא מתוך העיניים שלי ורואה שגדלתי.
שהעננים באים והולכים, ואני ממש בסדר אפילו די גאה בידיעה שמתחילה לתפוס את כל המקום בראש שהשמש תמיד שם והיא רק צריכה סדק לצאת החוצה מבין העננים.

זהו. קחי נשימה עמוקה. ועוד אחת.
איך את מרגישה עכשיו?
שתפי אותי בקרן השמש שאת מצליחה לראות מבעד לעננים שלך דווקא היום?

שפכי כאן בתגובות, וואלה זה משחרר 😉❤️

יש לי יום מעונן. האמת? כבר יומיים. למעשה, לפחות 5 נשים רק הבוקר סיפרו לי על העננה שיושבת גם עליהן.אז החלטתי לכתוב. לשתף,...
12/01/2026

יש לי יום מעונן. האמת? כבר יומיים.
למעשה, לפחות 5 נשים רק הבוקר
סיפרו לי על העננה שיושבת גם עליהן.
אז החלטתי לכתוב. לשתף, לנקות קצת בתוכי,

ואולי זה יתרום גם לכן.

אלו הדברים שעוברים לי בראש כשהעננים האפורים מגיעים:
"אוף, אין לי כוח לזה שוב... כבר הייתי על הגל",

"מה יהיה?", דאגות מתגנבות, מערערות את הוודאות. הדיבור הפנימי הזה של: "הנה, את רואה? כלום לא עובד, את לא מספיק טובה".

בא לי לברוח, ואכן ברחתי: לכביסה, לגלילה בטלפון, לקפה עם חברה על חשבון זמן יקר לעשייה, למיון של איזה ארון שלא דחוף בכלל. הפרעת הקשב במיטבה - מתפזרת לכל הכיוונים, מתחילה מלא קצוות קופצת מדבר לדבר בלי לסיים עד הסוף. וקול קטן בראש לוחש: "איזו מין דוגמה את? תתאפסי על עצמך".

אבל וזה חתיכת אבל מבחינתי!
למרות כל זה,

הנה הנה מה שכן קרה תוך כדי - "קרני השמש" חודרות את העננה:

האמת שמתי לב שכבר מזמן לא הייתה לי עננה כזו. פעם הן היו מגיעות בתדירות גבוהה הרבה יותר - כבר מגניב!

היום, אני מצליחה לזהות את השינוי תוך כדי תנועה. אני מצליחה לאזן את הקולות הביקורתיים. לדבר אל עצמי יפה. וגם כשמגיע קול כזה, אני מבינה מאיפה הוא ומה השורש שלו. ויודעת שזה קשור להרגל המחשבתי האוטומטי. ועצם הזיהוי בזמן אמת כבר נותן לי כוח להעיף את הביקורת ולהגיד לעצמי שזה לא שלי. כך מצליחה להשתיק אותו מהר.

אני מבינה שזה תהליך. אני מקבלת את הקושי, שוהה רגע במה שמרגישה. ברגשות הלא נעימים הללו שפעם הייתי מכסה אותם או לא נותנת להם מקום. ככה בלי לברוח, כדי ללמד את המוח שלי שזה בסדר להרגיש ככה.

מרגיעה את הדאגה ושומרת על תדר שיקדם אותי.

מחפשת בזכוכית מגדלת מה כן טוב :
היי, בכל זאת כתבתי, דייקתי את הפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו, וזו התקדמות שלא הייתה אתמול. בייבי סטפס. - יפה לך!

מבינה שדווקא החיבוק הזה שאני נותנת לעצמי, הקבלה של המצב כמו שהוא עכשיו - זה בדיוק מה שנחוץ לי כדי שהגל הזה יחלוף והאנרגיה תחזור.

בדיוק כמו שאני עוזרת להורים לצאת מהפעלה רגשית מול הילדים, ובתוך עצמם בהורות. אני עושה את זה מול עצמי.

מסתכלת על עצמי מנקודת מבט גבוה יותר כצופה מלמעלה ולא מתוך העיניים שלי ורואה שגדלתי.
שהעננים באים והולכים, ואני ממש בסדר אפילו די גאה בידיעה שמצליחה להחליף את הדיבור הפנימי הקשה שהיה.
וככה תוך כדי תנועה מרגישה איך השמש תמיד צריכה רק סדק לצאת החוצה מבין העננים.
זהו. קחי נשימה עמוקה. ועוד אחת. איך את מרגישה עכשיו?
שתפי אותי בקרן השמש שאת מצליחה לראות מבעד לעננים שלך דווקא היום?
שפכי כאן, זה עוזר לנקות.

כשאין שליטה על הרוח, בודקים את הכנף.רב הזמן אנחנו מנסים "להרגיע את הרוחות" בבית. אנחנו רוצים שהילדים יהיו פחות סוערים, ש...
05/01/2026

כשאין שליטה על הרוח, בודקים את הכנף.
רב הזמן אנחנו מנסים
"להרגיע את הרוחות" בבית. אנחנו רוצים שהילדים יהיו פחות סוערים, שהתגובות שלהם יהיו פחות קיצוניות, שהאלגוריתם של החיים פשוט יעבוד חלק.
אבל זה לא עובד ככה,
מכל תחביבי ה-outdoor ואקסטרים שאני אוהבת,
למדתי את השיעור הכי משמעותי: הרוח היא הנתון. הכוח האמיתי נמצא בזווית של הכנף שלי.
הפוסט הזה לא מדבר על איך "לשלוט" בילדים שלכם.
אלא על איך לחווט מחדש את מערכת ההפעלה שלכם כהורים. על הרגע הזה שבו המיכל הפנימי גולש ואנחנו עוברים מניהול והובלה למצב של הישרדות.

השחיקה שאתם מרגישים?
לא מגיעה מהילדים.
היא מגיעה ממאבק תמידי ברוח.
מערפל כבד של העייפות ואוטומט שמסתיר לכם את המשמעות של מה שאתם עושים.
את נקודת המבט הזו, שתטעין אתכם בכוחות פנימיים.

מה מחכה לכם בפוסט?
* למה השחיקה היא למעשה "אובדן דרך" פנימי.
* איך משנים תדר ברגע של תסכול.
* השאלה האחת שתעצור את האוטומטים ותחזיר אתכם לכיסא הטייס.

היום נצא לחפש משמעות בחוג שלנו טבעי לי בטבע,
קבוצת הורים וקטנטנים אמיצים, בתוך הרוח הזו של חוף הכרמל. הולכים לתרגל בדיוק את זה - איך למצוא משמעות ויציבות בתוך האתגר, איך להפוך את התסכול לשיעור בחוסן.
מחר אספר לכם כאן בסטורי איך זה נראה כשהם (ואנחנו) לומדים לצוף מעל הכל.

תדפדפו, ותגידו לי - איזו תמונה הכי "פגשה" אתכם בבטן הבוקר?

#הדרכתהורים #שטח

28/12/2025

איזו אמא את רוצה שהם יזכרו? זו ששמרה על המכנסיים נקיים
או זו שדאגה לחוויות ילדות וחופש?

תעצמי עיניים ותחזרי לזיכרון הילדות הכי חזק שלך. סביר להניח שזה לא היה מול מסך, אלא בחוץ, בטבע, בתחושה של חופש מוחלט. אולי אפילו עם קצת בוץ על הבגדים וחיוך ענק על הפנים.

אנחנו רצות אחרי האטרקציה הבאה, הצעצוע הנוצץ ושוכחות שהחוויות שנצרבות באמת, אלו שמעצבות תפיסת חיים וחוסן
הן בחינם. ממש שם, בשלולית ליד הבית.

וזה נכון שבעתיים לגבי הבנות שלנו. לפעמים, בלי לשים לב,
אנחנו שומרות עליהן "נקיות" מדי, סטריליות מדי. אבל גם הן צריכות להתלכלך כדי ללמוד שהן מסוגלות להכל, שהן חזקות ושהן לא צריכות לפחד מהעולם.

הקאץ' הוא שחוויה כזו הופכת לזיכרון של עוצמה רק כשהילדים פוגשים מבט משוחרר מההורה. אם הילד או הילדה נופלים לבוץ ופוגשים מבט לחוץ, מאוכזב או כועס – הם לומדים שהעולם מסוכן ושסקרנות היא דבר לא רצוי. אם הם פוגשים מבט צוחק ואמא שאומרת "וואו, איזה כיף!", הם לומדים שהם יכולים להסתדר עם כל מה שהחיים יזרקו עליהם.

תשאלי את עצמך ביושר: מאיפה הגיע הפחד הזה מלכלוך? למה הוא מנהל אותך כל כך? האם זה הניקיון של הבית שחשוב לך, או השליטה בסיטואציה? כשאת משחררת את האוטומט הזה, את לא רק חוסכת כביסה – את "מחווטת" להם את המוח לביטחון עצמי.
ואת בעצמך משתחררת מכל כך הרבה סטרס.

נתחיל באתגר של פתיחות. רגע של אומץ בתגובות: מה ה"שריטה" שלך? מה הדבר הקטן שהילדים עושים ופשוט לוחץ לך על כל הכפתורים? (לכלוך? רעש? בלגן?). בואי נציף את זה. הצעד הראשון לשינוי התדר הוא פשוט לזהות את האוטומט.

אני אתחיל, ואקפוץ לשלולית עם שריטה אישית שלי.
בתגובה הראשונה

תום ליבנה | לבחור נקודת מבט

#הדרכתהורים #חוסן

Address

Netanya

Telephone

052-5257541

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when תום ליבנה לבחור נקודת מבט posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to תום ליבנה לבחור נקודת מבט:

Share