05/07/2025
לפני 15 שנה בחרתי בחירה לא רגילה,
במקום לימודי רפואה - למדתי 4 שנים רפואה משלימה.
נטורופתיה. הלב היה שלם,
אני הייתי מרוצה,
מטופלים הבריאו, זו ממש הייתה הצלחה.
אבל תמיד הוא חזר הקול היקר:
"את לא עשית תואר, את לא מספיק.
זה פשוט מיותר. אין בזה ערך אמיתי, את לא נחשבת, לא שווה."
אבל קול... אני רצינית, תראה את התוצאה!
אנשים מרוצים, מבריאים, מתקדמים,זה עובד!
היי, בכל העולם זה תואר,
רק הארץ שלנו חייבת להיות בצד...
והקול היקר שוב:
"את לא עשית תואר. את לא מספיק.
די זה מיותר."
והשנים חולפות,
והקול מקנן בתוכי.
אבל רוצה ללמוד משהו חדש, נוסף,
עוד קצת על הגוף הפיזי.
ושוב - 4 שנים של חקירה,
למידה,
טכניקות מופלאות שמביאות כל כך הרבה רפואה.
והקול היקר:
"את לא עשית תואר, את לא מספיק,
די, זה מיותר."
אבל היי, קול יקר,
אני נשבעת – זה ממש לא מיותר!
הכול עובד, זה ממש כמו קסמים וגם הקליניקה מצליחה,מטופלים באים!
והקול:
"את לא עשית תואר. את לא מספיק.
די זה עם השקרים..."
ולי כבר נמאס.
כועסת ממש.
קול יקר, די.
אתה זה שמיותר.
אני בשלי אמשיך.
אתה פשוט
די. זה מספיק.
והשנים חולפות,
ואני ממש מרגישה
שצריכה צלילה עמוקה
אל תוך נבחי הנשמה.
צריכה עוד כלים.
אז מה עושים?
טוב, אולי איזה תואר ראשון או שני,
ואז הקול הפנימי קצת ישקט...
קצת יפסיק למשוך לי חזק את היד.
אבל איזה תואר אעשה?
הלב? הלב מושך לכיוון אחר, כיוון מאוד ברור.
אין פה בכלל שאלה.
פסיכותרפיה גופנית-נפשית מבוססת מיינדפולנס
כן, זו לגמרי התשובה!
ואתה, קול יקר,תשב בצד.
אל תטריד אותי בכלל.
זה לא תואר, ולא פרופסורה.
זה שוב 4 שנים של לימודים,
וזה לא מיותר זה מציל נפשות.
אני יודעת, זה גם אותי פשוט הציל.
לא פחות.
והיי, אני גם עושה התמחות של 3 שנים ברווחה,
והיי, משלימים גם קצת קורסים אקדמאיים באיזו מכללה...
אולי זה יספיק אותך לרצות?
כי קול יקר, אני כבר סיימתי לנסות.
והנה עברו להן 4 שנים, והקול היקר?
"את לא עשית תואר, את לא מספיק, את..."
ואז אני:
קול יקר,
בוא, בוא רגע
רגע נשב יחד,אתה יודע, קול? נראה לי שפעם ממש לא היו ממך מרוצים.
לא משנה מה עשית וכמה התאמצת
- לא הרגשת שאותך אוהבים.
אתה יודע, קול, זה נשמע לי ממש לא נעים...
והקול היקר:
"איך את יודעת...?
נכון, זה היה כל כך לא מתאים.
וגם לא נכון...
את יודעת, ידעתי,
ועשיתי המון."
אני יודעת, קול יקר, אתה פשוט נהדר.
מסכימה ממש שאותך לא ראו,
לא כמו שהיו צריכים.
פספסו וכמה אתה מקסים.
ואתה יודע, קול יקר?
גם לי זה לא כל כך נעים...
שאתה כל הזמן ממני לא מרוצה,
ושאני "לא מספיק".
אתה יודע מה?
יש לי רעיון:
בוא נשב פה יחד אני ואתה.
היי,אולי נתבונן בשקיעה?
ונרגיש יחד
כמה אנחנו
פשוט מספיקים.
וכמה שאנחנו
שלמים.
וכמה שאנחנו, ממש כמו שאנחנו מושלמים.
"כן, את צודקת...
זה רעיון נהדר..."
אומר לי,
ועיניו מתמלאות
בכי של עבר.